נתחיל עם החלום, ונגיע למציאות. בבקשה גלו סבלנות. החלום הוא קטן וארצי, והמציאות עצומה ומרוממת.
מאז שהפסקתי לטבק ולחשש החלומות באים ושוטפים. הלילה נתקעתי, שלא בטובתי, למסיבת עיתונאים של ביבי. כנראה שהייתי שם עם המרקיזה הטובה, ושנינו מלמלנו מדי פעם מילמולי ביניים, שלא הגיעו לידי קריאות ביניים. אבל כשהוא התחיל משפט ב"ואני מאוד גאה שאני..." הרמתי את הקול, ואמרתי: "אבל אני לא גאה בך, ביבי."
"למה אתה לא גאה בי?", הוא שאל.
כל העיניים פנו אלי, ומההתרגשות לא יכולתי לענות. השתתקתי וברחתי מהאולם.
הוא המשיך לברבר בפנים.
ואז נזכרתי.
וחזרתי.
ואמרתי בקול רם ובטוח:
"אני לא גאה בך ביבי, כי במסווה של מדיניות שטובה לכלכלה אתה פוגע בבני אדם. מגובה מסדרונותיך אתה מרפד את הכיסים של אלה שיש להם, ומחליש את אלה שאין להם, כמו רובין הוד במהופך".
"ואני לא גאה בך ביבי, כי למרות שהבטחת למלא ולקדם את הסכמי אוסלו, עשיתי כמיטב יכולתך כדי לקעקע אותם ולמשוך זמן ולדחות את היישום - ויחד עם התאום הסיאמי שלך, אהוד ברק, הצלחתם להרוס כל חלקה של רצון טוב ושל...
ביבי קטע אותי, וניסה לענות, אבל הייתי אסרטיבי כמו שמעולם לא הייתי במציאות:
"סליחה, ביבי," אמרתי לו, "אני שמעתי אותך המון כל השנים האלה ואם אתה רוצה להיבחר – כדאי לך פעם אחת להקשיב למה שאנשים כמוני חושבים. אחרת איך תגרום לנו להצביע בשבילך?"
ביבי, למרבה הפלא, השתתק.
"אני לא גאה בך ביבי, כי כמו התאום שלך ברק, וכמו היריב המדומה שלך אולמרט, וכמו כל הממסד שאתה חלק ממנו, אתה לא רואה את הערבים בני הארץ הזאת כשותפים אלא כאויבים. בנאום ההכתרה שלך, לפני יותר מעשור הבטחת שוויון זכויות – ואלה היו מילים ריקות".
"אני לא גאה בך ביבי כי כמו האויבים המדומים שלך - שהם בני הברית האמיתיים שלך - החמאס וחיזבאללה ואיראן – אתה רואה הכל בשחור לבן, ומשגשג באווירה של פחד ושנאה. אתה מקדם ספין, ולא דיון. אתה לא רואה בני אדם מול העיניים, אלא רק חיילים ומשאבים".
"אני לא גאה בך ביבי, כי אין סיכוי שאתה, או התאום שלך ברק, או התאום שלך אולמרט או כל אחד מהממסד הרקוב שלכם – יבוא לרקוד ולשיר איתנו במסגד הסופים בסחנין עם עומאר פארוק ואלוהים".
התעוררתי בבת אחת.
לרקוד ולשיר במסגד הסופים בסחנין? עם עומאר פארוק ואלוהים?
אה, כן.
זה באמת היה. אתמול.
בפעם האלף הפנה אותי שלשום לסיפור על רומי ב-nrg, ובתגובה השלישית, תחת הכותרת "ביום שישי - ריקודים סופים בסכנין" ראיתי: במסגרת פסטיבל תרבות של שלום שמפיקה צוותא, יערך ביום שישי הקרוב בשעה 2000 במסגד בסכנין מפגש עם עומר פארוק טקבילק ורקדנים סופיים. הכניסה חופשית. הזדמנות חד פעמית.
במשך שלוש שנים הבוקר שלי היה מורכב מקימה, מקלחת, תפילה, וכתיבה של שלושה עמודים יחד עם דיסק יפהפה של עומר פארוק. לסקא זה נראה רחוק מדי ומאוחר מכדי לבוא עם הילדים – בדיעבד, אולי, טעות - אבל החבר הטוב יואבי לא היסס לרגע. את עומאר פארוק הוא לא הכיר, אבל בקוניה – מקום מושבו של רומי - הוא ביקר לפני חמש שנים.
הגענו לסחנין בלי לדעת איפה ומה. לא היו שלטים על שום עומאר פארוק ושום פסטיבל תרבות. נסענו קצת בלי מטרה, עד שראינו שלט "לאצטדיון דוחא". יואבי ואני אוהבי כדורגל גדולים, וידענו שאתמול סחנין חגגה את החזרה לליגת העל. בלי לחשוב פעמיים נסענו לכיוון האצטדיון, ובאמת לידו, ראינו כמה פריקים הארד-קור במכונית. עד אותו רגע יואבי לא באמת האמין שכל האירוע הזה אכן מתרחש. נסענו אחריהם בין הסמטאות עד שהגענו למסגד על ראש ההר.
מה אני אגיד לכם?
השייח' אבו פלסטין פתח במה שיואבי כינה, "נאום המיליון ואחד אהלן וסהלן". "מיליון ואחד אהלן וסהלן לכל מי שבא, מיליון ואחד אהלן וסהלן לכל ואחד מהחלקיקים של כל מי שבא", הוא פתח, ועבר לערבית.
היתה תפילה מוסיקלית - עומר פארוק הקשיב באהבה, ואני בריכוז.
ואז הוא חילל ושר.
דמעתי ושרתי איתו.
ואז נפתח מעגל והחלו הריקודים. כמה זמרים שרו ועומאר פארוק, בצניעות ובאהבה, הצטרף לרוקדים, ולשרים, וחילל ואילתר, וענה למזמרים, והדריך את המתופפים.
חשבתי מעט בזמן הזה, בעיקר רקדתי ושרתי, ותופפתי על החזה שלי. מסביבי יהודים וערבים, נשים וגברים, ילדים וזקנים. כולם נסחפים כמוני אחרי הקצב וההרמוניה.
בשבילכם זה אולי שיר, אמר השייח', בשבילנו זאת תפילה ארוכה. והרגשתי שכולנו – איזה שלוש מאות ארבע מאות מאיתנו - מתפללים ושרים ביחד.
כמה זמן זה נמשך? כמעט שעתיים אני חושב, אולי קצת פחות. בסיום כולם התיישבו והשייח' פתח בתפילה נוספת. לא הבנתי מה בדיוק המילים, אבל זה נשמע לי מוכר.
חלק מהדברים נשמעו כמו:
"הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
ובחלק אחר שמעתי:
"יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחֻנֶך; ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
ובחלק אחר שמעתי, כמעט בבירור:
"מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו,
מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו?
מה נאמר לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,
הלא כל הגיבורים כאין לפניך
ואנשי השם כלא היו
וחכמים כבלי מדע
ונבונים כבלי השכל
כי מעשיהם תוהו
וימי חייהם הבל לפניך
ומותר האדם מן הבהמה אין,
כי הכל הבל
מלבד הנשמה הטהורה..."
אחרי כל האקסטאזה הזאת השיח' אבו פלסטין הודה שוב לכל מי שהגיע ולעומאר פארוק – והאיש הצנוע והנהדר הזה אמר שהוא מעולם לא חווה חוויה שכזאת. הוא הדהד, אני חושב, את מה שרובנו הרגשנו.
בחוץ, אחרי שכל זה נגמר, וכולנו נפרדנו באהבה גדולה מעומאר פארוק, הודיתי לרוב הזמרים ולמחוללים ודיברתי איתם. אחד מהם אמר לי בהתרגשות עצומה: "דע לך שדבר כזה מעולם לא קרה בעולם המוסלמי. גברים ונשים יהודים ומוסלמים רוקדים ושרים ביחד בתוך מסגד? זאת פעם ראשונה שדבר כזה קורה. פעם ראשונה."
וזקן מקומי חמור סבר, אמר לי: "גם אני אוהב את רומי, אבל אני חושב שיכול להיות שגם הוא היה יכול ללמוד משהו מהסופים בסחנין".
השעה היתה אחרי חצות, יואבי ואני התחלנו לנסוע לכיוון הבית, אבל נעצרנו לאכול משהו במסעדה קטנה ביציאה מסחנין.
מה עשיתם כאן? שאלו אותנו שני הצעירים במסעדה.
היינו בהופעה במסגד של הסופים, ענינו.
מסגד של סופים? יש כאן בסחנין מסגד של סופים?
כן.
לא ידענו.
עד אתמול גם אנחנו לא ידענו. מעניין אם הוא עוד שם גם הבוקר. אני לא לגמרי בטוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
