RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2006
הזינוק, החבטה וההתרסקות
מגיל מוקדם ביותר ידעתי שאהיה חישוקאי אש. הילדים של השכנים היו משחקים איתם, ומהר מאוד הבנתי שאני טוב בזה, אפילו מעולה. כל יום הייתי יוצא עם החישוקים ומחפש מישהו שיצית ויטיל אותם, כדי שאזנק דרכם. תמיד קל למצוא מישהו כזה. ההצתה וההטלה של החישוקים הן, בעצם, החלק המהנה בעניין, והזינוק דרך אש הוא החלק הקשה והמסוכן יותר. אם אתה ילד בן שבע שמסתובב עם חישוקים, כמעט כל אדם ברחוב יסכים להצית ולזרוק לך אותם.
אחה"צ אחד, בקצה המערבי של האמפי בבת-ים, בשעת דימדומים, כבר כמעט הלכתי הביתה, כשבחור בן 17 ראה אותי עם החישוקים. אני חושב עליו מדי פעם על האלמוני הזה, שהיו לו כמה דקות פנויות. הוא ניסה כמה הטלות קלות יחסית וראה שאני יודע לשנות כיוונים באוויר. הוא ריווח אותם ועדיין הצלחתי לזנק בזיג זג, בלי להיכוות. בזריקה הבא שלו, נכוויתי. לא משהו רציני.
הוא עצר והסביר לי משהו בסיסי ביותר, על זוויות ותנועה. משהו שמקיאי ראש היו מבינים ומאשרים, בגלל הדידקטיות שלו. האלמוני הסביר לי שחישוקאי האש הגדולים, צופים/מכוונים את התנועה של החישוקים, ושבמקרים מסויימים לא מזנקים דרך החישוק הראשון ממרכזו, אלא מאחד הצדדים. המידע הדי בסיסי הזה דורש הבנה אינטלקטואלית מסויימת. אבל הגוף שלי הבין מיד.
תוך כמה חודשים כבר הופעתי בירידים ועוררתי התפעלות כללית. זינקתי חישוקים עם ילדים שגדולים ממני בשלוש, ארבע וחמש שנים. ההורים שלי היו אדישים לכל העניין הזה, אבל בכל פעם שעברנו דירה – ועברנו הרבה – הייתי מייד נשלף מבית הספר על ידי היריד המקומי, או הקרקס, או המועצה העירונית. העניין הוא שכולם אוהבים חישוקאי אש טובים. משהו בנו מקריב קרבן עבור כולם. אנחנו נכווים מדי פעם למרות בגדי-המגן, ואיך שלא מסתכלים על זה, תנועה באוויר שנמשכת עשר-עשרים שניות, במעבר דרך שבעה או שמונה חישוקי אש נעים – נוגעת איכשהו ברצון הכמוס של כולם לעוף, ברצון הכמוס לנצח את האש - ומעוררת אהבה והתפעמות.
אלא שיום אחד הקסם פג.
בוקר אחד התעוררתי – כבר הייתי בן 17, וידעתי: לא עוד חישוקי אש. קפיצה מבניינים גבוהים לבריכות ריקות היא האמנות הטהורה ביותר.
לא מפתיע שחשבתי כך: הקופצים מבניינים גבוהים לבריכות ריקות יוצרים את המים מתחתם בזמן הקפיצה, בזכות הביטחון, הריכוז והתנועה הזורמת. גם כשחישקתי אש עקבתי תמיד אחרי הקופצים לבריכות ריקות. עליית המים רגע לפני שהקופץ מתרסק היא תמיד רגע מפעים ומרומם. סוג של נס. מעין ניצחון של הרוח על החומר.
פרשתי לגמרי מחישוקאות אש – למרות שכבר הייתי מקצוען - והתחלתי להתאמן, לבד כמובן, בקפיצות לבריכות ריקות. חשוב להתאמן לבד בהתחלה, מכיוון שכל מחשבה זרה שמתערבת יכולה למנוע מהמים לעלות. בדרך כלל מתאמנים שנים לפני שמתחילים להופיע בפומבי.
בינתיים – בעיקר כדי לספק את הורי - התחלתי להתמחות גם בהקאת ראשים. מקיאי הראשים נחשבים למתווי הדרך של החברה, מכיוון שזאת מסורת כל כך עתיקה. עיקרה: חבטות ראש נמרצות בקיר תוך כדי התרכזות במחשבה מסויימת - עד שהאוזניים מתחילות להשפריץ קיא.
זה הרבה פחות מגעיל ממה שזה נשמע. למעשה, משפריצים את הקיא מהאוזנים ישר לשקיות שנלקחות לארכיונים. כל קיא, כמובן, הוא בעל טקסטורה, צבע וכמות שונה, ומכיל בתוכו סודות מסוימים על הקיום האנושי. מיליוני בני אדם מבקרים בארכיונים כל שנה. רק מעטים מגיעים להתמחות מלאה בהקאת ראשים - אבל קהל היעד הוא עצום.
אפשר לומר שהצלחתי גם בתחום הזה, ואפילו יצאתי לסימפוזיונים בחו"ל, אלא שבכל התקופה הזאת הלב שלי לא היה שם.
הקדשתי יותר ויותר זמן לאימוני קפיצות מבנינים גבוהים לבריכות ריקות. פיתחתי סגנון משלי. אחרי כמה שנים מאסתי לגמרי בהקאת ראשים, והרגשתי שאני מוכן לדבר האמיתי. הזמנתי את כל מי שאני מכיר למופע הקפיצה הראשון שלי מבנינים לבריכות ריקות. במקום להתחיל מהקומה השניה או השלישית, החלטתי לנסות לעשות את זה מהקומה התשיעית.
זה היה פיאסקו נוראי.
באמצע הקפיצה ראיתי את העיניים שתלויות בי, את הספק בעיני הורי וכמה מחברי. המשכתי בתנועה כרגיל אבל הספק התעורר גם בי - ומכאן ההתרסקות.
המים עלו, אבל רק במעט.
אני זוכר במעומעם את הכאב. אני זוכר בבירור את צקצוקי הלשון ומבטי הרחמים של כל המוזמנים, המשפחה, החברים ומקצועני התחום. זה נחשב לגסות רוח להזמין צופים לקפיצות מבניינים לבריכות ריקות אם הקופץ לא שולט לגמרי במחשבותיו. נשארתי שם על רצפת הבריכה, מרוסק. במקום מבטי ההשתאות להם זכיתי כחישוקאי אש או כמקיא ראש, הפעם רק עוררתי רחמים.
עברו שנים. רוב אוהבי ניסו לשכנע אותי לחזור לחישוקי האש או להקאת ראשים.
לא הסכמתי.
בינתיים, במהלך השנים פגשתי כמה אנשים שהיו שם בקפיצה ההיא. חלק מהמקצוענים אמרו לי שזאת היתה התרסקות מפוארת. חלקם – וזה מדהים – בכלל לא זוכרים שהתרסקתי. גם אני עצמי, לפעמים, לא בטוח.
מאז עברו שנים הרבה. בעוד כמה שבועות אני מתכנן ניסיון נוסף, וכבר הוצאתי הזמנות. האם אתרסק שוב? בהחלט יכול להיות. אני מבטיח לדווח, גם אם זה יהיה מרצפת הבריכה הריקה.
| |
| כינוי:
בן: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
