RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: Dylan.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לוגו מתנפח
אתה בלוגר? אמר לי חבר בלוגר.
אתה מעדכן פעם בחודש וחצי.
אני לא יודע אם אפשר לקרוא לך בלוגר.
צודק.
*****
גרפיטי ליד העבודה שלי: אולמרט נאצי, הרס את ענף המוניות
*****
סטיקר שאני רואה ליד הגן של א': דונט פוספון ג'וי
******
ראיתי פרידה ברכבת: היא בת 20 מעט מלאה, הוא ציפלון.
היא מלאת כוח, ועוצמה ואהבת ייאוש, והוא סגור פנימה, לא מוצא את המילים.
מדבר בכתפיים.
היא אמרה: אני כל כך מצטערת שאתה גורם לי להתנהג ככה.
וניסתה לתפוס לו את היד חזק.
הסבירה לו דברים בעוז.
הוא לא הבין.
היא זזה ממנו.
הוא עוד ניסה לגעת בה כשנעה ממנו.
אבל ויתר.
היא עמדה ובכתה באמצע הרכבת.
הוא ירד בתחנה.
מישו הגיש לה טישו.
******
באותו ערב ממש, לקראת חצות, אחד הצלמים תפס אותי במסדרון וגרר אותי למרפסת קומה שלישית.
במגרש החנייה הריק ממול, 200 מטרים הלאה ממני , זוג בחיבוק ארוך.
לידם אוטו מקושט בבלונים
ועליו הכתובת: "התינשאי לי?"
חיבוק ארוך.
הוא קצת נמוך, היא קצת גדולה.
וחיבוק של פעם בחיים.
כל הסצינה היתה מוארת.
אחד הצלמים משלנו הלך להחזיר ציוד למשאית בחניה, ונתקל בהתרחשות הזאת.
מיד החל להתנועע סביבם ולצלם.
והחיבוק נמשך.
אין ברירה בכלל, אמר החבר הצלם האחר, איתי במרפסת, אחרי שתיקה ארוכה.
כשזה קורה לידך, אתה פשוט מתחיל לצלם.
והמשכנו להסתכל.
*****
דנג'ה ואני, המתחזק שלו, הפסקנו להופיע לפני שנים, ופרשנו מכל המשחק הזה של להוציא יצירות החוצה ולהתמודד עם קהל ותגובות וביקורת וכל זה. אנחנו מעל השטויות האלה, כמובן. כשאנחנו בכל זאת נתקעים עם משהו שצריך לצאת, אנחנו עושים אאוטסורסינג לחלק מהחומרים המטופשים שלנו, דרך outsorcerer שאנחנו רגילים לעבוד איתו.
הלוגו, אנחנו קוראים לו, בינינו לבין עצמנו.
אנחנו מסתלבטים ארוכות על עד כמה הוא מכור לכל בדל מחמאה, לכל רסק התייחסות אוהדת.
אם ישחררו אותו לנפשו לו הוא יגגל את עצמו לדעת, רק כדי לבדוק אם הוא הוציא משהו חדש שהוא לא מכיר, או אם מישהו התייחס למשהו ישן שהוא עשה.
הדבר היחיד שמעניין אותו זה אם אוהבים אותו. כמובן שזאת סוג של נוכחות מעייפת שאנחנו לא מסוגלים לסבול לאורך זמן. אחרי שנים של עבודה איתו התברר לנו שחוץ מהאגו צנטריות הבלתי אפשרית הזאת, הוא מושפע הרבה יותר מהחולשות שלי מאשר מהכוח של דנג'ה. למעשה הוצאנו אותו לחופשה/פרישה ארוכה.
לנוח ממנו.
בשבוע שעבר לא היתה לנו ברירה.
שלפנו אותו וניפחנו אותו, ואפילו רכשנו עבורו גיטרה מתצוגה, חבוטה כמותו, ושלחנו אותו להופיע.
איך הוא שמח, הלוגו.
בהופעה הראשונה הוא מאוד הפתיע אותנו. והקהל חיבב אותו.
וכבר ראינו איך הוא מתחיל להתנפח.
ההופעה השנייה כבר היתה יותר רצינית מבחינת קהל, ואורחים וחגיגיות, וכמה דקות לפני שהכל התחיל קלטנו אותו לא שקט.
הנה, הוא נזרק למחשבות שלו, חשבתי.
איבדנו אותו. הוא יחשוב במקום להיות.
הנה הפאשלה מגיעה.
אי אפשר לסמוך עליו.
ידעתי.
אלא שאז היקום נחלץ להציל את לוגו: הבתזוג פתאום הגיעה משומקום וחיבקה אותו ארוכות. כנראה שהחיבוק היה נעים ורך, והזכיר לו דברים ששכח.
ובמקביל, כאילו כדי לקבל את פניה,
מערכת ההגברה של המקום התחילה,
מכל הדיסקים שקיימים בעולם,
לנגן את Highway 61 Revisited,
הדיסק שאנחנו שומעים בחודש האחרון.
פוקסיונר הלוגו הזה.
התייצב לנו מול העיניים.
הכל הסתדר לו בשנייה.
הוא שכח מה הבעיה
ונזכר שהם כולה 150 בניאדם כמוהו, יצא אליהם כחבר, לספר את הסיפור שלו.
מאוד הפתיע אותנו לטובה, בסופו של דבר.
לא היו לנו טענות.
ואפילו שמחנו שזה הצליח לו.
רק שלא יתפוס תחת, ויחשוב שהוא הכי חשוב.
כי הוא לא.
הוא רק לוגו.
| |
כביש 65
Oh God said to Abraham, "Kill me a son"
Abe says, "Man, you must be puttin' me on"
God say, "No." Abe say, "What?"
God say, "You can do what you want Abe, but
The next time you see me comin' you better run"
Well Abe says, "Where do you want this killin' done?"
God says, "Out on Highway 61".
Bob Dylan - Highway 61 Revisited
("אלוהים אמר לאברהם "בוא תהרוג לי בן"
אבי ענה: "בנאדם, אני חושב שְתָ' מתחרפן"
אלוהים אמר: "לא". אבי אמר: "מה?"
אלוהים אמר "תעשה מה בראש אבל
חכה חכה תראה מה יקרה כשניפגש."
אז אבי שאל: "איפה אתה רוצה שההרג הזה יתרחש?"
אלוהים ענה: "בין ואדי ערה לחדרה על כביש שישים-וחמש")
****
הארגזים עוד לא פרוקים
והדברים עוד לא במקומם.
כאילו שאי פעם יהיו.
****
גם את דנג'ה ארזתי בתוך ארגז, ובינתיים, עד ששאר הבית יהיה מסודר, הוא יישאר בארגז שלו.
הוא לא רגיל לזה .במשך שנים, הוא קבע בלעדית את הכיוון (הירח), והשאיר אותי לתחזק, להתרפא, לשלם את החשבונות, לשקם ולנסות לרבע את המעגל שלו, ולהסביר לכולם למה.
קצת לפני שעברנו, תפסתי אותו באחד החדרים ואמרתי לו: חת שתיים שלוש דג מלוח
עטפתי אותו בנייר כסף עם הקלסר האחרון שהוא ניגן איתו, ועם הקופסה הריקה.
שיחכה עד שהכל יסתדר פה.
****
בינתיים, אני שומע אותו מלחשש:
"תעשה מה שת'רוצה -
אבל חכה חכה
תראה מה יקרה
כשניפגש."
****
"תנרגולת מסכנה. תנרגולת מסכנה וטעימה". (א' בן ה-3.5 בארוחת ערב)
****
ובעיקר התחלה חדשה של כולנו.
ככה קיווינו, ולכאן כיוונו ורצינו.
וכבר היו פה רגעי אושר גדול של כולנו.
אני מאוד אוהב.
(ובלילה במיטה הכפולה-הכפולה אנחנו סופרים 16 רגליים, 11 וחצי אוזניים, שש ביצים ושני זנבות)
****
נ.ב.
ואתם לא מאמינים: מצאתי את עצמי בעין הסערה, בצומת העכור של כוח, הון ותקשורת.
ניסחתי ידיעה שלא החמיאה לשחקן החזק בביצה שלנו.
למחרת התנצלנו על הידיעה למרות שהיתה כולה אמת - אולי בגלל הבעלות הצולבת של חברת התקשורת בה אני עובד והשחקן החזק - שלא לומר הבריון - שאותו אנחנו מסקרים.
****
טוב, אמר דנג'ה, ועכשיו תחזיר אותי לארגז.
רגע, רגע, אמרתי לו, לאן אתה ממהר?
לארגז, עכשיו. כבר מאוחר.
תן לי עוד פירור, ביקשתי. אני מתייבש ככה.
טוב. שים את השיר ההוא שאנחנו אוהבים, שהולך איתנו הרבה שנים. יש בו משהו שמתאים.
בסדר. לסגור אותך חזרה עם מאסקינג טייפ?
לא, אין צורך. אני אוהב חרכים.
****
אז הנה עוד חרך:
e.e. cummings - anyone lived in a pretty how town
anyone lived in a pretty how town
(with up so floating many bells down)
spring summer autumn winter
he sang his didn't he danced his did
Women and men(both little and small)
cared for anyone not at all
they sowed their isn't they reaped their same
sun moon stars rain
children guessed(but only a few
and down they forgot as up they grew
autumn winter spring summer)
that noone loved him more by more
when by now and tree by leaf
she laughed his joy she cried his grief
bird by snow and stir by still
anyone's any was all to her
someones married their everyones
laughed their cryings and did their dance
(sleep wake hope and then)they
said their nevers they slept their dream
stars rain sun moon
(and only the snow can begin to explain
how children are apt to forget to remember
with up so floating many bells down)
one day anyone died i guess
(and noone stooped to kiss his face)
busy folk buried them side by side
little by little and was by was
all by all and deep by deep
and more by more they dream their sleep
noone and anyone earth by april
wish by spirit and if by yes.
Women and men(both dong and ding)
summer autumn winter spring
reaped their sowing and went their came
sun moon stars rain
| |
| כינוי:
בן: 63
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
