הימים האחרונים היו לי מוזרים. עליות שערים חדות וירידות. גם הפוסט הזה, אני מקווה, יהיה מבולבל בהתאם. הראייה שלי קצת מיטשטשת. כבר יש לי מרשם מאופטמטריסט אבל חסרים לנו הכמה מאות שקלים כדי לממש את המרשם לכדי משקפיים. כן, גם זה דימוי.
כתבתי את הפוסט הקודם בשבילי, כדי לקבל הדהוד חזרה, על ההתקרבות וההתרחקות שלי מהיהדות. "דובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר את האמת...", וכל זה. אז נתחיל בוידוי: בסופו של דבר התגברתי על הבעייתיות שלי עם המשפטים ברוך שלא עשני גוי או עבד או אשה. נולדתי זכר, יהודי וחופשי יחסית. אני בכל זאת כן יכול להגיד את המשפטים האלה בלי להרגיש שאני עושה עוול למישהו. הבעיה היא יותר אם מי שכתב אותם והתעקש על כך שיגידו אותם, איתו יש לי וויכוח, ועם השקפת העולם שלו.
המשך האמת: לא המשכתי להתקרב ליהדות מכל מיני סיבות, לא רק אלה שהעליתי. מחזור השנה היהודי, למשל, לא הצליח לתפוס אותי. זר לי. החגים, למשל, במקום להעלות אותי, פועלים עלי לפעמים כך, ולפעמים אחרת. על כל היחס הבעייתי לגוי ולאשה יכולתי להתגבר בכל מיני צורות, רפורמיות וקונסרבטיביות, לאמץ פתרון אישי או להצטרף לאחת מקבוצות הלימוד היחסית-חילוניות, כמו שהרבה מהאנשים שאני אוהב עשו ועושים.
לא, הסיבה האמיתית, שלא המשכתי בדרך הזאת היא שמצאתי את מה שחיפשתי די בתחילתה. מאז שהתעמקתי ברומי כבר עברתי את השינוי היסודי, והחסידות אפשרה לי קשר ישיר עם הקב"ה - עם תפיסה פנימית של טוב מוחלט וחמלה ואמת ואומץ - בלי להזדקק לכל השטויות מסביב. הגמרא והתלמוד וסיפורי חכמים - אני יכול להתחיל לשקוע בכל אלה, אבל מקבל אוברדוז די מהר. אני חי כאן ועכשיו, ולא פעם ושם. ממש כמעט בתחילת הדרך שלי אז, בסוף המאה הקודמת, היתה לי שיחה ארוכה עם חבר חוזר בתשובה - שבו בעצם הסכמנו על שלושה עקרונות חשובים:
א. מידה כנגד מידה. what you give is what you get. מה שאנחנו מקרינים לעולם הוא מה שחוזר אלינו. לא בהכרח מיד, לא בהכרח מול אותם אנשים או מצבים, אלא בתמונה הגדולה. תן אהבה לעולם - והיא תחזור אליך. תן קטנוניות והתנשאות - והיא תחזור אליך. תתקמצן - העולם יתקמצן אליך, היה נדיב - הוא יהיה נדיב אליך.
ב. הייה דן כל אדם לכף זכות. אין אדם שאין לו שעה, ואין אדם שאין מה ללמוד ממנו או ממנה. אתה לא טוב יותר או שווה יותר מאף אחד. אל תאמין למה שסיפרו לך על מישהו. צפה לטוב ביותר מכל מי שאתה פוגש. חלק חשוב מהעקרון הזה הוא לא לדבר לשון הרע. כן להוכיח אם צריך, כן להסתכל נוכחה ולראות את האמת, עד כמה שאפשר, אבל גם לא לכבול אף אחד למה שהוא היה. אפילו כשאני מדבר על אנשים שעשו לי עוול, או הרגיזו אותי, אני חייב לסייג: כך הוא היה אז, אולי עכשיו הוא כבר למד והשתנה. העקרון הזה כל כך משחרר ועוזר. הנטיה הטבעית שלנו כלהגנים וקשקשנים היא ליצור קשר עם בני אדם אחרים באמצעות ירידה על אנשים שאנחנו לא אוהבים. השתחררתי כמעט לגמרי מההרגל הזה. לא לחלוטין - יש כמה אנשים נבחרים שאני עדיין נהנה לקטול בכל הזדמנות, אבל זה בדרך כלל רק כי הם ממשיכים לתת לי סיבות. ובכל זאת, ההשתחררות מלשון הרע, והציפיה לטוב מכל אדם - היא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי מכל התהליך הזה.
ג. את השנוא עליך אל תעשה לחברך. וזאת, כמובן, כל התורה על רגל אחת, והיא נוטעת אותי היטב באדמה.
באיזשהו אופן - העקרון של מידה כנגד מידה כולל את ההתייחסות לקב"ה, מה שאני קורא הקדוּשה בהכל, והוא מכסה את עניין האינטרסנטיות וה"לשמה, ושלא לשמה". אין לי ספק שאדם מאמין מאושר יותר מאדם לא מאמין, אבל סביב הנקודה הזאת יש עוד הרבה עבודה לעשות.
ובכלל, הבטחתי בלבול, ואני אכן מבולבל. אני אוהב את התפילה, נהנה להתפלל. רומי כתב איפשהו שהזמן שמוקדש לתפילה חוסך הרבה זמן. כשאני לא מתפלל, אני מתגעגע. אני יודע שהימים בהם אני לא מתפלל הם הימים שבהם אני הכי צריך להתפלל. אבל אחרי כמה שנים הבנתי שקל מדי ליפול לטקסט המוכן, ואת התפילה כדאי לנסח מחדש כל כמה זמן. האם אני עושה את זה? הלוואי. רק לפעמים.
עוד סיבה שלא המשכתי להתקרב לדת: די בתחילת התהליך מצאתי את אהבת חיי, את מי שיכולה לספוג הכל ולהבין הכל ולאהוב אותי מעבר למה שאי פעם ידעתי שאפשר. ללמד אותי, ללמוד ממני לראות בי מה שלא האמנתי שקיים ולשמוח עד אין סוף מההשתקפות שלה בעיני, להתעקש איתי, להתעלם ולשכוח ממני, לרבע את העיגול ולעגל את המרובע. כשמגיעה אהבה כזאת, היא גם הוכחה לקיום האל בחיים שלי, וגם מציבה סייג לצורך בשינוי. ברוך שנתנני סקא. חמש דקות אחרי שהיא סיפרה לי, לפני קצת יותר משלוש שנים על העניינים שלה עם איזה לא-טרול, כבר הודיתי לקב"ה על השיעור שהוא מעביר לי, על כך שאני יכול להרגיש את מה שאשתי לשעבר הרגישה בלי לשלם את כל המחיר שהיא שילמה.
ועוד סיבה עצומה שלא המשכתי בדרך הדת, והיא אותה סיבה שמונעת ממני לעשות הרבה מאד דברים שאני חושב ושחשבתי שראוי לעשות. שבגללה אני לא בבילעין כל יום שישי, ושבגללה אני לא מתנדב בכל שעה פנויה לחבק תינוקות יתומים בית חולים, ולא שובת רעב עד שיבטלו את התוכנית לבנות את תחנת הכוח הפחמית באשקלון, או מארגן איגודי עובדים בכל הסופרמרקטים בסביבה שלי או פורץ בלילות למעבדות הניסויים על בע"ח במכוני המחקר או מארגן קונצרט בינלאומי לכבוד אסיר ציון מרדכי ואנונו. וזאת סיבה אגואיסטית שמוכיחה שלא למדתי כלום מכל מה שניסיתי ללמוד, ושכל המילים שלי שוות לתחת. הנכות שלי נובעת מכך שלא משנה מה, שום דבר שאעשה לא ממלא את החור בנשמה שלי כמו לכתוב ולהלחין שיר טוב, כמו לנגן ולשיר במרפסת. בימים האחרונים אני מנסה לכתוב סיפור שמבשיל אצלי כבר שנתיים. אני מסור בטירוף לילדים שלי הנהדרים, אבל אני רק רוצה שהם יירדמו כבר, או שיעשו משהו אחר כדי שאוכל לחזור למחשב ולהמשיך לחצוב באבן. אפילו את הבית אני לא יכול לסדר FFS, כשאני נמצא שם, במוד האמנותי הכל כך אגוצנטרי הזה. אם היה משפט בסידור, ברוך שלא עשני אמן, הייתי אומר אותו שלושים פעם ביום. אבל עשני, דאמיט. חצי חיים הרגשתי שלא, ורק רציתי שכן, ומאז שהתברר שכן אני מבין שהיה עדיף שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
