dhanjahganjahland

ברור שיותר כיף לכתוב על החדש מאשר על הישן. על הפתיחה, על ההתרגשות, על היופי שנגלה דרך ניצנוץ העין ומבטיח עוד ועוד, על השפה החדשה, על הסערה והעייפות של אחרי לילות ראשונים. על ריח הגוף החדש שנדבק ופתאום מופיע במפתיע כמה שעות אחרי, על ההתחלפות של תאי הגוף הישנים. "יש לנו הסכם התפתחות," היא אמרה בפעם השניה שנפגשנו, חותכת דרך כל ההתחנחנויות והגישושים שיכולים לאפיין מפגש חדש.

האושר מציף אותי. עברתי ביום שלישי לדירה חדשה. רוב השכנים שלי אתיופים, ובכל זאת לא מפתיע אותי שכשאני יושב לכתוב עכשיו, אני שומע את ג'וני מיטשל מתנגנת מאחת הדירות הסמוכות, או הבניינים הצמודים. האהבה החדשה שלי מזכירה לי לפעמים את ג'וני, באיכותיות היופי הנדיר, בקימור הלחיים, בחוסר הפחד לשוט במקומות הגבוהים בהם החמצן דליל מדי לרוב בני האדם, במוסיקליות שזורמת בעורקיה.

אבל החדש עוד נכתב יום ביומו, ועדיף לחוות אותו מאשר לנסות ללכוד אותו ולעכל אותו.

הישן, לעומת זאת.

כאן יש התחלה, אמצע וסוף. הרבה יותר פשוט לראות את התחנות בדרך. כשמערכת יחסים "מצליחה" רואים בבירור מה מחזיק אותה. כשהיא "נכשלת", רצף הנסיבות שהביא לסיומה תופס את רוב התמונה. ובכל זאת, אני אומר לעצמי, ברור שזאת היתה מערכת יחסים שהצליחה: מילא, אם היא היתה מביאה לי שלושה ילדים מעפנים, מרגיזים ולא מספיק חמודים, חכמים, מרגשים או יפים, אולי אז הייתי יכול לבוא אליה בטענות. וואו, בכמה טענות הייתי יכול לבוא, על הבטחות שהופרו, הסכמים שבוטלו, שקרים ששוקרו, יומרות שהומרו, זיופים שזויפו. הייתי יכול לבוא בטענות על המעט שאני שומע עכשיו על הסיפור שהיא מספרת לעצמה ולסביבה, למרות שכל אלה התנהגויות אנושיות לגמרי.

אבל לא. אין לי טענות. כלומר, רק כשאני רואה את הקושי של הילדים - הגדול הושעה פעמיים בשבוע האחרון מביה"ס הסופר-דופר ליברלי שהוא לומד בו בגלל התנהגות פרועה - אני רואה את הכעס מתגנב, לרגע. אבל היא צודקת כשהיא אומרת שהם ספינות שבנויות היטב. גם הם מרגישים את השיפור הכללי שמביא הסדר החדש, שמחליף את האמורפיות הבלתי נסבלת והבלאגן האינסופי שאפיין אותנו כל כך הרבה שנים.

אז לא. אין לי טענות, לא באמת. יש לי הכרת תודה עצומה על שלל המתנות שקיבלתי במהלך ה-14 שנים האחרונות, המון המון מתנות ותובנות שקיבלתי והפכו שלי. יש לי הכרת תודה עצומה על המאמץ שנדרשתי לעשות, על החוויות שנאלצתי לצבור, על השיחרור שהמוח והתודעה שלי נאלצו לעבור. על דברים קטנים, ועל דברים גדולים. אני זוכר שהיו הרבה יותר רגעים של צחוק וקירבה מאשר של כעס וריחוק. פי כמה וכמה וכמה. יותר רגעים של גילוי ושמחה מאשר של שגרה והרגל. פי כמה וכמה וכמה וכמה. הרבה יותר אהבה מאשר טינה, למרות ש, יא אלוהים, עברנו גם כמה זוועות לא קטנות, ואני לא תמיד שלם עם המחיר שנאצלתי לשלם.

יום אחרי שאמרתי לה שזאת פרידה, נקודה, פרידה סופית ולא פרידה לתקופת נסיון, ולא הפרדת בתים לשנה ולא שום דבר מסוג הדברים שהיא הציעה, ישבתי מוקף בגיטרות שלי, עצמתי עיניים וראיתי את זה קורה: ראיתי איך אני מפריד בין כל עשרות החוטים שמחברים בינינו, חוטים שנראו לי כמו רגלי תמנון, חלקם דקים וארוכים, חלקם עבים וארוכים, אינסוף קשרים שקושרים בינינו. עברתי אחד אחד במוחי והתרתי את הקשרים. מדי פעם נעצרתי,  או שהפחד עצר אותי, ואז האצתי בעצמי: שחרר גם את זה, שחרר גם את זה, במילא, מה שאמור להישאר יישאר, כל השאר - מיותר. ותוך כדי התהליך - שארך דקות או שעות - אני באמת לא יודע, כבר הרגשתי איך הקשר המשמעותי, הדומיננטי והכל-כך חזק איתה, כבר זורם במורד נהר העבר. איך הדמות שלה מתרחקת ומתרחקת, הלאה מכאן.

זה משהו שאני לא מכיר מעצמי: בדרך כלל, גם כשעצרתי מערכות יחסים שלא רציתי בהן יותר, הצלחתי להמשיך לחיות את הדרמה במשך חודשים, להיעלב, להתרגש, לרצות לריב, להוכיח, לנצח, להיפגע, מה לא. בדרך כלל גם הייתי משתף את כל מי שאני מכיר בדרמה, אלא שהפעם הכל התנהל אחרת: הפרידה היתה סופה של הדרמה, לא תחילתה. היא הביאה לשקט עצום, ששמרתי לעצמי, קרוב קרוב, מביט בתחושה וכמעט ולא משתף בה אף אחד אחר. במשך כמה שבועות רוב האנשים שקרובים לי לא ידעו. ובניגוד לכל מה שהכרתי מעצמי, ולכל השנים האחרונות, הצלחתי לא להתעסק במה היא חושבת, ומה היא אומרת, ולמה היא ככה ולמה היא אחרת. אולי כי נדמה לי שאני יודע כבר את התשובות, אולי, כי כבר עברנו פרידה לפני שלוש שנים, והרבה מאד תהליכי עיכול נעשו כבר אז, אולי כי עילת הפרידה ודגם ההתנהגות כבר היה כל כך מוכר וצפוי, שלא היה שם שום שיעור חדש. ואולי, כי הרגשתי כל כך שלם עם המאמץ שעשיתי כל השנים כדי להחזיק את מערכת היחסים, שלא הרגשתי שום רגש אשם. 

* * *

ורק על הבן הגדול שלנו, שהמשפחתיות שלו היא מהמגדירים העיקריים שלו את עצמו, בא לי לבכות עד שייגמרו הדמעות. שני הקטנים יותר ישחו כמו דגיגים, והלוואי וגם הוא. הלוואי.

* * *

רוב הנשים שאני מדבר איתן עכשיו מתעניינות רק במצבים רגשיים, ופחות בעניינים הפרקטיים. רוב הגברים שאני מדבר איתם נשמעים כמו קרבוראטורים מקולקלים, מתעניינים רק בדברים הפרקטיים כדי להתחמק מבירורים רגשיים. ודווקא אבא שלי הפתיע אותי: בשבת, אחרי שתי שאלות סרק, הוא מיד שאל על החברה החדשה שלי, ואם זה כבר התחיל לפני הפרידה או לא, (התשובה היא לא). אבא, אמרתי לו, אתה מפתיע אותי בישירות שלך. טוב, הוא ענה, התאפקתי שתי שאלות.

* * *

וכן, היקום תומך במהלך. כל החודש הזה, בכל פעם שמופיע מעצור, מיד מופיע גם הפיתרון דאוס אקס מקינה. אני רואה את השביל החדש, והוא מנצנץ אלי, בוא. בוא. טוב שבאת. אתה עדיין אוהב, יותר מכל דבר אחר, בוא.

זה השיר שאני מנגן ושר הרבה בימים האחרונים. אני מנגן אותו הרבה, כדי להפסיק להתווכח עם אנשים ברשת. קוסטלו מספר בו על סוג של כומר בדרן שמת, וכולו רועד לקראת הפגישה עם בוראו. כשהוא פוגש את אלוהים, הקב"ה שרוע על מיטת מים, קורא רומן זול אגב שתיית קולה, ומקשיב בחוסר רצון לרקוויאם של אנדרו לויד וובר. אלוהים אומר לו: אני עובר על כל הזבל הזה, ומה אני אגיד לך? אולי עדיף שהייתי מעניק את כדור הארץ לקופים.

מסתבר, ואת זה ידעתי תמיד, שלאלוהים כן יש חוש הומור.

(כדאי לשמוע את השיר כאן, ולהמשיך לקרוא. הקליפ לא קשור)

כל כמה זמן יש לי תקופה כזאת. אני קורא לזה להתייחס למטריקס. אני מאבד את ההומור ואת הקלילות שלי, ומתווכח על איסלאם ועוני ועל מה בדיוק היה באוקטובר 2000, או במלחמת 48. ככל שאני נכנס לזה יותר עמוק אני אוהב את זה פחות. אני מרגיש שרק כל כך מעטים מודעים לסבך השקרים והתעמולה והכוחנות שמלווים את כל המפעל הציוני מהיום הראשון. בעשר השנים מגיל 15 עד גיל 25 - החל מ-77 - השתתפתי ב-1789 הפגנות, 239 משמרות מחאה, ואין סוף ביקורי סולידריות אצל ראשי ערים שנפגעו על ידי המחתרת היהודית, מחנות עבודה בנצרת, מפגשים עם אנשי אש"ף, הפגנות נגד יישוב יהודים בחברון או באלון מורה. נעצרתי כמה פעמים, למרות שמעולם לא הייתי אלים. ראיתי שוטרים על סוסים שועטים לעברי עם אלות, טעמתי גז מדמיע, וביליתי כמעט שלושה חודשים בכלא צבאי. תמיד ידעתי שרוב העם בארץ פועל בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, נגרר למלחמות מיותרות שוב ושוב ושוב. שאין לי באמת סיכוי מול שטיפת המוח.

בכל התקופה הזאת, במקביל, ניגנתי ושרתי וכתבתי ואהבתי.

הצטברה אצלי, אולי שלא בטובתי, כמות בלתי סבירה של אינפורמציה, את רובה שכחתי כבר, אבל זה לא עוזר לי. אני יודע איך הציונות התייחסה לערבים מ-day one, ואיך הגישה האירופאית הזאת פגעה קשות גם ביהודים ממוצא ערבי. מי זוכר את יום האדמה הראשון ב-76, ימי "ייהוד הגליל" כשהערבים הכריזו על שביתה כללית - אחרי עוד גל של הפקעת קרקעות - וכוחות משמר הגבול נכנסו לכפרים יום לפני השביתה ועשו שמות בתושבים? וטענו שאין לערבים על מה להתלונן וזאת רק הסתה של הקומוניסטים? ancient history. לפני 31 שנה כתבתי מכתב לראש הממשלה, בו הצעתי לו לסגת מהשטחים ולדבר עם אש"ף, ועל הדרך גם הזהרתי אותו ממלחמת לבנון הראשונה. הקשיב לי? זין הקשיב לי. ענה לי שיש לערבים 22 מדינות ולנו יש רק אחת. לא היתה לי ברירה והשתמשתי במכתב התשובה שלו כמצע לגילגולים. אם אי פעם אמצא שוב את המכתב הזה, בטח עוד אוכל להכין משהו קטן לעשן מהפירורים שנשארו בו.

ובכל זאת, אני לא יודע כלום. אני יודע 0.05 אחוזים מהעוולות שמתרחשות כל יום. ביחס לעניים. ביחס לנשים. ביחס לילדים. ביחס לנכים. ביחס לערבים. ביחס למהגרי עבודה. ביחס להומואים. רוב הפשעים הם בירוקרטים. תקנות ותתי-תקנות שכל כוונתם להיטיב עם אלה שיש להם, ולתסכל את אלה שלא יודעים לעמוד על הזכויות שלהם. כל כמה ימים אני מקבל עוד מייל על פעיל פלסטיני בלתי אלים שנעצר במעצר מנהלי לשישה חודשים. דיווח על מצב חולי הסכרת בעזה. נתונים על העוני בישראל. אני כבר לא יכול לעקוב אחרי הכל. זה ים של עוול מתמשך. לא טעות, לא תמימות, אלא כרוניקה של שיטה. זה כל כך מעייף אותי. לעולם לא אעשה מספיק. ואולי לעולם לא אוכל להרגיש חלק מהקולקטיב.

חברה של הורי, שניהלה את המדרשה לאמנות ברמת השרון, הלכה בגיל 60 ללמוד משפטים. כשסיימה את הלימודים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 היא נסעה שלוש פעמים בשבוע למחנה אנסאר, שם הוחזקו עצירים פלסטינים. סטטיסטיקה מאותה תקופה דיברה על כך שכל זכר שני בשטחים הוחזק במעצר לפחות לתקופה של 24 שעות. חלק עצום מה"לקוחות" שלה באנסאר נעצרו סתם. לתקופות ארוכות. חלקם עברו עינויים, חלקם לא ידעו במה הם מואשמים. השופטים הצבאיים תמיד קיבלו את טענות הצבא, והאריכו את המעצר. על רבים הופעל לחץ אדיר להפוך למשתפי פעולה באמצעות כל השטיקים הרגילים: נעצור את אבא שלך, או את אמא שלך או את סבא שלך החולה. לא ניתן לעסק של דוד שלך רשיון.  נחזיק אותך כאן עד שתירקב.

(את המשפט האחרון, אגב, גם אמרו לי כשהייתי בכלא. הביאו לי פסיכיאטר רוסי, עולה חדש. הוא הבטיח לי שכל עוד אני אסרב לשרת בשטחים אני ארקב בכלא. "תישאר עשרים שנה בכלא וכולם ישכחו ממך", הוא אמר לי. הייתי ילד בן 18. ידעתי שהוא משקר אבל בכיתי יומיים.)

אותה אשה שהפכה לעו"ד לא הצליחה לגשר בין היום-יום של ת"א, למציאות האחרת, המטריקס, שהיא נתקלה בו באנסאר. היא היתה צופה, נגיד, בתוכניות הבידור של יום שישי, ומרגישה בדידות אינסופית. מאד קשה להיות חלק מהקולקטיב כשיודעים מה באמת מתרחש רחוק מהעין ורחוק מהלב. תחושה דומה, נגיד, יש לכל מי שסועד אדם בבית חולים למשך מספר שבועות. המציאות של בית החולים כל כך יותר חזקה ממה שקורה בחוץ. כל מה שקורה בבית החולים הוא תת-מציאות, אבל העוצמה שלו - - - ובחוץ, אנשים צוחקים על שטויות והולכים לסרט.

בסופו של דבר, זאת גם הסיבה שלא יכולתי להתמיד בפעילות פוליטית. המחיר גדול מדי. חוסר האונים עצום. הניכור שמרגישים מהישראלי הרגיל הוא בלתי נסבל. אפילו אנשים שכביכול נוטים שמאלה, ומודעים לזכויות אדם, לא יודעים אפילו אחוזים בודדים מגודל הזוועה שמתרחשת כל כך קרוב, לפני שלושים שנה, וגם ברגע זה ממש, עכשיו. גם אני הרשיתי לעצמי להפסיק לעקוב אבל כל כמה שנים הייתי שוב נסחף לפעילות, ומיד בורח. אני רוצה לאהוב את האנשים סביבי, לא להרגיש שהם חיים במטריקס, ולא יודעים. אני מעדיף בעצמי לא לדעת, ולתקופות מסויימות אני מנסה ומצליח לחיות את הכאן ועכשיו. מאז שיש לי ילדים זה יותר קל. בתקופות שאני מנגן ומקליט ומופיע זה קצת יותר קל. בתקופות שהייתי חייב לעבוד מסביב לשעון כדי להתפרנס, זה גם היה יותר קל.

יכול מאד להיות שגם החזרה שלי בתשובה, בזמנו, היתה דרך להתמודד עם הקושי. להרגיש קרוב יותר לרוב העם. למצוא נושא משותף. אתם לא מאמינים כמה קל לי לפעמים לדבר עם ש"סניקים וברסלבים. גם על כדורגל אני יכול לדבר עם כל אדם. וגם על אהבה.

אז אני רוצה לדבר איתכם עכשיו על אהבה.

לא על סקא, הפעם. ועל ההריון, והקושי והקירבה והקן שלנו כאן.

אלא על אלביס קוסטלו. במקום לספר על מה באמת קורה בנעלין, אני אספר לכם על קוסטלו. למה אני כל כך אוהב את האמן הכל כך רב גוני ואמיתי הזה. כשהוא הגיע ב-77, חשבו שהוא פאנקיסט, או ניו-ווייב. לא שמו לב, בהתחלה, שמדובר במוסיקאי מורכב, ובכותב טקסטים מחונן. במשך השנים הוא עבר מרית'ם אנד בלוז, דרך פופ, דרך קאנטרי, דרך סוגים שונים של גראנג', מוסיקה קלאסית, ומה לא. אני אספר לכם קצת עליו בפוסטים הקרובים.

נתחיל ממש באמצע של ההתחלה: ביולי 85, התקיים הלייב-אייד הראשון למען רעבי אתיופיה. כוכבי פופ מכל העולם הופיעו בלונדון, בניו יורק ובלוס אנג'לס, ובעוד כמה בירות אירופאיות. ממש לא האמנתי שלרובם יש מושג על מה האירוע. בואי וג'אגר, שני אמנים שאני אוהב, שרו את dancing in the streets, אבל זה נראה לי זוהר מדי, לא אמיתי. רוב הלהקות נראו לי מפגרות, הדינוזארים שיעממו, מדונה מכרה סטייל, והתחושה היתה שכולם באו לשיר שלושה שירים ולזכות בחשיפה עצומה.

ורק קוסטלו עלה לו לבד, עם גיטרה חשמלית, וביקש מהקהל להצטרף אליו ל"שיר עם צפון בריטי ישן". יו טיוב לא מאפשר לי לאמבד - אבל תקשיבו  ותראו גם את השיר הזה. הוא שר אותו, אמר תודה, והלך. במובן מסויים, זה גם השיר שלי.