היגריס – תחושה של ביטחון עצמי מופרז הגורמת לאדם שלא עישן סיגריה כבר שבוע או יותר, להשתכנע שאין מצב בעולם שבו הוא שוב יעשן טבק.
למעט היומיים הראשונים, עליהם סיפרתי כאן, הכל הולך קל, אולי אפילו קל מדי. מדי פעם, עובר בי גל של עצבנות קלה, או חוסר שביעות רצון, אבל אי אפשר לשייך את התופעות האלה ישירות ובלעדית לגמילה. החיים, אתם יודעים, מספקים לחצים משל עצמם, שלא בהכרח קשורים לתצרוכת הניקוטין של הסובייקט הנושם.
בשלושת הימים הראשונים עוד הרשיתי לעצמי מדי פעם לטעום מהחשיש המתוק-המתוק הזה, בצורתו הטהורה ביותר – כלומר נקי מטבק – אבל מיהרתי לסיים את מה שנותר בקופסה, ומכיוון שאתמול כבר התחלתי לקחת רמדי הומיאופאטי, אני מניח שבפעם הבאה שאפגוש את חשישי האהוב תהיה לפחות עוד שישה שבועות או משהו כזה.
אה, כן, וגם קפה, אבל זה באמת כסף קטן.
התופעה החזקה ביותר היא דווקא הלילית – עם שובם של החלומות. הו החלומות.
באוגוסט שעבר נודע לי שאלוף נעורי, אהוב נפשי מפעם, החבר שאייר בגיל 16 את הסיפור הראשון שכתבתי והיה נוכח כשהלחנתי את השיר הראשון, שגדל לאמן נפלא שעליו אני יכול לספר עוד ועוד, אותו חבר - אחד, דנג'ה אחר - מתכלה מסרטן. לא התראינו בערך שנתיים, והספקתי עוד לבקר אותו, להיפרד ממנו בדמעות, ללחוש לו "אוהב אותך אינסוף", אותה לחישה שאני שומר רק לילדים שלי. יומיים אחר כך הוא התעורר מהזיית המציאות.
שלשום חלמתי שהבן שלו, בן השש עשרה, מגיע לבקר אותנו עם הגופה שלו. סקא ואני החלפנו מבטים של "קצת מוזר שהם החליטו לא לקבור אותו ולהמשיך להסתובב איתו", אבל לא עשינו מזה עניין. ישבנו עם הבן והגופה בחדר העישונים והניגונים. לא עישנו, אבל בהחלט ניגנו, כשפתאום הלא ייאמן קרה: החבר המת התעורר וניגש לשירותים, כנראה שהוא רצה להקיא. הלכתי אחריו המום, והוא חייך לי את החיוך המיתולוגי שלו ורק אמר: "זה בסדר, הכל בסדר". האושר הציף אותי.
אתם מכירים את האכזבה שבאה אחר כך, כשמתעוררים.
והלילה, נדמה לי שחלמתי על דו"ח יו-נו-הו, ההפגנה של אתמול, והסרט של מודי בר און על מיתוס תל חי.
בחלום, סקא ואני התארחנו בקרית-שמונה, אצל זוג שמבוגר מאיתנו בעשור או יותר, בעלי דמיון מפתיע לשכנים שלנו כאן. במציאות היא אשה חביבה, מנהלת חוות סוסים טיפולית, והוא – אדם נחמד גם כן - מנכ"ל חברה גדולה ובעבר מפקד בכיר למדי בצבא. היא היתה בדיוק כפי שהיא במציאות, אבל הוא – הוא היה נרגן, חולה ורגזן. בחלום היה מעין אירוע הזדהות עם קרית שמונה, ושרון מולדבי שר איזה שיר דביק ונבוב שמאוד נהניתי לשנוא.
בסלון הגדול מאוד, שעמד לארח כמה עשרות אנשים, פתאום ראיתי משוט מוחבא מתחת לאחד המזרונים. משוט. משוט גדול שבקצהו ציור כחול יפהפה ועליו כתובת בערבית. כשהאשה ראתה שמצאנו את המשוט היא איבדה את זה לגמרי, והתהפכה עלינו בזעם: "רק שבעלי לא יראה את זה", היא מלמלה, "רק שהוא לא יראה את זה".
ניסינו להחזיר את המשוט למקום, בעוד מולדבי ממשיך להתפייט לו, אבל לא הצלחנו. בעלה התקרב אלינו, כועס. הרגשנו מאוד לא רצויים וברחנו משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
