לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

dhanjahganjahland


זוקפת כפופים מתירה אסורים מלבישה ערומים פוקחת עוורים

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: `. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חדש וישן


ברור שיותר כיף לכתוב על החדש מאשר על הישן. על הפתיחה, על ההתרגשות, על היופי שנגלה דרך ניצנוץ העין ומבטיח עוד ועוד, על השפה החדשה, על הסערה והעייפות של אחרי לילות ראשונים. על ריח הגוף החדש שנדבק ופתאום מופיע במפתיע כמה שעות אחרי, על ההתחלפות של תאי הגוף הישנים. "יש לנו הסכם התפתחות," היא אמרה בפעם השניה שנפגשנו, חותכת דרך כל ההתחנחנויות והגישושים שיכולים לאפיין מפגש חדש.


האושר מציף אותי. עברתי ביום שלישי לדירה חדשה. רוב השכנים שלי אתיופים, ובכל זאת לא מפתיע אותי שכשאני יושב לכתוב עכשיו, אני שומע את ג'וני מיטשל מתנגנת מאחת הדירות הסמוכות, או הבניינים הצמודים. האהבה החדשה שלי מזכירה לי לפעמים את ג'וני, באיכותיות היופי הנדיר, בקימור הלחיים, בחוסר הפחד לשוט במקומות הגבוהים בהם החמצן דליל מדי לרוב בני האדם, במוסיקליות שזורמת בעורקיה.


אבל החדש עוד נכתב יום ביומו, ועדיף לחוות אותו מאשר לנסות ללכוד אותו ולעכל אותו.


הישן, לעומת זאת.


כאן יש התחלה, אמצע וסוף. הרבה יותר פשוט לראות את התחנות בדרך. כשמערכת יחסים "מצליחה" רואים בבירור מה מחזיק אותה. כשהיא "נכשלת", רצף הנסיבות שהביא לסיומה תופס את רוב התמונה. ובכל זאת, אני אומר לעצמי, ברור שזאת היתה מערכת יחסים שהצליחה: מילא, אם היא היתה מביאה לי שלושה ילדים מעפנים, מרגיזים ולא מספיק חמודים, חכמים, מרגשים או יפים, אולי אז הייתי יכול לבוא אליה בטענות. וואו, בכמה טענות הייתי יכול לבוא, על הבטחות שהופרו, הסכמים שבוטלו, שקרים ששוקרו, יומרות שהומרו, זיופים שזויפו. הייתי יכול לבוא בטענות על המעט שאני שומע עכשיו על הסיפור שהיא מספרת לעצמה ולסביבה, למרות שכל אלה התנהגויות אנושיות לגמרי.


אבל לא. אין לי טענות. כלומר, רק כשאני רואה את הקושי של הילדים - הגדול הושעה פעמיים בשבוע האחרון מביה"ס הסופר-דופר ליברלי שהוא לומד בו בגלל התנהגות פרועה - אני רואה את הכעס מתגנב, לרגע. אבל היא צודקת כשהיא אומרת שהם ספינות שבנויות היטב. גם הם מרגישים את השיפור הכללי שמביא הסדר החדש, שמחליף את האמורפיות הבלתי נסבלת והבלאגן האינסופי שאפיין אותנו כל כך הרבה שנים.

אז לא. אין לי טענות, לא באמת. יש לי הכרת תודה עצומה על שלל המתנות שקיבלתי במהלך ה-14 שנים האחרונות, המון המון מתנות ותובנות שקיבלתי והפכו שלי. יש לי הכרת תודה עצומה על המאמץ שנדרשתי לעשות, על החוויות שנאלצתי לצבור, על השיחרור שהמוח והתודעה שלי נאלצו לעבור. על דברים קטנים, ועל דברים גדולים. אני זוכר שהיו הרבה יותר רגעים של צחוק וקירבה מאשר של כעס וריחוק. פי כמה וכמה וכמה. יותר רגעים של גילוי ושמחה מאשר של שגרה והרגל. פי כמה וכמה וכמה וכמה. הרבה יותר אהבה מאשר טינה, למרות ש, יא אלוהים, עברנו גם כמה זוועות לא קטנות, ואני לא תמיד שלם עם המחיר שנאצלתי לשלם.


יום אחרי שאמרתי לה שזאת פרידה, נקודה, פרידה סופית ולא פרידה לתקופת נסיון, ולא הפרדת בתים לשנה ולא שום דבר מסוג הדברים שהיא הציעה, ישבתי מוקף בגיטרות שלי, עצמתי עיניים וראיתי את זה קורה: ראיתי איך אני מפריד בין כל עשרות החוטים שמחברים בינינו, חוטים שנראו לי כמו רגלי תמנון, חלקם דקים וארוכים, חלקם עבים וארוכים, אינסוף קשרים שקושרים בינינו. עברתי אחד אחד במוחי והתרתי את הקשרים. מדי פעם נעצרתי,  או שהפחד עצר אותי, ואז האצתי בעצמי: שחרר גם את זה, שחרר גם את זה, במילא, מה שאמור להישאר יישאר, כל השאר - מיותר. ותוך כדי התהליך - שארך דקות או שעות - אני באמת לא יודע, כבר הרגשתי איך הקשר המשמעותי, הדומיננטי והכל-כך חזק איתה, כבר זורם במורד נהר העבר. איך הדמות שלה מתרחקת ומתרחקת, הלאה מכאן.



זה משהו שאני לא מכיר מעצמי: בדרך כלל, גם כשעצרתי מערכות יחסים שלא רציתי בהן יותר, הצלחתי להמשיך לחיות את הדרמה במשך חודשים, להיעלב, להתרגש, לרצות לריב, להוכיח, לנצח, להיפגע, מה לא. בדרך כלל גם הייתי משתף את כל מי שאני מכיר בדרמה, אלא שהפעם הכל התנהל אחרת: הפרידה היתה סופה של הדרמה, לא תחילתה. היא הביאה לשקט עצום, ששמרתי לעצמי, קרוב קרוב, מביט בתחושה וכמעט ולא משתף בה אף אחד אחר. במשך כמה שבועות רוב האנשים שקרובים לי לא ידעו. ובניגוד לכל מה שהכרתי מעצמי, ולכל השנים האחרונות, הצלחתי לא להתעסק במה היא חושבת, ומה היא אומרת, ולמה היא ככה ולמה היא אחרת. אולי כי נדמה לי שאני יודע כבר את התשובות, אולי, כי כבר עברנו פרידה לפני שלוש שנים, והרבה מאד תהליכי עיכול נעשו כבר אז, אולי כי עילת הפרידה ודגם ההתנהגות כבר היה כל כך מוכר וצפוי, שלא היה שם שום שיעור חדש. ואולי, כי הרגשתי כל כך שלם עם המאמץ שעשיתי כל השנים כדי להחזיק את מערכת היחסים, שלא הרגשתי שום רגש אשם. 


 


* * *


ורק על הבן הגדול שלנו, שהמשפחתיות שלו היא מהמגדירים העיקריים שלו את עצמו, בא לי לבכות עד שייגמרו הדמעות. שני הקטנים יותר ישחו כמו דגיגים, והלוואי וגם הוא. הלוואי.


 


* * *


רוב הנשים שאני מדבר איתן עכשיו מתעניינות רק במצבים רגשיים, ופחות בעניינים הפרקטיים. רוב הגברים שאני מדבר איתם נשמעים כמו קרבוראטורים מקולקלים, מתעניינים רק בדברים הפרקטיים כדי להתחמק מבירורים רגשיים. ודווקא אבא שלי הפתיע אותי: בשבת, אחרי שתי שאלות סרק, הוא מיד שאל על החברה החדשה שלי, ואם זה כבר התחיל לפני הפרידה או לא, (התשובה היא לא). אבא, אמרתי לו, אתה מפתיע אותי בישירות שלך. טוב, הוא ענה, התאפקתי שתי שאלות.


 


* * *


וכן, היקום תומך במהלך. כל החודש הזה, בכל פעם שמופיע מעצור, מיד מופיע גם הפיתרון דאוס אקס מקינה. אני רואה את השביל החדש, והוא מנצנץ אלי, בוא. בוא. טוב שבאת. אתה עדיין אוהב, יותר מכל דבר אחר, בוא.


 

נכתב על ידי , 7/6/2011 02:02   בקטגוריות אהבה, אמונה, ג'וני מיטשל, יחסים, מי אני, אהבה ויחסים, אופטימי  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מומו ב-28/6/2011 23:52
 



a case of you


גם ככה אני בלוגר די מאותגר. אני לא תמיד מגיע לקרוא את כל מי שאני רוצה לקרוא, וגם כשאני קורא אני בדרך כלל לא מגיב, כך שאפילו אם כולי מקרין חיוביות על הכתוב ועל הכותב/ת, אף אחד לא יודע מזה חוץ ממני.
ואני לא רושם אפילו מאית מהפוסטים היחסית די מעניינים ולפעמים כמעט משעשעים שאני מחבר תוך כדי שאני עושה משהו אחר. רובם לא מגיעים לדף, אפילו לא לטיוטות, למרות שיש בהם משהו אמיתי שאני רוצה להגיד, ושאני יודע שאפשר לשמוע. בין העבודה לילד הגדול, לילדים הקטנים, לארוכת השיער האהובה, לתחזוקת הבית והחתולים והשקת פרויקט דנג'ה האחרון, קשה למצוא זמן איכות לכתוב ולקרוא בשקט.
ואם כל זה לא מספיק, לפני שבוע קרה לי נס קטן: יש לג'וני מיטשל שיר שאני מכיר ואוהב כמעט מאז ומתמיד שנקרא a case of you. במקור היא מנגנת אותו על כלי שנקרא דלסימֶר. לפני איזה חודשיים, בטעות מצאתי ביו-טיוב איזה ילד שניגן אותו מאוד יפה ובשבוע שעבר, בזמן שניגנתי משהו לתינוק (הוא זורח כולו כשהוא שומע מיתרים), פתאום שמעתי פראזה, ומהפראזה כל השיר התפרץ לחדר תוך שלוש דקות.
עכשיו תבינו, אני באמת גיטריסט לא משהו. אין בי את העדינות הדרושה כדי לנגן את השיר הזה, ועד כמה שאני מכיר את עצמי: א. אין לי סיכוי לקחת שיר שמנוגן בדלסימר ולנגן אותו בגיטרה. ב. אין לי סיכוי להוציא את האקורדים שלו בעצמי, אלא אם כן הוא קל, ואני מקדיש לעניין איזה שעה, שעה וחצי מול הדיסק. ג. זה שיר כל כך יפה שאני בכלל לא אנסה.
אלא שהפעם לפני שהספקתי לעצור אותו או אותי, כולו נשפך לגיטרה על הפעם הראשונה, אינטרו, בית, פזמון וסיום. כאילו שתמיד ידעתי לנגן אותו. אז נכון, אני מכיר ואוהב מאז שקניתי את "blue", בסוף שנות השבעים, אבל זאת עדיין לא סיבה ככה להפתיע אותי.

מיד ניגנתי ושרתי אותו 22 פעמים.
למחרת ניגנתי אותו 18 פעמים. (4 פעמים בבוקר, 5 פעמים לפני העבודה, ועוד 9 פעמים לפני שהלכתי לישון)
ביום השלישי גיליתי משהו קטן חדש בו, ושרתי אותו 24 פעמים.
היום הרביעי היה מאוד עמוס, אז הספקתי לנגן אותו רק 6 פעמים.
למחרת, ברגוע, שרתי אותו 11 פעמים ברציפות.

על הדרך גיליתי כמה דברים. קודם כל, הוא מאוד פשוט. מבחינה טכנית יכולתי לנגן אותו כבר לפני 20 שנה, רק שלא עלה על דעתי לנסות. ואז הטקסט שלו התחיל לשאול אותי שאלות.


Just before our love got lost you said
I am as constant as a northern star
And I said, constantly in the darkness
Where's that at? If you want me I'll be in the bar


On the back

of a carton coaster
In the blue TV screen light
I drew a map of Canada
Oh Canada
With your face sketched on it twice


Oh you're in my blood like holy wine
You taste so bitter and so sweet
Oh I could drink a case of you darling
And I would still be on my feet
Oh I would still be on my feet


Oh I am a lonely painter
I live in a box of paints
I'm frightened by the devil
And I'm drawn to those ones that ain't afraid


I remember that time that you told me, you said
Love is touching souls
Surely you touched mine
Cause part of you pours out of me
In these lines from time to time


Oh you're in my blood like holy wine
You taste so bitter and so sweet
Oh I could drink a case of you darling
Still I'd be on my feet
I would still be on my feet


I met a woman
She had a mouth like yours
She knew your life
She knew your devils and your deeds
And she said
Go to him, stay with him if you can
But be prepared to bleed

Oh but you are in my blood you're my holy wine
You're so bitter, bitter and so sweet
Oh I could drink a case of you darling
Still I'd be on my feet
I would still be on my feet

אין לי שום בעיה לשיר את הטקסט הזה. די מהר גיליתי שאני מזדהה עם חלקים גדולים ממנו. ככל ששרתי אותו יותר, גיליתי שהוא מזכיר לי יותר ויותר דברים ואנשים ורגעים. עצרתי רגע לחשוב. יש שירים נהדרים שאני כבר כמעט לא מרשה לעצמי לשיר, כמו stop that train של פיטר טוש, או the bed של לו ריד מתוך ברלין. הראשון הוא שיר של מישהו שרוצה למות, והשני של מישהו שאשתו מתאבדת. את הראשון שרתי ארבע פעמים בלילה של התקף הלב, וגם אז ידעתי שאסור לי לעשות את זה. אז בסדר, השיר הזה לא עד כדי כך מסוכן, אבל אני לא יודע אם ההזדהות באה מכיוון שמההיכרות והאהבה ניסיתי במהלך השנים להגשים בעצמי את הדמות ששרה, או שבמהלך השנים החוויות שעברתי עזרו לשיר להבליח מתוכי כאילו שתמיד ידעתי לנגן אותו.

אז ביום השישי ניסיתי לנגן עוד שיר מאותו דיסק (שאותו אני שומע בערך פעם בעשור), את Carey.
יצא קומפלט על הפעם הראשונה.

ניסיתי לנגן עוד שיר, את all I want,
יצא קומפלט על הפעם הראשונה.
(לפחות מבחינת המבנה ההרמוני - היא משתמשת בשיר הזה - כמו בהרבה שירים - בכיווני גיטרה מאוד לא אורתודוקסיים.)

נסים ונפלאות.

דנג'ה כמובן לא מופתע מהדברים האלה. בשביל הרגעים האלה הוא חי, כשהמציאות פתאום מפתיעה ומהממת לטובה.

(וג'וני מנגנת את זה כאן ודיאנה קראל עושה ביצוע אחר כאן)




נכתב על ידי , 28/1/2007 23:45   בקטגוריות אהבה, יחסים, מי אני, צלילים, פיטר טוש, ג'וני מיטשל  
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ב-24/3/2007 16:56
 



כינוי: 

בן: 63




24,453
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמתחזק של דנג'ה-גנג'ה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)