לפני שלושה חודשים, כמו שרובכם יודעים, היחסים שלי ושל סקא הפכו לבלתי אפשריים לתקופה מסויימת. אחת התוצאות היתה שבתקופה הזאת חקרתי כמעט כל מי שנפגשתי איתו או איתה על ההרגלים המיניים שלהם, על שקרים ופנטזיות, על נקמנות ופגיעות. הדבר הראשון שגיליתי, ובעצם כבר ידעתי, הוא שהצורך שלי לפתוח את מה שעובר עלי ולשאול ולחקור, פותח את רוב בני האדם, כולם פחות או יותר מעדיפים לדבר על דברים אמיתיים וקרובים, מאשר להמשיך ללהג על הדברים הרגילים. גיליתי גם שהרבה מאוד מהשקרים והמעשים המגעילים באמת שאנחנו עושים לבני אדם אחרים, קשורים למיניות שלנו, ולקונפליקט בין הרצון שלנו לעוד סקס לבין התפיסה של עצמנו כבני אדם טובים.
באחד הלילות ישבתי עם חבר קרוב, וחקרתי אותו לעומק על המיניות שלו. למרות שהוא התעקש שמה שקורה ביני לבין סקא הרבה יותר מעניין מהמיניות שלו, גם בשיחה הזאת היו לי כמה תגליות. לא ידעתי למשל שחלק מאיתנו, כשהם מאוננים, מפנזטים על משהו שכבר קרה. מה שנקרא "שיחזור". משהו שכבר קרה? הקונספט הזה כל כך מוזר לי. אני יכול לפנטז רק על משהו שאולי יקרה, ועדיף אם יש גם אפשרות ריאלית, אפילו קטנטנה, שזה באמת יתרחש. אבל לפנטז על מה שכבר היה? מוזר בעיני.
על הדרך, סיפרתי לו על הדברים הכי מגעילים שעשיתי בחיים שלי. שניים מהם התרחשו אחרי הפרידה מהאשה שסיפרתי עליה כאן. לעצמי אני מסביר שאחרי שנחשפתי לכל הרוע שלה, רציתי לבדוק בעצמי את גבולות הרוע שלי, וגיליתי - מה לעשות - שאני יכול להגיע לשיאים של זוועות. שיש קסם באכזריות, ותחושת כוח אדירה. כל זה היה לפני עשרים שנה, ולשמחתי נמשך תקופה קצרה מאוד. השיעור היה עצום מבחינתי, לגלות שגם אני מסוגל לפגוע, בכוונת תחילה, במקומות הכי כואבים. ברור שאני מתחרט, אבל גם זה היה שיעור.
ובכל זאת, בעיני, הדבר הכי מגעיל שעשיתי אי-פעם היה כשהייתי בן חמש עשרה, וסיפרתי את זה לחבר הטוב באותו לילה.
כשהייתי בן עשר מה שהכי עניין אותי היה בנות, כדורגל וביטלס. ארבע שנים אחר כך ציינתי לעצמי בסיפוק שהעולם שלי התרחב, ומה שמעניין אותי עכשיו זה נשים, ספורט ומוסיקה, ולמרות שהיא היתה בגילי, תמי כבר היתה אשה. באחת המסיבות ביום שישי רקדנו צמוד בסלואו, וככל שהתקרבתי יותר והידקתי את המגע, כך גם היא. אחרי כמה ימי שישי, שבהם, בתור הדי ג'יי, התעקשתי לשים רק סלואים ארוכים, חתכנו מכל הסצינה הזאת, ולא רק שהחלפנו מילות אהבה, גם העדפנו לבלות את ימי השישי לבד.
בדרך כלל היא היתה עושה בייבי סיטר אצל שכנה כזאת או אחרת. אני לא זוכר בכלל ילדים קטנים, הם כנראה ישנו כל הזמן, אבל אנחנו, מממממ, אנחנו קילפנו קליפות בסלון עם מוסיקה שקטה. השדיים שלה היו גן עדן, והשפתיים מתוקות, והתשוקה של שנינו, שני ילדים בכיתה ח', היתה תמימה ולוהטת. כל נגיעה עמוקה יותר הרטיטה אותנו קשות. עד היום אני נזכר בערגה בתחושה המדהימה של גוף אל גוף בלי חולצה. ובכל זאת היה גבול. היא היתה ילדה טובה, מבחינתה, וממש ללכת עד הסוף היא לא רצתה, או רצתה אבל לא הסכימה. כמעט - כן. אבל ממש - לא. במשך ארבעה חודשים הסתובבנו לנו סביב-סביב, נהנים ומשתלהבים ומתרגשים - וגם מאוהבים - אבל, אה, היה שם לאו אחד גדול שעמד בינינו.
הייתי ילד טיפשון, ולא היתה לי סבלנות. אחרי כמה שבועות של מבוי סתום - כן, אני יודע, ביטוי לא מוצלח - צמד תאומות הצליחו לסובב לי את הראש, ונפרדתי מתמי, בתקווה שאחת התאומות תסכים ללכת איתי רחוק יותר. בהתחלה הייתי עם זאת, ואחר כך עם אחותה, אבל גם הן התעקשו לעצור באותה נקודה. מכיוון שתמי היתה יותר אשה, ויותר אטרקטיבית, המחשבות שלי חזרו ונדדו אליה.
החבר ששמע את הסיפור אהב את הקטע עם התאומות, וקצת רצה שאפרט, אבל לא זה הסיפור.
חזרתי לתמי, בעלת הגוף הנפלא והעיניים החומות ושדי גן העדן ושפתי האוכמניות ויער הפרא שהכניסה אליו עדיין היתה אסורה. היא עדיין אהבה אותי, ורצתה אותי, ועדיין עצרה בעצמה.
ואז, סיפרתי לו, עשיתי את הדבר הכי מגעיל שעשיתי בחיים שלי. לקחתי פאוזה ארוכה.
"נו, אמרת לה שאתה חולה במחלה חשוכת מרפא, ושיש לך רק עוד כמה חודשים לחיות", אמר החבר.
...
"איך ידעת?"
"מה קורה איתך. עכשיו כשאחנו מדברים, בטח עשרות ילדים בני 15 ברחבי העולם אומרים את זה לחברה שלהם שממאנת להזדיין איתם. סרטן אמרת לה?"
"זה יותר גרוע" אמרתי. "הרבה יותר גרוע. שנתיים לפני זה, במלחמת יום הכיפורים, האח הגדול שלה נהרג. גם לו קראו דנג'ה. זה היה הכי מגעיל שיכול להיות. זה משהו שאני לא יכול לחשוב עליו בלי למצמץ לעצמי, אפילו שהייתי בן 15."
"אל תהיה כל כך דרמטי וקשה עם עצמך. ומה קרה אז?"
למחרת בבוקר, עוד לפני בי"ס אמהּ כבר התקשרה לאמא שלי שקראה אותי ספר פתוח וממש ממש ממש לא אהבה את זה. ההורים של תמי, אהבו את זה, כמובן, עוד פחות, ואסרו עליה לראות אותי או להיפגש איתי או לדבר איתי.
ובכל זאת זה לא נגמר. שלושה שבועות אחר כך ,תמי שמחה לספר לי שבשבת בבוקר ההורים שלה נוסעים לכנרת, והזמינה אותי לבוא אליה. חיכיתי במורד הרחוב עד שראיתי את הסוסיתא החורקת שלהם יוצאת לדרך, ועליתי אליה. בדירת הקרקע שלהם היו שני מפלסים, ומיד מילאנו אמבטיה במפלס השני, וכן, נכנסנו אליה עירומים...
"סוף טוב הכל טוב", אמר החבר.
זהו שלא. זאת היתה כנראה מלכודת. כשרק התחלנו להשתכשך שמענו את ההורים שלה למטה.
החבר גילגל את עיניו: "oh yeah".
כמה שזה לא ייאמן, היא יצאה אליהם, אני תפסתי מגבת ואת הבגדים שלי, והתגנבתי עד לחדר הקרוב ביותר לגרם המדרגות. היא משכה אותם למטבח ונשבעה שאני לא שם, ואיכשהו הצלחתי - עטוף במגבת ובגדי בידיי - אבל בלי נעליים - לצאת מהדלת האחורית, אל תוך הגינה, לטפס לחצר של השכנים ולהיעלם.
"כבר אז היית סרט נעורים הוליוודי קלאסי".
"כנראה".
אחרי זה, תמי ואני לא המשכנו להיפגש. שנים אחר כך נתקלתי בה ברחוב. אני כבר הייתי, בעיני, אינטלקטואל/סטלן/מהפכן/ אמן, ולה עדיין היה גוף יפהפיה ושפתי תותי-יער. כשהיא שאלה אותי מה קורה איתי סיפרתי לה על הטריפים ועל הכלא. כששאלתי אותה מה קורה איתה, היא סיפרה לי שהיא עושה רשיון נהיגה. בשקט הארוך שהשתרר בינינו העזתי וביקשתי סליחה. סליחה גדולה מכל הלב. היא תלתה בי זוג עיניים, ואמרה שהיא לא יודעת על מה אני מדבר ועל מה אני מבקש סליחה. אני לא יודע אם היא העמידה פנים או לא, אבל השארנו את זה ככה. מאז לא ראיתי אותה.
ובימים האחרונים שוב יוצא לי להתווכח אם נפש האדם טובה מנעוריה או לא. אני עדיין חושב שכן, למרות שלכולם יש נפילות פה ושם, בעיקר כשקטנים ולא יודעים. או כשיש מחסור מאוד גדול, או פצע מכאיב.
או כשמאוד חרמנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
