לפני איזה עשור, חבר מאותה תקופה שהיה תקוע בכסף הצליח איכשהו לשכנע איזה סוכן שהוא יודע לכתוב, והסוכן השיג לו איזה עבודה - והוא כבר חתם על החוזה - לכתוב מצגת עסקית באנגלית לחברה שמייצאת הוא-לא-בדיוק-זוכר-מה. הבנאדם בקושי ידע לכתוב את השם של עצמו בלי שגיאות באנגלית, שלא לדבר על מצגת עסקית מכובדת לחברה שפניה לייצוא. נדמה לי שהוא גם היה צריך אותי בקטע של הייצוגיות - בדיוק הסתפרתי קצר, מה שהפך אותי לסוג של חייזר - אבל חייזר ייצוגי. החבר הבטיח שהוא יעשה את העברית ואני אצטרך רק לתרגם, ולמרות זאת התעקש שאבוא לפגישה, במושב ליד ת"א.
בדרך שמענו רגאיי. בכל יום אחר הוא היה זה שכבר עישן 12 ג'וינטים עד הצהריים, אבל רוב הדרך לשם היה לחץ עלי לא להדליק את המשהו הממש מאד מאד קטן ורק קצת יותר מסמלי שהכנתי בבית, כדי שלא אשתעמם עד מוות בפגישה. מצגות עסקיות בדרך כלל משפיעות עלי כמו שטוויה בנול השפיעה, בזמנו, על היפהפיה הנרדמת.
חנינו ליד שני ג'יפים בכניסה לבית היפר-מטופח ומבורך-דונמים, לידו, המטה של חברת ICY ARROW - מבנה עץ מהודר ומאובזר. הלוגו של החברה בכל מקום - חץ שיוצא מחשיכה קפואה ומתקשר גראפית עם ה Y של השם. כמה צילומים ממוסגרים של שני בעלי החברה, במדים. אחד - כנראה חץ - אשכרה בשטח, בבוץ, עם טנקים. האחר, גבוה, כסוף - הרבה יותר ICY - מאחורי משקפת, מפה בידו, משקיף על תרגיל.
ידעתי שאני אצליח לזרום איתם.
מה בדיוק אתם מייצאים? היתה השאלה הראשונה, המאד מחוייכת שלי.
אנחנו חברה בתהליך גדילה, ענה לי חץ. בהתחלה בעיקר מכרנו מוצרים, סוגים שונים של ציוד למעקב, לבילוש, שיטות טכנולוגיות חדשות, דברים שיש לנו בלעדיות עליהם, אבל עם הזמן, הוספנו גם הרבה מאד פריטים סטנדרטים של אבטחה, מרמת העוזי ועד רמת המרגמה. בעיקרון אני גם יכול למכור לך נגמ"ש, אם אתה באמת רוצה.
הייתי רוצה, אבל אין איפה להציב אותו, עניתי. יש בעיית חנייה בת"א.
חץ מאד אהב את החידוד הקטן הזה, והוסיף: קטלוג המוצרים כולל בעצם כל מה שתמצא ביחידה של חי"ר, כולל אפסנאות מרמת האוהל עד רמת הגרביים.
הם הגישו לי את הקטלוג הישן שלהם. הבנתי את העיקרון אחרי עיון מאד קצר. אף פעם לא התלהבתי מצילומים סטרילים של כלי נשק בוהקים, מנותקים מההקשר האמיתי שלהם.
חץ סיפר לי בעליצות, שהקטלוג כבר לא מעודכן, אבל לא זאת הבעיה. המצגת החדשה צריכה לשים דגש על הכיוון העסקי ש ICY ARROW זיהה, מקור הכנסה שהולך וגדל, מתן שירותים והדרכות, מרמת הכיתה ועד רמת החטיבה.
התרשמתי: מייצאים את כל מה שלמדו בשנות השירות.
בעצם אתם מוכרים את הציוד וגם מאמנים את האנשים. זה אומר שאתם יכולים להקים צבא פרטי.
קפוא, בקור: לא רק יכולים. כבר עשינו את זה.
חץ: יותר מזה, אם מאיזשהי סיבה, אתה לא רוצה את המדריכים שלנו אצלך, אנחנו נדריך בשבילך מדריכים, שילמדו מתוך תוכניות הלימוד שהכנו.
בשלב הזה, הם העמיסו עלינו ניירת. מוצרים חדשים, קורסים ועוד קורסים, תורות לחימה שונות שמותאמות לכל תרחיש, פיזור הפגנות, ביצוע מעצרים, נהלי חקירה, דרכים לאיסוף מודיעין, והכל בליווי איורים וצילומים של חילוצים ממסוקים. חלק בעברית, חלק באנגלית קלוקלת.
מכיוון שאני יחסית עתיק, אני זוכר תקופות שהתעשייה הביטחונית חימשה את המשטרים הכי ימניים בדרום אמריקה, כולל החונטה בארגנטינה, ועשתה קופה יפה גם על דרום אפריקה של שנות האפרטהייד. "אתם יכולים למכור למי שאתם רוצים?" שאלתי.
מה פתאום, ענו לי שניהם.
חץ חייך: אם רק יכולנו היינו עכשיו על יאכטה.
קפוא: אנחנו פועלים לפי רשיון WTF80002 של משרד הביטחון, ובהתאם לכללים מאד ברורים.
כמובן שהתשובה שלו מאד הרגיעה אותי. לא הייתי רוצה שכל הנשק והידע הזה ייפול לידיים לא אמינות.
בדרך חזרה גם שמענו רגאיי.
******
סביר להניח, ששניהם יושבים עכשיו על היאכטה הזאת.
מאז נפילת התאומים, ובמהלך כל תקופת הנשיא בוש, ה"ייצוא הבטחוני" של ישראל זינק וכמעט שילש את עצמו, כמו שאפשר לראות בדיאגרמה הזאת.
בעצם ה"הייצוא הבטחוני" מהווה עכשיו שליש מסך כל הייצוא הישראלי.
בפרק הקצר על ישראל ב"דוקרטינת ההלם", נעמי קליין מביאה רשימה ארוכה של חברות ישראליות שהרוויחו הון מ"המלחמה בטרור".
שתי דוגמאות קצרות:
- כששכונת היוקרה אודובון פלייס בניו אורלינס החליטה בעקבות הוריקן קתרינה שהיא זקוקה לכוח משטרתי משלה, היא שכרה את חברת האבטחה הפרטית הישראלית "אינסטינקטיב שוּטינג אינטרנשיונל".
- סוכנים של משטרת הפרשים המלכותית הקנדית, כוח השיטור הפדרלי של קנדה, אומנו בידי "אינטרנשיונל סקיוריטי אינסטרקטֶרס", חברה מווירג'יניה המתמחה באימון שוטרים וחיילים. החברה מפרסמת את עצמה כבעלת "נסיון ישראלי שנקנה בעמל", ומצהירה כי מדריכיה הם "ותיקי היחידות המובחרות של ... צבא ההגנה לישראל, היחידות ללוחמה בטרור של משטרת ישראל [ו]השב"כ". ברשימת לקוחות העלית של החברה נכללים האף-בי-איי, צבא ארה"ב, חיל הנחתים האמריקאי, "אריות הים" של חיל הים האמריקאי ומשטרת לונדון".
בניגוד למה שכתבו בחלק מהביקורות, קליין לא טוענת לרגע שאינטרסים כלכליים גרמו לכך שממשלות ישראל הפנו עורף לתהליך השלום, אבל, כפי שאפשר ללמוד משם הפרק - "מאבדים את התמריץ לשלום" - היא בהחלט מעלה את התיאוריה המאד-הגיונות, שאם בשנים שקדמו להסכם אוסלו, הלובי הכלכלי הפעיל לחץ אדיר על הממשלות לפעול בכיוון של שלום כדי לפתוח שווקים חדשים במדינות ערב, אחרי נפילת התאומים, והזינוק המטאורי בייצוא של כל האמצעים הטכנלוגיים שאפשר לשים תחת הכותרת "מלחמה בטרור" - הלחץ של הלובי הכלכלי על ממשלות ישראל בכיוון של שלום - נעלם לחלוטין.
קליין כותבת: "אין זה פרי של צירוף מקרים, שמדינת ישראל החליטה להעמיד את "המלחמה בטרור" במרכז כלכלת היצוא שלה דווקא בשעה שזנחה את המשא ומתן לשלום ואימצה אסטרטגיה ברורה למיצוב מחדש של הסכסוך עם הפלסטינים לא כמאבק מול תנועה לאומית התובעת אדמה וזכויות, אלא כחלק מ"המלחמה העולמית בטרור", מלחמה נגד כוחות קנאים וחסרי היגיון שכל שאיפתם להמיט חורבן."
והיא מוסיפה: "... פרץ הצמיחה של ישראל אחרי ה-11 בספטמבר זירז את תהליך הריבוד החברתי, והעמיק את הקיטוב בין עשירים לעניים במדינה. אל הגידול בתעשיית הביטחון התלווה גל של הפרטות וקיצוצים בתקציבי תוכניות הרווחה, מהלך שמחק כמעט לחלוטין את המורשת הכלכלית של תנועת העבודה הציונית והפיץ מגפה של אי שוויון שכמותה לא חוו הישראלים מעולם. ב-2007 חיו 24.4% מהישראלים מתחת לקו העוני ו-35.2% מהילדים היו עניים, לעומת 8% מהילדים 20 שנה קודם לכן...
"יתרונות השגשוג לא היו אפוא נחלת הכלל, אולם עבור מגזר קטן בישראל - ובפרט עבור אותו פלח עתיר כוח המשולב לבלי הפרד בצבא ובממשלה כאחד... הם הניבו רווחים שדי בהם לסכל את אחד התמריצים החיוניים ביותר לכינון השלום".
(אה, והפרק על ישראל הוא אחד השוליים והפחות מעניינים בספר. הנה ההקדמה, למי שרוצה להבין באיזה עולם אנחנו חיים).
*******
מכיוון שגם אני הייתי לחוץ בכסף באותה תקופה, המצפון שלי עבד שעות נוספות. מצד אחד, החבר, המחויבות החוזית שלקח על עצמו וחמשת-אלפים השקלים שהייתי אמור להרוויח מזה. מצד שני, אתם יודעים, לשתף פעולה עם כוחות האופל עצמם. אנשים שהתגאו בפני על כך שכל שנות השליטה בפלסטינים הביאו להתמקצעות באמצעים ל"שליטה באוכלוסיה עויינת".
המשכתי לשמוע הרבה מאד רגאיי, עד שמצאתי, בסופו של דבר, את הדרך להחזיק את המקל בשני קצותיו, או, אם תרצו, לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה.
מה הוא היה עושה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
