מרמיט, אחד האנשים שאני הכי אוהב בבלוגוספירה, כתב פוסט תחת הכותרת "גם אני הייתי יורה", פוסט שהתייחס לבעל הבית שירה למוות בפורץ בבן שמן.
סקא החכמה (והיפה, יש להוסיף), כתבה אצלו את התגובה הבאה:
כל מה שצריך זה לדמיין איך אתה מרגיש כשאתה בצד השני. נגיד שיש לך ילד. נגיד הוא הסתבך עם האנשים הלא נכונים. הוא בן 18 והם בני 23. הם משתמשים בסמים קשים והוא קצת פה ושם נגרר אחריהם. ואז יום אחד מתקשר אליך שוטר מוקדם-מוקדם בבוקר ומספר שהילד נורה. הוא פרץ עם החברים לשטח של מישהו, ובעודו רץ עם המסך השטוח שלהם לאוטו ירו לו בגב. הוא מת במקום. בן 18. ואתה ידעת במאה אחוזים שזאת תקופה כזאת של אקסטרימיזם נעורים, שזה היה רק רגע אחד של חיפוש, נפש של משורר שרוח מרדנית העיפה אותה לרגע לקצוות של השוליים החברתיים. שנה-שנתיים הוא היה מתיישר. אבל לא.
יד קלה על ההדק זה מאוד מסוכן. כשאתה מתיר אלימות אתה לא יכול לנתב אותה רק כנגד פושעים. היא תמיד תמיד תמיד תפגע בכולם. גם בך.
אני כתבתי שתי תגובות, זאת הראשונה:
עד כמה שאני יודע החוק מאפשר לך כבר עכשיו להגן על עצמך עם אקדח, אם זה מה שאתה רוצה. הוא לא מאפשר לך לקבוע את עונשו של הפורץ ולהוציא אותו לפועל. במקרה של שי דרומי, האיש כבר ברח, והוא רדף אחריו. זה שדרומי הפך לגיבור - ואפילו הירוקים הזמינו אותו לרוץ איתם לעיריית ב"ש, אני לא יודע מה להגיד על זה.
והתגובה השנייה:
אזיקים שיר רחוב (רוני סומק)*
שמו לו אזיקים על היד כי אין אהבה בעולם.
הוא גנב ממטרה
כדי שהשוטרים יבואו ויחפשו אותו
מתחת למיטה ויראו לו מה זה
לגנוב ממטרה כשאין לך אפילו דשא בשבילה.
אין לו גם אב, ואמא שלו היא שורה במחברת של העובדת הסוציאלית.
איזה רגלים לבנות היו לה, לסוציאלית
כמו גבינה 9 אחוז שהגישו כל בקר במוסד,
ואיך היא אמרה לו שהוא מצייר יפה עורב
ובאותו יום הלך לארמני בעיר העתיקה שיקעקע לו כזה בשריר,
כאילו היתה היד שלו
קיר במערה עתיקה
יופי של כנפיים ראו שם
ועינים
והראש הנוטה לשמים שהיו
תקרת חדר המעצר.
והתחלתי לכתוב לו תגובה שלישית שהפכה לפוסט הזה:
הלוואי והייתי יודע לעשות גרפים סטטיסטים. הייתי מחלק את העוגה לעשירונים, ומתוכם היה ברור מעבר לכל ספק שהלגיטימציה "להעניש" "לירות כדי לפגוע" "לרדוף אחרי הפורץ גם כשהוא בורח" "לירות כדי להרתיע את האחרים" היא לגיטימציה לאלה שיש להם קצת יותר לפגוע פעם נוספת באלה שיש להם הרבה פחות.
אפשר להניח, בכללי, לגמרי בכללי, שרוב הפורצים מגיעים משלושת העשירונים התחתונים. אפשר להניח שהם יפרצו לבתים של ששת העשירונים העליונים. אפשר להניח שאף אחד מששת העשירונים העליונים לא יפרוץ ולא יהיה קורבן של ירי כדי לפגוע, ואפשר להניח שאף אחד משלושת העשירונים התחתונים לא יהיה קרבן של פריצה כי פשוט אין כל כך מה לקחת מהם.
ברכט שאל פעם מיהו השודד האמיתי, זה ששודד בנק או זה שמייסד בנק. בעשירונים העליונים יש שודדים וגנבים לרוב שעושים את זה בלי לפרוץ לבתים. אף אחד לא הלך וירה בבועז יונה, ובצדק. וגם לא בהירשזון או באף אחד מהמושחתים האחרים. האחים עופר יכולים לפטר כל מי שמנסה להקים ועד עובדים ואף אחד לא יעלה על דעתו לירות בהם. גם בעלי חברות השמירה שמפטרים כל מי שמתקרב לקביעות יכולים לישון בשקט.
כל זה לא אומר שזה לא מקומם ומרתיח ומבאס כשמישהו נכנס לך הביתה ולוקח דברים שלך ומערער את תחושת הביטחון שלך באופן מיידי. אבל יש מספיק שודדים שעושים את זה בלי להיכנס לבית שלך, אנשים שיש להם יותר וגונבים ממך יותר, ובעצם אחראים לכך שיהיו כאלה שיהיה להם כל כך מעט, עד כדי כך שבחירה בפשע תיראה להם הגיונית.
ואם נחזור רגע לגרף הדמיוני שאני לא יודע לצייר, נגלה גם את הפן הלאומני החשוך: מסיבות ציוניות רבות שנים, שלושת העשירונים התחתונים מאוכלסים בעיקר בערבים ובמזרחים. דרומי זכה להזדהות שכזאת מכיוון שהוא ירה בבדואי. הפורץ שנרצח בבן שמן היה תושב השטחים, שזה בכלל פותח עוד can of worms, שקשור לחנק הכלכלי שמתלווה לכיבוש. גוגל לא עזר לי למצוא את הנתונים המדוייקים, ואני שמח אם מישהו יעזור לי בזה, ובכל זאת נדמה לי שההכנסה ממוצעת לנפש בישראל גבוהה פי 15-20 משל פלסטיני בעזה, ומשהו כמו פי 8-10 משל פלסטיני בגדה המערבית. גם כשיש ויכוחים על התועלת הבטחונית של חומת ההפרדה, הרבה ישראלים טוענים, וכנראה בצדק, שלפחות היא הורידה את רמת הגניבות באחוזים גבוהים. הרשו לי להניח, שאם שני ההרוגים היו יהודים - ולא בדואי וערבי תושב השטחים - היינו יודעים הרבה יותר על שניהם - היינו שומעים את המשפחה שלהם, ורואים צילומים של הילדים היתומים. כל זה נמנע מאיתנו, באופן מאד נוח, ובכל זאת, הנה עוד פן של הכיבוש, שאנחנו משלמים עליו מחיר.
מספרים: מאז 85 הפערים הכלכליים בתוך החברה הישראלית רק הולכים וגדלים. דו"ח העוני הבינלאומי האחרון קובע ש-24.5 אחוזים מהאוכלוסיה בישראל נמצאת מתחת לקו העוני. עוד נתונים מהימים האחרונים: 43 אחוזים מהמשפחות החד הוריות נמצאות בסיכון לעוני**, 27 אחוזים מהילדים היהודים נמצאים בסיכון לעוני, ו-75 אחוזים מהילדים הערבים.
אז הנה עוד מחיר לכלכלה החופשית ולכיבוש. ככל ששיעור העוני יעלה בתוך המדינה ובשטחים, כך יעלה גם שיעור הפשיעה, וכך יעלו מספר המקרים של פריצה לבתים, גם אם לא בפרופורציה ישרה ומיידית. אם הכיוון הזה יימשך, ותינתן לכך לגיטימציה, נשמע על יותר ויותר מקרים של ירי בפורצים. רוב ההרוגים יהיו ערבים עניים - אבל לא רק. מעניין אם היהודי הראשון שיירצח בעת פריצה ישנה משהו בלגיטימציה הכל כך רחבה הזאת, שבאה לידי ביטוי גם בתגובות לפוסט של מרמיט. בינתיים, כל מי שמסכים בעקרון לירות בפורץ - לא מתוך הגנה עצמית, אלא בעיקר מתוך זעם ואין ואונים וכדי להרתיע פורצים עתידיים - מציע פאקן אקמול לסרטן, ובפועל, מבחינה תודעתית, תורם את חלקו להמשך ההתבהמות שלנו כחברה.
* שפי ישי הלחין את השיר הזה בדיסק הנפלא שלו "אהבה ושנאה". ביום שישי הבא שפי - שניגן בזמנו גם עם אהוד בנאי ופוליקר, יתארח אצל ארז לב ארי בפסטיבל הפסנתר. תומר בכר ינגן בנבל. לא קשור ישירות לפוסט, אבל בהחלט מאד שווה.
** ההגדרה לסיכון לעוני: משפחה, שבה ההכנסה הממוצעת נמוכה ב-60% ממחצית ההכנסה הממוצעת בכלל האוכלוסייה. אודה אם מישהו יעזור לי לחשב מה זה אומר בשקלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
