| |
dhanjahganjahland
זוקפת כפופים
מתירה אסורים מלבישה ערומים
פוקחת עוורים |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2007
טוק טוק טוק על שערי מרום
זאת היתה השבת הראשונה מזה המון המון זמן שבמקום לריב ולהיפרד ולשנוא ולהיעלב, העדפנו להתגפף על הספה, ולהתמרח ביחד כל אחר הצהריים עד בוא הערב. נדמה לי שאפילו לא התלבשנו. בלי לחשוב פעמיים ויתרתי על איזה עצרת שחשבתי להגיע אליה. אמנם שירבבתי לאיזה ביקורת תיאטרון שכתבתי שהסכם אוסלו הוא "מעט מדי, מאוחר מדי" ובכל זאת, היתה שם איזה תקווה.
אבל מה עצרת? הנה, שלום של אמיצים אצלנו כאן בבית, לשם שינוי. אירוע נדיר.
ראינו בכבלים איזה סרט אמריקאי, כמו שהיא אהבה. לא היה איכפת לי. העיקר שמתלטפים במקום לריב.
כן, זאת ההיא מפה. לא משנה.
אחרי הסרט הלכתי לרוקן את מעיי השמחים והעייפים בנעימות.
טוק טוק על דלת השירותים.
"יבוא."
"דנג'ה", היא אמרה מבחוץ, "אני רוצה שתצא עכשיו. קרה משהו חשוב."
"מה קרה?" שאלתי מבפנים, לא ממהר לסיים.
"אני לא יכולה להגיד לך", היא אמרה. "אני לא רוצה לספר לך את זה כשאתה בשירותים".
אז חיכינו עד שאצא.
מתוקה. היתה לה תחושה שזה סוג של "איפה היית כשירו בקנדי?" ולא רצתה שאני אחבר לנצח את החירבון המצויין ההוא עם רצח רבין.
אבל זה בכל זאת מה שקרה.
לא משנה.
זה בכלל לא מה שרציתי לספר.
רציתי לספר על מונולוג מרגש ששמעתי באותו לילה, או למחרת.
ערוץ שמונה הציב מצלמה בתוך דוכן בכיכר, ושידר משם לייב, או כמעט לייב. כל מי שרצה הוזמן להיכנס לדוכן ולשפוך את ליבו מול המצלמה. הרבה אנשים רצו. הייתי מרותק לשלל המונולוגים הבאמת מרגשים, עד שהגיע המנצח:
ילדה בת חמש עשרה, דומעת וסחופה ברגשותיה, מלמלה כמה מילים על השלום, ועל התקווה שהיתה לה. ועכשיו, איך נחייה בלעדיך?
ואיך, יצחק, אתה הלכת... (דמעות)... ואנחנו נשארנו עכשיו.... כולנו.... כמו...(עוד דמעות)....עדר בלי... כבשים!
אכן.
עדר בלי כבשים.
| |
| כינוי:
בן: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
