RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
לוגו מתנפח
אתה בלוגר? אמר לי חבר בלוגר.
אתה מעדכן פעם בחודש וחצי.
אני לא יודע אם אפשר לקרוא לך בלוגר.
צודק.
*****
גרפיטי ליד העבודה שלי: אולמרט נאצי, הרס את ענף המוניות
*****
סטיקר שאני רואה ליד הגן של א': דונט פוספון ג'וי
******
ראיתי פרידה ברכבת: היא בת 20 מעט מלאה, הוא ציפלון.
היא מלאת כוח, ועוצמה ואהבת ייאוש, והוא סגור פנימה, לא מוצא את המילים.
מדבר בכתפיים.
היא אמרה: אני כל כך מצטערת שאתה גורם לי להתנהג ככה.
וניסתה לתפוס לו את היד חזק.
הסבירה לו דברים בעוז.
הוא לא הבין.
היא זזה ממנו.
הוא עוד ניסה לגעת בה כשנעה ממנו.
אבל ויתר.
היא עמדה ובכתה באמצע הרכבת.
הוא ירד בתחנה.
מישו הגיש לה טישו.
******
באותו ערב ממש, לקראת חצות, אחד הצלמים תפס אותי במסדרון וגרר אותי למרפסת קומה שלישית.
במגרש החנייה הריק ממול, 200 מטרים הלאה ממני , זוג בחיבוק ארוך.
לידם אוטו מקושט בבלונים
ועליו הכתובת: "התינשאי לי?"
חיבוק ארוך.
הוא קצת נמוך, היא קצת גדולה.
וחיבוק של פעם בחיים.
כל הסצינה היתה מוארת.
אחד הצלמים משלנו הלך להחזיר ציוד למשאית בחניה, ונתקל בהתרחשות הזאת.
מיד החל להתנועע סביבם ולצלם.
והחיבוק נמשך.
אין ברירה בכלל, אמר החבר הצלם האחר, איתי במרפסת, אחרי שתיקה ארוכה.
כשזה קורה לידך, אתה פשוט מתחיל לצלם.
והמשכנו להסתכל.
*****
דנג'ה ואני, המתחזק שלו, הפסקנו להופיע לפני שנים, ופרשנו מכל המשחק הזה של להוציא יצירות החוצה ולהתמודד עם קהל ותגובות וביקורת וכל זה. אנחנו מעל השטויות האלה, כמובן. כשאנחנו בכל זאת נתקעים עם משהו שצריך לצאת, אנחנו עושים אאוטסורסינג לחלק מהחומרים המטופשים שלנו, דרך outsorcerer שאנחנו רגילים לעבוד איתו.
הלוגו, אנחנו קוראים לו, בינינו לבין עצמנו.
אנחנו מסתלבטים ארוכות על עד כמה הוא מכור לכל בדל מחמאה, לכל רסק התייחסות אוהדת.
אם ישחררו אותו לנפשו לו הוא יגגל את עצמו לדעת, רק כדי לבדוק אם הוא הוציא משהו חדש שהוא לא מכיר, או אם מישהו התייחס למשהו ישן שהוא עשה.
הדבר היחיד שמעניין אותו זה אם אוהבים אותו. כמובן שזאת סוג של נוכחות מעייפת שאנחנו לא מסוגלים לסבול לאורך זמן. אחרי שנים של עבודה איתו התברר לנו שחוץ מהאגו צנטריות הבלתי אפשרית הזאת, הוא מושפע הרבה יותר מהחולשות שלי מאשר מהכוח של דנג'ה. למעשה הוצאנו אותו לחופשה/פרישה ארוכה.
לנוח ממנו.
בשבוע שעבר לא היתה לנו ברירה.
שלפנו אותו וניפחנו אותו, ואפילו רכשנו עבורו גיטרה מתצוגה, חבוטה כמותו, ושלחנו אותו להופיע.
איך הוא שמח, הלוגו.
בהופעה הראשונה הוא מאוד הפתיע אותנו. והקהל חיבב אותו.
וכבר ראינו איך הוא מתחיל להתנפח.
ההופעה השנייה כבר היתה יותר רצינית מבחינת קהל, ואורחים וחגיגיות, וכמה דקות לפני שהכל התחיל קלטנו אותו לא שקט.
הנה, הוא נזרק למחשבות שלו, חשבתי.
איבדנו אותו. הוא יחשוב במקום להיות.
הנה הפאשלה מגיעה.
אי אפשר לסמוך עליו.
ידעתי.
אלא שאז היקום נחלץ להציל את לוגו: הבתזוג פתאום הגיעה משומקום וחיבקה אותו ארוכות. כנראה שהחיבוק היה נעים ורך, והזכיר לו דברים ששכח.
ובמקביל, כאילו כדי לקבל את פניה,
מערכת ההגברה של המקום התחילה,
מכל הדיסקים שקיימים בעולם,
לנגן את Highway 61 Revisited,
הדיסק שאנחנו שומעים בחודש האחרון.
פוקסיונר הלוגו הזה.
התייצב לנו מול העיניים.
הכל הסתדר לו בשנייה.
הוא שכח מה הבעיה
ונזכר שהם כולה 150 בניאדם כמוהו, יצא אליהם כחבר, לספר את הסיפור שלו.
מאוד הפתיע אותנו לטובה, בסופו של דבר.
לא היו לנו טענות.
ואפילו שמחנו שזה הצליח לו.
רק שלא יתפוס תחת, ויחשוב שהוא הכי חשוב.
כי הוא לא.
הוא רק לוגו.
| |
| כינוי:
בן: 63
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
