RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עצומה מה-22 בספטמבר, 1967
אני לא יודע כמה מכם נתקלו בעצומה הזאת, למרות שאפשר למצוא אותה ברשת כבר כמה זמן. היא הופיעה ב"הארץ" ב-22 בספטמבר 1967, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים:
"זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים.
כיבוש גורר אחריו שלטון זר.
שלטון זר גורר אחריו התנגדות.
התנגדות גוררת אחריה דיכוי.
דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.
קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.
החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.
נצא מהשטחים הכבושים מייד."
החותמים: שמעון צבר, דוד ארנפלד, דן עומר, ראיף אליאס, חיים הנגבי, אורי ליפשיץ, ד"ר משה מחובר, אלי אמינוב, רפי זכרוני, אריה בובר, שניאור שרמן, יהודה רוזנשטראוך.
איך אפשר היה לצפות כך את העתיד, שלושה חודשים בלבד אחרי המלחמה?
אולי זה קשור לעובדה שרוב החתומים היו בזמנו אנשי מצפן, כלומר אנשים שידעו על הנכבה כבר אז, הכירו את היחס של הממסד הציוני לערבים, את השב"כ ופעילותו הברוכה, ואת כל שלל המנגנונים להשתלטות על אדמות. מכיוון שרוב החותמים (או כולם) היו אנטי-ציונים הם כנראה ידעו - עוד לפני שנבנתה התנחלות אחת - שישראל הציונית לא תמהר לוותר על האפשרות להשתלט על שטחים חדשים.
עוד צדיקים בסדום? גם המפלגה הקומוניסטית קראה לישראל לצאת מהשטחים מיד; אבל בתוך המיינסטרים של המחנה הציוני שעוד השתכר מהטעם המתוק של אלבומי הניצחון, המודעה הזאת נראתה הזויה לחלוטין, כמו השטויות שהשמאל הסהרורי פולט היום.
| |
כל הדרכים מובילות לרומי
דנג'ה אוהב מאוד את ג'לאלדין רומי. אהבה היא מילה קטנה לתיאור היחס שלו לרומי.
כשאריה בובר קרא לדנג'ה בפעם הראשונה שירים של רומי, לפני ח"י שנים, דנג'ה כמעט עבר מימד מרוב התרגשות. הטקסטים הידהדו בו כאילו כבר היו מוכרים לו. אפילו האישיות של דנג'ה נסוגה והשתתקה כדי להקשיב ולספוג. בשנים שעקבו דנג'ה הלך לאיבוד בתוך אהבת האלוהים והאדם של רומי, ושתה אותו ונשתה על ידו. דנג'ה עבר טרנספורמציה.
גם אני אוהב את רומי. מאוד. אבל אני יודע רק לנתח ולהבין ולהתרגש, ולמקם ולהעריך. מבחינת דנג'ה הוא לא הבין כלום חוץ מזה שצמחו לו כנפיים. אני יודע להגיד שאני מחזיק מרומי כמו משייקספיר. דנג'ה לא אוהב כשאני נכנס להשוואות שכאלה. זה לא נראה לו בכלל ממין העניין: דנג'ה עובר מטאמורפוזות ואני עומד בצד וצופה בתהליכיו.
בעקבות רומי, דנג'ה הצליח להתגבר על מחסומים וסגרים ולהתקרב לחסידות ולקבלה. זה היה בלתי נמנע. רומי ריכך את דמות האלוהים עבור דנג'ה, ועכשיו הוא היה כבר מוכן לטעום מאמונת-אבותיו בלי להיות כבול לתפיסה הקנאית והלא סבלנית שהיהדות מציגה לעיתים תכופות מדי. דנג'ה למד לקרוא, לסנן, לבחור, לפרש מחדש, ולשנות נוסחים.
מאז דנג'ה מתפלל כל בוקר. ומסתובב עם כיסוי ראש.
דנג'ה כנראה ידע שרומי ילמד אותו לאבד את עצמו מבלי לאבד דבר, ולהיסחף תוך שמירה על חוש כיוון.
זה דנג'ה. לי אין באמת כוח לכל השטויות האלה, אבל מכיוון שאני בכל זאת קרוב אליו, הלכתי איתו את כל הדרך הזאת. ובדרך כלל כשאני הולך איתו אני מרוויח בסופו של דבר אפילו אם אני מפסיד, אפילו אם אני מתנגד בהתחלה.
כל הדיון הזה מוביל לכך שדנג'ה רוצה שאני אעלה כאן את אחד השירים של רומי שתרגמתי. אני מתנגד. תרגמתי מאנגלית ולא משפת המקור, וקצת ערכתי וקיצרתי. לא נראה לי באמת ראוי.
זה בדיוק מסוג המשפטים שגורמים לדנג'ה לחייך. תעלה, תעלה, הוא אומר, אחרי זה נראה אם היה ראוי.
אבל התרגום לא משהו, הזכרתי לו.
נכון, אבל תרגום הוא תמיד נשיקה דרך מטפחת. נדבר על זה אחר כך טוב?
טוב.
אז הנה, ונקווה שזה לא זרעים בחול
זה הסיפור על האגם ועל שלושת הדגים הגדולים
שהיו בו. דג אחד חכם,
השני חצי חכם,
והשלישי - טיפש.
דייגים הגיעו לאגם
עם רשתות. שלושת הדגים ראו אותם.
הדג החכם החליט מיד לעזוב,
ולעשות את המסע המפרך אל הים.
הוא חשב:
"אני לא אתייעץ עם שני אלה בעניין הזה,
הם רק יחלישו את כוח ההחלטה שלי, מכיוון שהם כל כך אוהבים
את המקום הזה. הם קוראים לו בית. הבורות שלהם
תחזיק אותם כאן".
כשאתה הולך בדרכים בקש עצה מנווד,
לא ממישהו שהצליעה שלו משאירה אותו במקום אחד.
מוחמד אומר:
"האהבה של אדם לארצו
היא חלק מהאמונה",
אבל אסור להבין את זה באופן מילולי!
ה"ארץ" האמיתית היא לא איפה שאתה נמצא,
אלא המקום שאליו אתה מתכוון.
הדג החכם ראה את האנשים ואת הרשתות ואמר:
"אני עוזב".
מוחמד לימד את עלי תורה נסתרת
ואמר לו לא לגלות אותה לאיש. עלי הלך ולחש אותה
אל תוך פי באר. לפעמים אין עם מי לדבר
ואתה חייב לעשות את הדרך לבד.
הדג החכם,
כמו איילה שהכלבים רודפים אחריה,
עבר תלאות - אבל הגיע בסופו של מסע
למקלט חסר הגבולות של האוקיינוס.
הדג החצי-חכם חשב:
"המדריך שלי
נעלם, הייתי צריך להיעלם איתו
אבל נשארתי. עכשיו כבר אין לי סיכוי
לברוח.
הלוואי והייתי נעלם איתו".
לעולם אל תצטער על מה שקרה. אם זה בעבר,
תעזוב. אפילו אל תזכור את זה.
איש אחד תפס ציפור במלכודת.
הציפור אמרה: "אדוני, אכלת כל כך הרבה פרות וכבשים
בחיים שלך, ואתה עדיין רעב. מעט
הבשר שעל עצמותי לא יספק אותך.
אם תשחרר אותי אתן לך שלוש פיסות חוכמה.
אחת, אגיד לך מכף ידך, השנייה מגג ביתך,
והשלישית - מענף גבוה של העץ הזה.
האיש הביע עניין. הוא שיחרר את הציפור שנעמדה
על כף ידו.
"דבר ראשון: אל תאמין לשום דבר אבסורדי,
ולא משנה מי אומר אותו".
התעופפה הציפור אל גג ביתו, והמשיכה "דבר שני:
אל תתאבל על מה שהיה בעבר. הוא עבר.
לעולם אל תתחרט על מה שכבר קרה".
"דרך אגב", המשיכה הציפור, "בתוך גופי נמצאת
פנינה עצומה. משקלה - עשרה מטבעות נחושת. היא יועדה
להיות הירושה שלך ושל ילדיך,
אבל עכשיו איבדת אותה. היית יכול להיות האדם שבבעלותו
הפנינה הגדולה ביותר ביקום. אבל מסתבר
שזה לא אמור היה לקרות".
האיש החל להתייפח כמו אשה יולדת.
הציפור: "לא אמרתי לך הרגע אל תתאבל
על מה שהיה בעבר? וגם, אל תאמין
לשום דבר אבסורדי? הגוף שלי לא יכול להכיל
עשרה מטבעות נחושת. לא ייתכן
שתהיה בתוכי פנינה בגודל כזה"
האיש התעשת. "בסדר.
ספרי לי את הדבר השלישי".
הציפור: "באמת עשית שימוש נפלא בשתי העצות הראשונות!"
אין טעם לתת עצות לאדם חצי רדום. אין טעם לזרוע זרעים בחול.
חזרה לדג השני,
החצי-חכם.
הוא מתאבל, זמן מה, על העדרו של המדריך שלו,
וחושב: "מה אני יכול לעשות כדי להציל את עצמי
מאנשים אלה ומרשתותיהם? אולי אעמיד פנים
שאני כבר מת!
אני אצוף על פני המים
כמו שעשב צף, ואתמסר כל-כולי
למים. למות לפני שאני מת, כמו שמוחמד
אמר".
וכך עשה.
התהפך על גבו, חסר אונים,
בטווח ידם של הדייגים.
אחד הדייגים ראה אותו ואמר:
"ראו! הדג הגדול והטוב ביותר מת".
תפס אותו בזנבו,
הרים אותו, ירק עליו והשליך אותו לאדמה.
הדג התהפך שוב ושוב, ובלי שישימו לב
הגיע עד המים, וגלש פנימה.
בינתיים,
הדג השלישי, הטיפש, קפץ
לכאן ולכאן, וניסה להימלט בכל גמישותו
ופיקחותו.
הרשת, כמובן, סגרה עליו
לבסוף, וכששכב בתוך מיטת
המחבת האיומה, הוא חשב,
"אם אצא מזה,
לעולם לא אחיה שוב בתוך גבולות אגם.
בפעם הבאה - האוקיינוס! אהפוך
את האינסופי לביתי".
| |
| כינוי:
בן: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
