RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
פוסט נבואי קוסמי עליז
יום אחד בקיץ 97 כתבתי מכתב תודה לעלי מוהר.
זה היה דבר די חסר תקדים מבחינתי, לכתוב למישהו מכתב תודה, אבל היה לו חודש מוצלח במיוחד, גם ב"נעשה בעירנו" וגם "בשער". התובנות, עדינות הכתיבה והמבט, ההומור החם. הרגשתי שזה יהיה לחלוטין בלתי הוגן מצדי לא להודות לו על הטורים האחרונים, ועל בכלל.
מייד השתפכתי על המקלדת וכתבתי שאני משתדל להמנע מקריאת עיתונים משלל סיבות, אלא שטוריו הם נווה מדבר בשממה. שיבחתי ספציפית את הטורים (כמעט כתבתי הפוסטים) האחרונים שלו, הוספתי שלגמרי במקרה אנחנו חולקים את אותן שתי אדומות וניצלתי את ההזדמנות לספר לו שדרך השפעתו עלי, מגיע לו חלק גדול מהקרדיט להצלחה של תוכנית ספורט שהייתי שותף בכתיבתה ושהפכה לסוג של קאלט מאוד מינורי באותה תקופה.
ככה, איזה שניים וחצי עמודים, שכולם תודה ותודה ואו-אה קנטונה, ואיזה יופי אתה כותב. זאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי מכתב שכזה. סיימתי בציטוט משיר נבואי קוסמי עליז, לך ישר... לך תמים לך אחד.
קיץ 97 היה גם שיאו וסופו של עשור שבו השלתי מעלי לחלוטין גישה רציונליסטית - אתיאיסטית ביחס למציאות. היא עצמה, המציאות - כפתה עלי להודות בעובדות. יותר מדי דברים מוזרים קרו כל הזמן, יותר מדי צירופי מקרים. שמעתי מחשבות שנחשבו עלי בצד השני של העיר. תרגלתי כשפים פשוטים וראיתי שהם עובדים (ולא חזרתי להתעסק בזה). כבר עשיתי סוג מאוד מסויים של חזרה בתשובה וגיליתי את כוח התפילה, ואת היכולת של מחשבות להשפיע על המציאות החומרית. במורת רוח מסוימת שהתחלפה באושר גדול השלמתי אפילו עם כך שניסים מתרחשים. כל מיני ניסויים שערכתי הצליחו באופן שאפילו אני - חשדן בן חשדנים, וכופר בן כופרים - לא יכולתי להתכחש לתוצאות. לא חשבתי על זה בזמן כתיבת המכתב, אבל כבר הייתי צריך לדעת שהמציאות תיענה לי באיזשהו אופן על פרץ החיוביות הזאת.
רק לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.
כשירדתי לשלוח לעלי את המכתב הנלהב שלי, ראיתי מעטפה מבצבצת בתיבה. זה היה המכתב היחיד - מלבד חשבונות - שהתיבה המסכנה אירחה באותה שנה. הוא היה, כמה מוזר, מכתב תודה מתוכנית שהשתתפתי בה כמה חודשים קודם, בצירוף שני צילומים שלי מנגן עם מוזיקאי שאני אוהב במיוחד. לא היתה שום סיבה בעולם מצידם לשלוח לי את המכתב או את הצילומים. שום סיבה בעולם. אלא אם כן...
אני מוכן לשמוע דעות הפוכות, אבל לדעתי המכתב שקיבלתי התגשם בתיבת הדואר רק ברגע שסיימתי לכתוב את המכתב לעלי.
או אולי כשסגרתי אותו במעטפה.
או כשהדבקתי את הבול.
או, לכל המאוחר, כשיצאתי מהדירה והתחלתי לרדת במדרגות.
אני מניח שאם הגעתם עד כאן, גם לא תופתעו לשמוע שהפעם היחידה שבה פגשתי את עלי היתה שעתיים מאוחר יותר, בכניסה למקום העבודה שלי.
אהלן עלי, אמרתי לו, אני המתחזק של דנג'ה-גנג'ה. כתבתי לך היום מכתב ארוך.
מכתב נאצה? הוא שאל.
לא, אמרתי לו, מכתב תודה.
ומצאתי אתמול את מכתב התשובה שלו. צנוע ומקסים, ומאוד טרום-בלוגי, בסיומו כתב:
"ניכר בך שאתה מכיר היטב את מצבו של הכותב אל תוך הלילה, שאין לו מושג מי, אם בכלל, קורא או שומע. תגובות מגיעות מדי פעם, אך כיוון שהטורים מתנהלים להם מחוץ למסלולים מעירי (או מהירי) תגובה, יקר לי מאוד כל קול שעונה.
מטעמים מובנים לא אוכל להסכים הסכמה נלהבת עם דבריך, אך אודה כי אין לי כל חשק לחלוק על עיקרם... לא נותר לי אלא להודות לך, גם על הציטוט מפזמון ישן שחתם את דבריך...
תודה, עלי."
ולי לא נותר אלא לחזור על דבריו: תודה, עלי.
| |
| כינוי:
בן: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
