בחמש השנים האחרונות יצא לי פעמיים לקבל טלפון בעבודה, שגרם לי לדמוע מיידית בלי בושה מול כל הקולגות שלי, בדסק העמוס והענייני שלנו. בפעם הראשונה אשתי לשעבר סיפרה לי שהיא הפילה את העובר שלה בחודש הרביעי להריונה, ובפעם השניה, שנתיים אחר כך, אשתי לשעבר סיפרה לי שהיא הפילה את העובר שלה בחודש השלישי להריונה.
אתמול שוב דמעתי, לא בדסק, אלא באוטו, כל הדרך לעבודה, אבל הפעם מרוב אושר, אחרי שהיא ילדה בת.
אני מאוד אוהב אותה. את אשל"ש, מאוד מאוד.
נכון, בשנה הראשונה אחרי הפרידה, היה קשה. היא שנאה את החברה החדשה שלי ודי פינטזה לשפוך לה חומצה על הפנים, אבל שנינו היינו כל כך מסורים לבן המשותף שלנו, שלמרות הכל - עשינו מאמץ אדיר לשמור על ערוצים פתוחים. למורת רוחה של החברה החדשה - הלכנו לטיפול זוגי אחרי הפרידה - כדי לנטרל מתחים - ומשהו כמו שנה וחצי אחרי - שוב למורת רוחה של החדשה, אבל לא ויתרתי - כבר היינו סוג של חברים הכי טובים.
אם היה לנו שכל וחוש כלכלי, היינו יושבים וכותבים רב מכר - "האהבה שאחרי האהבה" (או "איך להתגרש בלי להשאיר פצועים"), את זה לא עשינו, אבל יצא לנו לעבוד ביחד לא מעט - ברוב הקומבינציות של כותב ומוזיקאי מול שחקנית ובימאית. היחסים רק השתפרו כשסקא ואני התחברנו - אשל"ש וסקא אהבו זו את זו עוד לפני - ועוד יותר, כשהיא התחברה עם בן זוגה הנוכחי, אחד האנשים המקסימים שפגשתי מעודי. נדמה לי שסקא המציאה את הביטוי "הורי-משנה", לתאר את הקרבה של שניהם לבן שקיבלו מן המוכן - וכמו שאשל"ש מרוצה מסקא בתפקיד, כך אני מרוצה עד הגג מבן זוגה ואוהב אותו. הוא הביא איתו כנדוניה שני ילדים, וכשכולנו נפגשים, לוקח די הרבה זמן עד שכולם מסיימים לחבק את כולם. אשל"ש וזוגה, גם נוהגים לבקר מדי פעם את ההורים שלי שגרים לידם, ומוזמנים לחלק מהאירועים המשפחתיים שלנו. כשסקא ואני ילדנו את הקטן שלנו, ידענו שבן השנתיים ורבע דאז - יהיה בינתיים אצלם, עם אחיו העוד יותר גדול.
הדבר היחיד שהיה חסר כל השנים האלה כדי להשלים את התמונה - וגם לרפא את מה שנשאר מרגשות האשם שלי - היה תינוק משלהם. היא צעירה ממני רק בארבע שנים, ואחרי שני הנסיונות שלא צלחו, האבל היה גדול, והטעם היה חמוץ.
אז היום אני שוב פרפר תודה מפרפר.
תודה, תודה, תודה שהכל כך הסתדר.
אבל מה היא בשבילי, הקטנה? אי אפשר למצוא איזה מילה חדשה שתתאר את היחס הזה? היא חצי אחות של הבן שלי, והבת של אשתי לשעבר, אבל זה כל כך טכני, ולא מבטא את הקרבה. ניסיתי לשאול בעבודה - ואמרו לי - אין קשר דם, אז אין מילה. אבל גם עם חמותי אין קשר דם, וגם לא עם גיסי.
סקא אומרת: אתה יודע שהיא נולדה ביום ההולדת של אבא שלי.
ועכשיו קיבלתי גם תמונה שלה. אז, נו, תמצאו מילה, מה היא בשבילי? מה אני בשבילה? כי אני כבר אוהב אותה.
בימים האחרונים, כשזה עוד הסתובב בבית בתור הלצה מקסימה של היקום, כדי שבתוך כל זה לא יהיה לנו, חלילה, משעמם, החלפנו כמה מילים, והרושם הכללי שקיבלתי היה שאם אנחנו אכן בהריון, עכשיו, כשהיא שוב כ-על וכל זה, ובדיוק השתחררה מכמעט חמש שנות הנקה, היא תשעט לעבר ארון הכלים, תשלוף גרזן - של אבא שלה - תתקפל פנימה בגמישות של מתעמלת ותבצע בעצמה בו-במקום ניתוח אקסטרימיסטי למהדרין. בגרזן היא תשתמש רק כדי לפלס לעצמה דרך, אבל את הביצית הסוררת היא תתלוש עם השיניים, ותצא מחויכת, אדומה ומעט רטובה, יפהפיה כמו בת-ים שובבה, ומרוצה כמו חתלתולה שצדה ראשן.
אבל אתמול בתשע ועשרה היא התחברה במחי בדיקה אחת לאמא אדמה, והפכה לשמש וירח ועננים, מודה בעוונה לשמיים, נפעמת מהחיים שהתגשמו בה, עיניה הירוקות-חומות, פניה היפים, גופה הנפלא - כולם כמהים רק להניק ולהעניק, לחלוק את השפע, באושר ובשלווה ובהתרגשות.
ואני?
כל הפחדים שלי, על אי המתואמות הבסיסית שלי למציאות החומרית, סחבו אותי מטה, כמשקולת. כאילו שאני נתקל בהם בפעם הראשונה. לא מפרנס מספיק, לא הורה מספיק טוב, לא אחראי באמת, לא מסוגל להיות מעורב בקהילה, לא מצליח לתכנן, לא מצליח להוציא לפועל, לא מצליח להביא את הבית למצב סביר, לא מסוגל לעשות קריירה, להיות מאני-אוריינטד, להקדיש את עצמי רק לערוץ אחד, לעבוד שעות ארוכות. גם ככה, לא קל, ובדיוק חזרו הבקרים אחרי חמש שנים של אבהות קומפלט.
ובכל זאת, קול ההגיון נבע ממני, ואמרתי לה: אני לא רואה איך אנחנו מסוגלים בכלל, אלא אם כן נעבור לגור בסוג של בית גידול, שבו זה מה שעושים, מולידים המון וולדים ומגדלים אותם, ושום דבר חוץ מזה. סוג של דיר ענק, או רפת, או לול. (LOL)
ומה, שנעבור לקיבוץ, או לקומונה, אולי חזרה לעיר, כדי שיוכלו לעזור לנו בלי לנסוע 70 ק"מ? תספרי, כמה הורים את רואה כאן? נכון, שניים. ועכשיו כמה ילדים את רואה? יופי, עכשיו תעשי רפרש. נכון, הרבה ילדים, מעט הורים. כן, זאת תמונה יפה, ובטח שכולם ישמחו, אבל מישהו בבלוגוספירה יקום איתה בשלוש בלילה, וייקח אותה ידיים עד שהשחר עולה, ואז יקום עם הגדולים לגן? ואיך הם בכלל נהיו הגדולים, פתאום, לפני רגע הם היו הקטנים?! איך זה קרה?! ומה נעשה, נקנה אוטובוס קטן? מי יסיע עכשיו שלושה ילדים ממקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום, ובחזרה במשך עשר שנים? ומי ישלם על הדלק, והגנים ובתי הספר האנתרופוסופים/דיאלוגיים/דמוקרטיים וכל הררי החיתולים?
ואת יודעת, אם כבר התאספנו כאן, למה להפסיק בשלושה? אפשר להמשיך הלאה...
היא, כמו מתוך חלום: נכון. אפשר גם ארבעה. או חמישה...