לפני הרבה מאוד שנים היתה לי חברה, תלמידת משחק, שמאז השתתפה בלא מעט סרטים והצגות תיאטרון.
כמו אקס, אלוהים חנן אותה ביופי מהמם, אבל לא מהסוג הסטנדרטי.
וכמו אקס, אלוהים חילק לה מנת איי.קיו נדיבה, אפילו נדיבה במיוחד.
כמו אקס, היא הגיעה עם הומור משגע ועיניים נוצצות
כמו אקס, היא התברכה בחמלה ובהזדהות עם כל מי שכואב, כאב ויכאב
ועם כל מי שטובע במערבולות החיים
ופשוט לא יכול יותר
כמו אקס, שנותיה הראשונות היו תשליל של מה שנתפס כילדות מאושרת
כמו אקס, היא שידרה מיניות 24/7, אבל מעולם לא הגיעה לאורגזמה עם גבר
כמו אקס, היא היתה נחושה לחשוף את האמת ולהסיר את המסיכות מעל פני כל עדת הצבועים שהם בני האדם מן היישוב
כמו אקס, המילה מהפכה הילכה עליה קסם
כמו אקס, כשהיא קראה טקסט, השומע התהפנט מקולה
כמו אקס, היא החזיקה איתי מעמד הרבה יותר מאשר עם כל בנזוג אחר שהיה לה עד אותה תקופה.
כמו אקס, גם היא נולדה בגוש הסובייטי, והוריה הגיעו לארץ אופטימיים, עד שהמציאות ייבשה להם את האשליה ברחובות מוכי השמש
כמו אקס, גם אביה לא הצליח לעצור את עצמו בכל פעם שראה אשה יפה
כמו אקס, בזמן וויכוח, גם סופת טורנדו לא היתה מסוגלת להזיז אותה
כמו אקס, היא הרגישה שהחיים שלה הם מסע להכרת האמת העמוקה שביסוד כל הדברים
בניגוד לאקס היה בה משהו שאפשר היה לחשוד בו שהוא מחלת נפש קלה. כך לעיתים זה הרגיש.
כאילו גוויה היתה מונחת בקרקעית מעיין החיים שלה.
בכל לילה היא היתה נעה בין הסדינים באי-שקט הולך וגובר, עד שהייתי מתעורר.
ואז היא היתה פוצחת במונולוג.
מונולוג יפהפה, קצבי, עם רטוריקה של מטיף דתי משיחי, ועמוס פרטי מציאות, קצת כמו הכלאה בין שיר של אלן גינזבורג לפואמה של וולט ויטמן.
בלעתי כל מילה, נפעם מהיופי.
ידעתי שאני עד למשהו נדיר.
רק הנושא של המונולוג הפריע לי.
אני הייתי הנושא.
ליתר דיוק, כמה אני טיפש, פחדן, צבוע, חסר כישרון, חסר רגישות, מקובע, משעמם, חסר ייחוד, נטול רגישות ועלוב. כל כך עלוב.
וכמה אני מעייף אותה, סוחט ממנה את כוחות החיים ופוגע בה כמו שעשו כל כך הרבה חורשי-טובה כביכול, לפני.
וכמה שהיא בזה לי, מרחמת עלי, ויודעת שפשוט אין לי סיכוי להשתנות.
אחרי שעה בערך ידעתי שהיא עומדת לסיים מכיוון שהתחילה להגיע לשלב ההשוואות.
היא היתה בוחרת מישהו שאנחנו מכירים, קוטלת את כל מבנה האישיות שלו בחכמה ובדייקנות, ואז מוסיפה:
אבל הוא לפחות אמיץ (או עקבי או נחוש)
ואתה, אתה כל כך חסר תקנה שהיה עדיף לך למות ולהוולד מחדש.
העצוב היה, שכל מה שהיא אמרה היה נכון ומדוייק. נשבע לכם.
הייתי יושב על הספה מולה (למונולוג כזה לא מקשיבים במיטה), ומחכה שהסשן יסתיים, פגוע עד עמקי נפשי הריקנית, ובכל זאת מתפעל גם מהדיוק, וגם מהיופי האסתטי הבלתי ניתן לערעור של ההשתפכות.
טוב, לא כל לילה.
רק שלוש ארבע פעמים בשבוע.
בבוקר היא היתה מתנצלת. אולי לא בדיוק מתנצלת, אבל לגמרי מנסה לשכנע אותי שעוד הכל יכול להיות בסדר איתי, למרות הכל.
ושהיא אוהבת אותי אהבה עצומה. ושאני נותן לה כל כך הרבה.
עד שהיינו ביחד כתבתי רק פרוזה.
במהלך התקופה שהיינו ביחד, התחלתי לכתוב גם שירה.
פעם בכמה זמן הייתי אומר לה שאני בדיכאון קל. היא היתה נסגרת מיד. שמעתי אותה חושבת לעצמה: אני לא טובה אליו. לא נותנת לו מספיק. לא יודעת איך לתת. חבל שאני לא יודעת איך. חבל שאני כזאת. חבל מאוד. אבל אני כזאת. אני פשוט חרא של בנאדם. אבל למה בעצם הוא אומר לי את זה דווקא עכשיו? הוא יודע שיש לי (בשבוע הבא, בעוד עשרה ימים, בעוד חודש) פרמיירה, (ערב מונולוגים, הצגת סוף שנה, הצגה לראשי תיאטראות). הוא פשוט רוצה שאני אכשל. הוא רק רוצה לפגוע בי, ולעצור אותי, ולגרום לי להרגיש רע. כזה מניפולטור. הוא רוצה שאני אהיה כישלון מוחלט, כמוהו.
במקרה הטוב היא לא היתה מדברת איתי שלושה ימים
במקרה הפחות טוב היא היתה מתפרצת עלי, עם מיטב הלהיטים מהלילה הקודם.
אבל ברוב הימים, כשהיא היתה חוזרת מהלימודים הכל-כך אינטנסיבים של תלמידי משחק, היא היתה שופעת שמחת חיים. בלענו ספרים ודיברנו עליהם. ארגנו ערבי שירה אצלנו בדירה הקטנטונת בברנשטיין כהן. בהתחלה קראנו שירה של משוררים מוכרים, ובהמשך, יותר ויותר, היינו קוראים דברים שכתבנו. בכל פעם הגיעו חברים חדשים עם השירה שלהם. גם אשתי לשעבר - שהיתה אז, מן הסתם, אשתי לעתיד - הגיעה פעם, והיממה את כולם עם שיר אהבה ארוטי למאהב ערבי שהיה לה. צחקנו הרבה, שתינו ועישנו. יופי של בוהמה.
ואז שוב הגיע הלילה.
פעם אחת, אחרי שראיתי חבר טוב מרים הופעה נפלאה, והיא שוב כתשה אותי, העפתי לה סטירה אחת ויחידה. עור התוף שלה נקרע, או לפחות כך היא אמרה אחרי שחזרה משלושה ימים אצל אמה. בדיעבד, כל החברים שלנו אמרו שהיא יצאה מאוד בזול.
אחרי שנה, וזמן קצר אחרי הסטירה, בדיוק ביום ההולדת שלי, עזבתי אותה במפתיע, מבחינתה. בלי להודיע, ובלי להסביר. פשוט נעלמתי.
טסתי לאוסטריה שם המשפחה שלי בילתה חופשה ליד אגם. לא היה לי מקום בבית הנופש, וטוב שכך. שכרתי לי חדר במלון שני כוכבים. קראתי ספר על קבלה. ואת "פראני וזואי" ואת "סימור - הקדמה". שבור לב אבל נחוש, כתבתי וניגנתי 14 שעות ביום, ותוך עשרה ימים, בעצם, כתבתי את עשרת השירים שאיתם עליתי לבמה בפעם הראשונה, כמה חודשים אחר כך.
עוד שנה שלמה הייתי שבור לב. אבל נחוש. רציתי להוכיח לה שאני כן יכול. התפרנסתי בינתיים מכתיבה על מוסיקה לאחד העיתונים, אבל בעיקר קמתי כל בוקר בשש, ניגנתי שש שעות, נחתי ואכלתי, כתבתי ביומן שלי כאבי געגועים בלתי נגמרים, ותרגמתי, לעצמי, את הביוגרפיה של בילי הולידיי, Lady Sings The Blues. בניגוד לכל שנות רווקותי הקודמות, רק לעיתים רחוקות הייתי מוצא מישהי ללילה. בבוקר הייתי מצטער על הזמן שהלך לאיבוד.
ניסיתי מדי כמה שבועות ליצור איתה קשר. היא נעלבה עד עמקי נשמתה מזה שעזבתי אותה, אבל בכל פעם שהיינו נפגשים, שמחים ומתרגשים בטלפון על האפשרות המחודשת, הייתי מאבד את הקול שלי אחרי מעט דקות, נסגר, נעלב, כועס. הולך ממנה בלילה במורד רחוב רש"י בידיעה שאני לא אחזור יותר ושהלב שלי לא יירפא לעולם.
אבל הוא נרפא.
כמה שנים אחר כך היא הגיעה לראות הופעה עם אחד ההרכבים שהיו לי. אני לא לגמרי בטוח שהיא הבינה שיותר מחצי מהשירים נכתבו עליה. אחרי ההדרן השלישי, היא באה, מהוססת, יפה כתמיד, ואמרה לי את כל הסופרלטיבים שאי פעם חלמתי לשמוע ממנה. ואתם יודעים מה? זה אפילו לא היה הדבר החשוב ביותר שקרה לי באותו ערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
