אבא שלי צלול ובהיר, קורא וכותב בלי סוף, גם בגיל 83.
הלוואי ואהיה כך צלול ובהיר בגילו.
אבא שלי גדל בברלין.
באיזה צירוף מקרים טפשי, היטלר עלה לשלטון ביום הולדתו התשיעי, ב-30 בינואר 1933.
סצנה בבית הספר, בה דנים באבי:
תלמיד: המורה, את לא מריחה כאן משהו מסריח?
מורה: כן, יש כאן משהו מסריח, ובאמת נבקש מהסרחון הזה לעבור ולשבת בצד, איפה שהוא פחות יפריע.
עוד לפני 33', הוא זוכר שהיה רואה את מחלק העיתונים הסוציאליסטי מנסה לחלוף באופניים ליד הפאב הנאצי, את הנאצים יוצאים, מפילים אותו מהאופניים, מכים בו ומחרימים את מרכולתו. תוך כדי, הטיחו בו שהוא בוגד באומה הגרמנית וברעיונות הגרמנים.
מכיוון שלא היו לו עיניים חומות, או אף ארוך, או שום סממן יהודי בולט, הוא היה יוצא בלי פחד לרחובות בזמן המצעדים הנאצים העצומים, מפגני הלאומיות הגרמנית המתחדשת. אף אחד לא חשד בו שהוא יהודי. את היטלר עצמו הוא ראה במו עיניו יותר מפעם.
ערב אחד, אבי ואמו - שדווקא כן נראתה מאוד יהודיה - שבו הביתה. משום מקום הופיעו כמה בריונים והחלו להכות בהם. משום מקום הופיעו לפתע כמה בריונים אחרים והחלו להכות את המכים. הסצנה הסתיימה תוך דקות בניצחון של הטובים. אבי ואמו הצליחו להגיע הביתה. "מי הציל אותנו?" הוא שאל. "אלה? הם היו קומוניסטים", היא ענתה.
ד"ר להמן, שהקים את כפר הנוער בן שמן, קיבל רשיון להוציא כמה עשרות ילדים מגרמניה בסוף 1937. אבי היה בין אלה. הוא לא ראה יותר את הוריו, את אחותו הגדולה וילדיה, את דודיו ודודתיו, וגם לא את סבתו האהובה. את יהודי ברלין, אגב, לקחו אחרונים, הרבה הרבה אחרי כל השאר.
אבא שלי סובל ביום השואה, מכיוון שכמו רבים מבני דורו שחוו את האירועים בזמן אמת הוא תמיד זיהה שלוש רעות חולות שהיוו בסיס לאידיאולוגיה הנאצית - הערצת הצבא והצבאיות, קידוש הלאומנות והכבוד הלאומי, והגזענות.
מאז שנות השבעים, אבי כבר לא יכול להכחיש שהוא רואה את שלוש הרעות החולות האלה סביבו, כאן במדינת ניצולי השואה: את הסגידה לצבא, לצבאיות, לכוח הצבאי לכלי הנשק ולשירות הצבאי. את הלאומנות, שמשכתבת את ההיסטוריה לטובת מיתוסים לאומיים, וגורמת לעיוורון ממאיר - כאילו בשם "הכבוד הלאומי" מותר לעשות הכל - ואת הגזענות הבוטה שרק מתגברת מיום ליום, וכבר נטועה היטב בשיח הציבורי, בספרי החוקים של המדינה - ובלבם של רוב אזרחיה.
בכל טקס של יום השואה, בכל ביקור של רמטכ"ל באושוויץ, ובכל נאום דל וקלישאי של רה"מ - הוא חש שמדינת ישראל מנכסת את השואה - כולל את כאבו האישי - כדי להצדיק ולהעצים ולהנחיל ולחזק בקרב הדור הבא את שלוש הרעות האלה עצמן :
את המיליטריזם.
את הלאומנות.
ואת הגזענות.
אבא שלי חושב שכרגע אין למדינת ישראל זכות מוסרית לציין את יום השואה.
עד שתתקן את דרכיה.
(לא באמת רציתי לכתוב משהו על הנושא הזה. אבל בכל זאת הרגשתי חייב.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
