RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 המתחזק של לוגו-בלוגו
אהלן, כאן דנג'ה.
די נשארתי לבד. ובגלל זה העזובה כאן.
כלומר, אני יודע שהיתה עזובה גם קודם, אבל עכשיו המתחזק נטש אותי סופית לטובת לוגו, שמעסיק אותו מהבוקר עד הערב.
עכשיו הוא קורא לעצמו המתחזק של לוגו-בלוגו
אני לא מאמין שזה קרה.
אבל הוא אומר לי שאני לא פרקטי, שאין לי תוכנית אב, ושאני מעדיף לקרוא, ולהתפלל ולהתמסטל ולהגות בעננים ובנהרות ובגרמי השמיים.
לעומתי, ללוגו יש מטרות בהירות ודרך סלולה, והמתחזק מעדיף את זה ככה.
אני יודע מה המטרות שלו, אמרתי למתחזק, ובגלל זה אין לי כוח אליו. לעשות לעצמו פרסומת 24/7. אלה לא מטרות. זאת אובססיה. לא רוצה שום חלק בזה.
אבל המתחזק בשלו. לוגו שיכנע אותו לפתוח לו מייספייס עם כל השירים שאני כתבתי לו, ועכשיו במקום לתחזק כאן, המתחזק מתחזק שם.
לינק?
זין אני אתן לינק.
אני לא רוצה שום קשר בין דנג'ה לבינו. אני לא עובד בשבילו.
רוצה שירים, אני אתן לו שירים,
רוצה סיפורים בין השירים, אני אתן לו סיפורים בין השירים.
אבל שישכח מלרתום אותי לעגלת הפרומו שלו. לא בשביל זה אני כאן. אני לא אוביל נשמות תמימות למלכודת האהבה העצמית שלו.
בין כה כולם כל הזמן שואלים על לוגו, ואיפה הוא וסתם רק נו.
אפילו סקא מאוהבת עד מעל לראש, ומוכנה לעשות הכל למענו.
אמרתי למתחזק, שיגיד ללוגו שלא ישכח לרגע שהוא בסך הכל אוונטה שלי.
התשובה של לוגו: תגיד לדנג'ה-גנג'ה שהוא בסך הכל אוונטה שלי...
ובאמת, אין לי סיכוי מולו.
שלשום, ישבתי אחה"צ אצל חברים עם הילדים הקטנים, minding my own business, כשהגיע טלפון: אנחנו צריכים את לוגו להופעה בעוד ארבע שעות בחיפה. זה היה, עד אותו רגע, יום דנג'אי לחלוטין, אבל מאותה שנייה: לוגו, לוגו, לוגו. המתחזק מסדר הכל מבחינת הבית וסקא והילדים ולוגו משתלט על הפריים, לוקח גיטרה ונוסע צפונה.
ואני לא יודע מה אני באמת מעדיף: שהקהל יאהב אותו וימשיך להאכיל את המפלצת בתוכו - מה שבאמת קרה באותו ערב, או - שהוא יבין בעצמו את השטחיות של כל העניין הזה של לשיר ולנגן לפני קהל, ושיאהבו אותו, ויבואו אליו בחורות חמודות אחרי ההופעה ויגידו לו דברים חמודים.
נראה כמה זמן זה עוד יעניין אותם כל הקטע הזה, את לוגו והמתחזק.
בינתיים אני אחכה להם כאן, לבד, בחושך.
| |
לוגו מתנפח
אתה בלוגר? אמר לי חבר בלוגר.
אתה מעדכן פעם בחודש וחצי.
אני לא יודע אם אפשר לקרוא לך בלוגר.
צודק.
*****
גרפיטי ליד העבודה שלי: אולמרט נאצי, הרס את ענף המוניות
*****
סטיקר שאני רואה ליד הגן של א': דונט פוספון ג'וי
******
ראיתי פרידה ברכבת: היא בת 20 מעט מלאה, הוא ציפלון.
היא מלאת כוח, ועוצמה ואהבת ייאוש, והוא סגור פנימה, לא מוצא את המילים.
מדבר בכתפיים.
היא אמרה: אני כל כך מצטערת שאתה גורם לי להתנהג ככה.
וניסתה לתפוס לו את היד חזק.
הסבירה לו דברים בעוז.
הוא לא הבין.
היא זזה ממנו.
הוא עוד ניסה לגעת בה כשנעה ממנו.
אבל ויתר.
היא עמדה ובכתה באמצע הרכבת.
הוא ירד בתחנה.
מישו הגיש לה טישו.
******
באותו ערב ממש, לקראת חצות, אחד הצלמים תפס אותי במסדרון וגרר אותי למרפסת קומה שלישית.
במגרש החנייה הריק ממול, 200 מטרים הלאה ממני , זוג בחיבוק ארוך.
לידם אוטו מקושט בבלונים
ועליו הכתובת: "התינשאי לי?"
חיבוק ארוך.
הוא קצת נמוך, היא קצת גדולה.
וחיבוק של פעם בחיים.
כל הסצינה היתה מוארת.
אחד הצלמים משלנו הלך להחזיר ציוד למשאית בחניה, ונתקל בהתרחשות הזאת.
מיד החל להתנועע סביבם ולצלם.
והחיבוק נמשך.
אין ברירה בכלל, אמר החבר הצלם האחר, איתי במרפסת, אחרי שתיקה ארוכה.
כשזה קורה לידך, אתה פשוט מתחיל לצלם.
והמשכנו להסתכל.
*****
דנג'ה ואני, המתחזק שלו, הפסקנו להופיע לפני שנים, ופרשנו מכל המשחק הזה של להוציא יצירות החוצה ולהתמודד עם קהל ותגובות וביקורת וכל זה. אנחנו מעל השטויות האלה, כמובן. כשאנחנו בכל זאת נתקעים עם משהו שצריך לצאת, אנחנו עושים אאוטסורסינג לחלק מהחומרים המטופשים שלנו, דרך outsorcerer שאנחנו רגילים לעבוד איתו.
הלוגו, אנחנו קוראים לו, בינינו לבין עצמנו.
אנחנו מסתלבטים ארוכות על עד כמה הוא מכור לכל בדל מחמאה, לכל רסק התייחסות אוהדת.
אם ישחררו אותו לנפשו לו הוא יגגל את עצמו לדעת, רק כדי לבדוק אם הוא הוציא משהו חדש שהוא לא מכיר, או אם מישהו התייחס למשהו ישן שהוא עשה.
הדבר היחיד שמעניין אותו זה אם אוהבים אותו. כמובן שזאת סוג של נוכחות מעייפת שאנחנו לא מסוגלים לסבול לאורך זמן. אחרי שנים של עבודה איתו התברר לנו שחוץ מהאגו צנטריות הבלתי אפשרית הזאת, הוא מושפע הרבה יותר מהחולשות שלי מאשר מהכוח של דנג'ה. למעשה הוצאנו אותו לחופשה/פרישה ארוכה.
לנוח ממנו.
בשבוע שעבר לא היתה לנו ברירה.
שלפנו אותו וניפחנו אותו, ואפילו רכשנו עבורו גיטרה מתצוגה, חבוטה כמותו, ושלחנו אותו להופיע.
איך הוא שמח, הלוגו.
בהופעה הראשונה הוא מאוד הפתיע אותנו. והקהל חיבב אותו.
וכבר ראינו איך הוא מתחיל להתנפח.
ההופעה השנייה כבר היתה יותר רצינית מבחינת קהל, ואורחים וחגיגיות, וכמה דקות לפני שהכל התחיל קלטנו אותו לא שקט.
הנה, הוא נזרק למחשבות שלו, חשבתי.
איבדנו אותו. הוא יחשוב במקום להיות.
הנה הפאשלה מגיעה.
אי אפשר לסמוך עליו.
ידעתי.
אלא שאז היקום נחלץ להציל את לוגו: הבתזוג פתאום הגיעה משומקום וחיבקה אותו ארוכות. כנראה שהחיבוק היה נעים ורך, והזכיר לו דברים ששכח.
ובמקביל, כאילו כדי לקבל את פניה,
מערכת ההגברה של המקום התחילה,
מכל הדיסקים שקיימים בעולם,
לנגן את Highway 61 Revisited,
הדיסק שאנחנו שומעים בחודש האחרון.
פוקסיונר הלוגו הזה.
התייצב לנו מול העיניים.
הכל הסתדר לו בשנייה.
הוא שכח מה הבעיה
ונזכר שהם כולה 150 בניאדם כמוהו, יצא אליהם כחבר, לספר את הסיפור שלו.
מאוד הפתיע אותנו לטובה, בסופו של דבר.
לא היו לנו טענות.
ואפילו שמחנו שזה הצליח לו.
רק שלא יתפוס תחת, ויחשוב שהוא הכי חשוב.
כי הוא לא.
הוא רק לוגו.
| |
דפים:
| כינוי:
בן: 63
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
