מה שבדרך כלל קורה זה משהו כזה:
אחרי ההרדמה של הילדים, או כשאני חוזר מהעבודה וכולם כבר ישנים, אני יוצא למרפסת לעשן סיגריה או, ברוב המקרים ג'וינט.
נעים לי שם.
אני מנסח פוסט. הרבה דברים מאוד טובים קרו בחודשיים האחרונים, אבל גם כמה די מגעילים. מה לעשות והתרכזתי בטפשותי בדברים היותר מרגיזים ומעליבים. הפוסט מספר לכם, לפעמים בפרוטרוט-יתר, באיזה פחים נפלתי, מי הרגיז אותי ולמה אני מתקשה להחליק את זה.
אני יודע שאני תיכף אכנס פנימה ואכתוב את מה שניסחתי פחות או יותר, אבל מכיוון שהג'וינט עוד לא נגמר - אבל הפוסט כן - התגובות מתחילות להגיע עוד לפני שהוא פורסם.
אתם פשוט מאוד זריזים.
אני שומע צלול וברור את מה ששרה הקודמת אומרת, את מה שיונת אומרת, את אידיום, טומסה, את חוד התער, את מרמיט ואת חייש. הניסוחים שלכם שונים - לפעמים מצחיקים ולפעמים למודי-ניסיון-חיים וחכמה - אבל כולכם אומרים לי פחות או יותר את אותו הדבר:
מתחזק יקר, עזוב שטויות. יש אנשים נבערים, ויש אנשים חלשים, ואל תקשיב למי שלא רוצה בטובתך, ואפילו לא מעוניין לראות את נקודת המבט שלך. אתה שומע, מתחזק? תגיד לדנג'ה שפשוט יילך לנגן ולשיר, במקום להסתבך במחשבות שלא מובילות לשום מקום. עשו לך, שתו לך? אתה לא הראשון ולא האחרון.
בעוד אני מעכל, מגיעים לי והלחשנית, וגליה ואין לי מודם ודרורית וביים וסיטיזן ומומו ואיתי (), ואפילו דה-פו ומירי - כולכם נהייתם לי כאלה מהירים ומוארים פתאום - ואתם משכנעים אותי שאם אמשיך להתעסק עם הלופים האלה במקום לנגן - זה בעצם ניצחון שלהם.
במצבי הרגיש הטיעון הזה שובר אותי, מתוך סערת רגשות אני קופץ ורץ פנימה, מביא את הגיטרה ומתחיל לנגן בלהט שירי מהפכה לכביסה ולעצים ולחתולים. אותי לא ישברו בכזאת קלות. לא, לא.
אז תודה על התובנות, וסליחה שלא כתבתי. אני שמח שזה לא מנע מכם להגיב.
(וסקא היא באמת משהו לא ייאמן. אני כל כך אוהב אותה. ייתכן פוסט מאד דביק בקרוב)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
