בימים האחרונים, כשזה עוד הסתובב בבית בתור הלצה מקסימה של היקום, כדי שבתוך כל זה לא יהיה לנו, חלילה, משעמם, החלפנו כמה מילים, והרושם הכללי שקיבלתי היה שאם אנחנו אכן בהריון, עכשיו, כשהיא שוב כ-על וכל זה, ובדיוק השתחררה מכמעט חמש שנות הנקה, היא תשעט לעבר ארון הכלים, תשלוף גרזן - של אבא שלה - תתקפל פנימה בגמישות של מתעמלת ותבצע בעצמה בו-במקום ניתוח אקסטרימיסטי למהדרין. בגרזן היא תשתמש רק כדי לפלס לעצמה דרך, אבל את הביצית הסוררת היא תתלוש עם השיניים, ותצא מחויכת, אדומה ומעט רטובה, יפהפיה כמו בת-ים שובבה, ומרוצה כמו חתלתולה שצדה ראשן.
אבל אתמול בתשע ועשרה היא התחברה במחי בדיקה אחת לאמא אדמה, והפכה לשמש וירח ועננים, מודה בעוונה לשמיים, נפעמת מהחיים שהתגשמו בה, עיניה הירוקות-חומות, פניה היפים, גופה הנפלא - כולם כמהים רק להניק ולהעניק, לחלוק את השפע, באושר ובשלווה ובהתרגשות.
ואני?
כל הפחדים שלי, על אי המתואמות הבסיסית שלי למציאות החומרית, סחבו אותי מטה, כמשקולת. כאילו שאני נתקל בהם בפעם הראשונה. לא מפרנס מספיק, לא הורה מספיק טוב, לא אחראי באמת, לא מסוגל להיות מעורב בקהילה, לא מצליח לתכנן, לא מצליח להוציא לפועל, לא מצליח להביא את הבית למצב סביר, לא מסוגל לעשות קריירה, להיות מאני-אוריינטד, להקדיש את עצמי רק לערוץ אחד, לעבוד שעות ארוכות. גם ככה, לא קל, ובדיוק חזרו הבקרים אחרי חמש שנים של אבהות קומפלט.
ובכל זאת, קול ההגיון נבע ממני, ואמרתי לה: אני לא רואה איך אנחנו מסוגלים בכלל, אלא אם כן נעבור לגור בסוג של בית גידול, שבו זה מה שעושים, מולידים המון וולדים ומגדלים אותם, ושום דבר חוץ מזה. סוג של דיר ענק, או רפת, או לול. (LOL)
ומה, שנעבור לקיבוץ, או לקומונה, אולי חזרה לעיר, כדי שיוכלו לעזור לנו בלי לנסוע 70 ק"מ? תספרי, כמה הורים את רואה כאן? נכון, שניים. ועכשיו כמה ילדים את רואה? יופי, עכשיו תעשי רפרש. נכון, הרבה ילדים, מעט הורים. כן, זאת תמונה יפה, ובטח שכולם ישמחו, אבל מישהו בבלוגוספירה יקום איתה בשלוש בלילה, וייקח אותה ידיים עד שהשחר עולה, ואז יקום עם הגדולים לגן? ואיך הם בכלל נהיו הגדולים, פתאום, לפני רגע הם היו הקטנים?! איך זה קרה?! ומה נעשה, נקנה אוטובוס קטן? מי יסיע עכשיו שלושה ילדים ממקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום, ובחזרה במשך עשר שנים? ומי ישלם על הדלק, והגנים ובתי הספר האנתרופוסופים/דיאלוגיים/דמוקרטיים וכל הררי החיתולים?
ואת יודעת, אם כבר התאספנו כאן, למה להפסיק בשלושה? אפשר להמשיך הלאה...
היא, כמו מתוך חלום: נכון. אפשר גם ארבעה. או חמישה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
