לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

dhanjahganjahland


זוקפת כפופים מתירה אסורים מלבישה ערומים פוקחת עוורים

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הגמילה הגדולה (2) - שלב ההיגריס


היגריס – תחושה של ביטחון עצמי מופרז הגורמת לאדם שלא עישן סיגריה כבר שבוע או יותר, להשתכנע שאין מצב בעולם שבו הוא שוב יעשן טבק.

למעט היומיים הראשונים, עליהם סיפרתי כאן, הכל הולך קל, אולי אפילו קל מדי. מדי פעם, עובר בי גל של עצבנות קלה, או חוסר שביעות רצון, אבל אי אפשר לשייך את התופעות האלה ישירות ובלעדית לגמילה. החיים, אתם יודעים, מספקים לחצים משל עצמם, שלא בהכרח קשורים לתצרוכת הניקוטין של הסובייקט הנושם.

בשלושת הימים הראשונים עוד הרשיתי לעצמי מדי פעם לטעום מהחשיש המתוק-המתוק הזה, בצורתו הטהורה ביותר – כלומר נקי מטבק – אבל מיהרתי לסיים את מה שנותר בקופסה, ומכיוון שאתמול כבר התחלתי לקחת רמדי הומיאופאטי, אני מניח שבפעם הבאה שאפגוש את חשישי האהוב תהיה לפחות עוד שישה שבועות או משהו כזה.

אה, כן, וגם קפה, אבל זה באמת כסף קטן.

התופעה החזקה ביותר היא דווקא הלילית – עם שובם של החלומות. הו החלומות.

באוגוסט שעבר נודע לי שאלוף נעורי, אהוב נפשי מפעם, החבר שאייר בגיל 16 את הסיפור הראשון שכתבתי והיה נוכח כשהלחנתי את השיר הראשון, שגדל לאמן נפלא שעליו אני יכול לספר עוד ועוד, אותו חבר -  אחד, דנג'ה אחר - מתכלה מסרטן. לא התראינו בערך שנתיים, והספקתי עוד לבקר אותו, להיפרד ממנו בדמעות, ללחוש לו "אוהב אותך אינסוף", אותה לחישה שאני שומר רק לילדים שלי. יומיים אחר כך הוא התעורר מהזיית המציאות.

שלשום חלמתי שהבן שלו, בן השש עשרה, מגיע לבקר אותנו עם הגופה שלו. סקא ואני החלפנו מבטים של "קצת מוזר שהם החליטו לא לקבור אותו ולהמשיך להסתובב איתו", אבל לא עשינו מזה עניין. ישבנו עם הבן והגופה בחדר העישונים והניגונים. לא עישנו, אבל בהחלט ניגנו, כשפתאום הלא ייאמן קרה: החבר המת התעורר וניגש לשירותים, כנראה שהוא רצה להקיא. הלכתי אחריו המום, והוא חייך לי את החיוך המיתולוגי שלו ורק אמר:  "זה בסדר, הכל בסדר". האושר הציף אותי.

אתם מכירים את האכזבה שבאה אחר כך, כשמתעוררים.

והלילה, נדמה לי שחלמתי על דו"ח יו-נו-הו, ההפגנה של אתמול, והסרט של מודי בר און על מיתוס תל חי.

בחלום, סקא ואני התארחנו בקרית-שמונה, אצל זוג שמבוגר מאיתנו בעשור או יותר, בעלי דמיון מפתיע לשכנים שלנו כאן. במציאות היא אשה חביבה, מנהלת חוות סוסים טיפולית,  והוא – אדם נחמד גם כן - מנכ"ל חברה גדולה ובעבר מפקד בכיר למדי בצבא. היא היתה בדיוק כפי שהיא במציאות, אבל הוא – הוא היה נרגן, חולה ורגזן. בחלום היה מעין אירוע הזדהות עם קרית שמונה, ושרון מולדבי שר איזה שיר דביק ונבוב שמאוד נהניתי לשנוא.

בסלון הגדול מאוד, שעמד לארח כמה עשרות אנשים, פתאום ראיתי משוט מוחבא מתחת לאחד המזרונים. משוט. משוט גדול שבקצהו ציור כחול יפהפה ועליו כתובת בערבית. כשהאשה ראתה שמצאנו את המשוט היא איבדה את זה לגמרי, והתהפכה עלינו בזעם: "רק שבעלי לא יראה את זה", היא מלמלה, "רק שהוא לא יראה את זה".

ניסינו להחזיר את המשוט למקום, בעוד מולדבי ממשיך להתפייט לו, אבל לא הצלחנו. בעלה התקרב אלינו, כועס. הרגשנו מאוד לא רצויים וברחנו משם.

נכתב על ידי , 4/5/2007 10:29   בקטגוריות כשלון  
102 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של tommy ב-20/12/2007 06:06
 



טבק - הגמילה הגדולה


זהו.
יומים לתוך הגמילה הגדולה, הסופית, האחרונה, החד משמעית והלא-הדרגתית מטבק.
מאתמול, לא סיגריה אחרונה, ולא שאכטה מסיגריה.
לא קאמל ולא וינסטון,
לא נובלס ולא מרלבורו מדיום,
לא נלסון, ולא שרתון.
כלום.
לא בתוך ג'וינט, ולא בבאנג, לא בצינגלה ולא בפייסל.
לא בבוקר עם הקפה, לא אחרי ארוחה, לא עם בירה, לא עם יין, לא עם טקילה.
לא לפני סקס, לא במהלך סקס, לא אחרי סקס ולא במקום סקס.
לא בתור פרס, ולא בתור עונש, לא כמטרה, ולא כהסחת דעת.
לא באוטו, ולא במרפסת בעבודה, לא בשמש, לא בצל, לא אחרי שיוצאים מהים, ולא לפני שנכנסים לים.
לא כשאני כותב, לא כשאני מנגן, לא כשאני בוהה.
לא כשאני מתרגש, ולא כשאני משועמם.
לא בזמן שאנחנו מדברים, ולא בפאוזות בין הדיבורים.
לא בטעות, ולא בכוונה, ולא כי שכחתי ולא כי לא שמתי לב, ולא "מה הבעיה, זאת רק אחת".
פשוט לא.

ואני יודע מעבר לכל ספק שהפעם, ב"ה, אני אצליח.
למה? כי כבר הצלחתי עשרות - אם לא מאות - פעמים בעבר, ואני כבר ממש, ממש, ממש טוב בזה.


בינתיים גם אין לי כל כך תופעות לוואי.

אמנם החלטתי להתגרש, למסור את הילדים למיסיון, לבקש מקלט מדיני באסטוניה, ולהתחיל להלחין את האפוס הגאורגי הגדול "עוטה עור הנמר" של רוסתווילי - אבל כל אלה החלטות שקולות שמתגבשות בי כבר חודשים ארוכים, אני חושב.

אז נכון, אף פעם לא נראה לי שזכוכית יכולה להיות טעימה, וב-48 שעות האחרונות אני מתחיל מעט להסתקרן לגבי הטעם והטקסטורה בפה, אבל גם זה לא נראה לי בהכרח קשור.
כאילו, מה, כל דבר מוזר שאני אתחיל עכשיו לעשות, תגידו שזה קשור לגמילה? מעכשיו אני חייב ללכת לפי התלם, בקו ישר, רק כדי שלא תגידו, "אה, מחסור בניקוטין, מסכן". כבר מרגיז אותי כל קו המחשבה הזה שלכם. כל כך בנאלי. כל כך חד מימדי. כל כך מתעלם מהמורכבות של הדברים. כאילו שבאמת הטבק הוא מרכז העולם וכל המעשים והתנועות והשינויים נובעים מנוכחותו או מהעדרו במחזור הדם שלי.
כזאת שטחיות.

אני מאוד מאוכזב מכם.
מאוד.


נכתב על ידי , 28/4/2007 00:26   בקטגוריות כשלון  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אזרח קטן וממורמר ב-3/5/2007 23:29
 



כינוי: 

בן: 63




24,453
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמתחזק של דנג'ה-גנג'ה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)