RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2006
כל הדרכים מובילות לרומי
דנג'ה אוהב מאוד את ג'לאלדין רומי. אהבה היא מילה קטנה לתיאור היחס שלו לרומי.
כשאריה בובר קרא לדנג'ה בפעם הראשונה שירים של רומי, לפני ח"י שנים, דנג'ה כמעט עבר מימד מרוב התרגשות. הטקסטים הידהדו בו כאילו כבר היו מוכרים לו. אפילו האישיות של דנג'ה נסוגה והשתתקה כדי להקשיב ולספוג. בשנים שעקבו דנג'ה הלך לאיבוד בתוך אהבת האלוהים והאדם של רומי, ושתה אותו ונשתה על ידו. דנג'ה עבר טרנספורמציה.
גם אני אוהב את רומי. מאוד. אבל אני יודע רק לנתח ולהבין ולהתרגש, ולמקם ולהעריך. מבחינת דנג'ה הוא לא הבין כלום חוץ מזה שצמחו לו כנפיים. אני יודע להגיד שאני מחזיק מרומי כמו משייקספיר. דנג'ה לא אוהב כשאני נכנס להשוואות שכאלה. זה לא נראה לו בכלל ממין העניין: דנג'ה עובר מטאמורפוזות ואני עומד בצד וצופה בתהליכיו.
בעקבות רומי, דנג'ה הצליח להתגבר על מחסומים וסגרים ולהתקרב לחסידות ולקבלה. זה היה בלתי נמנע. רומי ריכך את דמות האלוהים עבור דנג'ה, ועכשיו הוא היה כבר מוכן לטעום מאמונת-אבותיו בלי להיות כבול לתפיסה הקנאית והלא סבלנית שהיהדות מציגה לעיתים תכופות מדי. דנג'ה למד לקרוא, לסנן, לבחור, לפרש מחדש, ולשנות נוסחים.
מאז דנג'ה מתפלל כל בוקר. ומסתובב עם כיסוי ראש.
דנג'ה כנראה ידע שרומי ילמד אותו לאבד את עצמו מבלי לאבד דבר, ולהיסחף תוך שמירה על חוש כיוון.
זה דנג'ה. לי אין באמת כוח לכל השטויות האלה, אבל מכיוון שאני בכל זאת קרוב אליו, הלכתי איתו את כל הדרך הזאת. ובדרך כלל כשאני הולך איתו אני מרוויח בסופו של דבר אפילו אם אני מפסיד, אפילו אם אני מתנגד בהתחלה.
כל הדיון הזה מוביל לכך שדנג'ה רוצה שאני אעלה כאן את אחד השירים של רומי שתרגמתי. אני מתנגד. תרגמתי מאנגלית ולא משפת המקור, וקצת ערכתי וקיצרתי. לא נראה לי באמת ראוי.
זה בדיוק מסוג המשפטים שגורמים לדנג'ה לחייך. תעלה, תעלה, הוא אומר, אחרי זה נראה אם היה ראוי.
אבל התרגום לא משהו, הזכרתי לו.
נכון, אבל תרגום הוא תמיד נשיקה דרך מטפחת. נדבר על זה אחר כך טוב?
טוב.
אז הנה, ונקווה שזה לא זרעים בחול
זה הסיפור על האגם ועל שלושת הדגים הגדולים
שהיו בו. דג אחד חכם,
השני חצי חכם,
והשלישי - טיפש.
דייגים הגיעו לאגם
עם רשתות. שלושת הדגים ראו אותם.
הדג החכם החליט מיד לעזוב,
ולעשות את המסע המפרך אל הים.
הוא חשב:
"אני לא אתייעץ עם שני אלה בעניין הזה,
הם רק יחלישו את כוח ההחלטה שלי, מכיוון שהם כל כך אוהבים
את המקום הזה. הם קוראים לו בית. הבורות שלהם
תחזיק אותם כאן".
כשאתה הולך בדרכים בקש עצה מנווד,
לא ממישהו שהצליעה שלו משאירה אותו במקום אחד.
מוחמד אומר:
"האהבה של אדם לארצו
היא חלק מהאמונה",
אבל אסור להבין את זה באופן מילולי!
ה"ארץ" האמיתית היא לא איפה שאתה נמצא,
אלא המקום שאליו אתה מתכוון.
הדג החכם ראה את האנשים ואת הרשתות ואמר:
"אני עוזב".
מוחמד לימד את עלי תורה נסתרת
ואמר לו לא לגלות אותה לאיש. עלי הלך ולחש אותה
אל תוך פי באר. לפעמים אין עם מי לדבר
ואתה חייב לעשות את הדרך לבד.
הדג החכם,
כמו איילה שהכלבים רודפים אחריה,
עבר תלאות - אבל הגיע בסופו של מסע
למקלט חסר הגבולות של האוקיינוס.
הדג החצי-חכם חשב:
"המדריך שלי
נעלם, הייתי צריך להיעלם איתו
אבל נשארתי. עכשיו כבר אין לי סיכוי
לברוח.
הלוואי והייתי נעלם איתו".
לעולם אל תצטער על מה שקרה. אם זה בעבר,
תעזוב. אפילו אל תזכור את זה.
איש אחד תפס ציפור במלכודת.
הציפור אמרה: "אדוני, אכלת כל כך הרבה פרות וכבשים
בחיים שלך, ואתה עדיין רעב. מעט
הבשר שעל עצמותי לא יספק אותך.
אם תשחרר אותי אתן לך שלוש פיסות חוכמה.
אחת, אגיד לך מכף ידך, השנייה מגג ביתך,
והשלישית - מענף גבוה של העץ הזה.
האיש הביע עניין. הוא שיחרר את הציפור שנעמדה
על כף ידו.
"דבר ראשון: אל תאמין לשום דבר אבסורדי,
ולא משנה מי אומר אותו".
התעופפה הציפור אל גג ביתו, והמשיכה "דבר שני:
אל תתאבל על מה שהיה בעבר. הוא עבר.
לעולם אל תתחרט על מה שכבר קרה".
"דרך אגב", המשיכה הציפור, "בתוך גופי נמצאת
פנינה עצומה. משקלה - עשרה מטבעות נחושת. היא יועדה
להיות הירושה שלך ושל ילדיך,
אבל עכשיו איבדת אותה. היית יכול להיות האדם שבבעלותו
הפנינה הגדולה ביותר ביקום. אבל מסתבר
שזה לא אמור היה לקרות".
האיש החל להתייפח כמו אשה יולדת.
הציפור: "לא אמרתי לך הרגע אל תתאבל
על מה שהיה בעבר? וגם, אל תאמין
לשום דבר אבסורדי? הגוף שלי לא יכול להכיל
עשרה מטבעות נחושת. לא ייתכן
שתהיה בתוכי פנינה בגודל כזה"
האיש התעשת. "בסדר.
ספרי לי את הדבר השלישי".
הציפור: "באמת עשית שימוש נפלא בשתי העצות הראשונות!"
אין טעם לתת עצות לאדם חצי רדום. אין טעם לזרוע זרעים בחול.
חזרה לדג השני,
החצי-חכם.
הוא מתאבל, זמן מה, על העדרו של המדריך שלו,
וחושב: "מה אני יכול לעשות כדי להציל את עצמי
מאנשים אלה ומרשתותיהם? אולי אעמיד פנים
שאני כבר מת!
אני אצוף על פני המים
כמו שעשב צף, ואתמסר כל-כולי
למים. למות לפני שאני מת, כמו שמוחמד
אמר".
וכך עשה.
התהפך על גבו, חסר אונים,
בטווח ידם של הדייגים.
אחד הדייגים ראה אותו ואמר:
"ראו! הדג הגדול והטוב ביותר מת".
תפס אותו בזנבו,
הרים אותו, ירק עליו והשליך אותו לאדמה.
הדג התהפך שוב ושוב, ובלי שישימו לב
הגיע עד המים, וגלש פנימה.
בינתיים,
הדג השלישי, הטיפש, קפץ
לכאן ולכאן, וניסה להימלט בכל גמישותו
ופיקחותו.
הרשת, כמובן, סגרה עליו
לבסוף, וכששכב בתוך מיטת
המחבת האיומה, הוא חשב,
"אם אצא מזה,
לעולם לא אחיה שוב בתוך גבולות אגם.
בפעם הבאה - האוקיינוס! אהפוך
את האינסופי לביתי".
| |
 המתחזק
יש לי כאן בעיה לא פתורה עם הקול המדבר. אם באמת הייתי דנג'ה גנג'ה היה לי יותר קל לכתוב את הבלוג שלו.
יופי של בלוג, אגב. היה לו לדנג'ה, אם הוא היה טורח לכתוב אותו. ולטפח אותו.
אבל דנג'ה חי את החיים. בתקופה הזאת הוא מעדיף לחיות מאשר לכתוב. הוא אומר שלכתוב את עצמו כובל אותו למה שהוא היה אתמול. ולא מאפשר לו להשתנות.
זה מצחיק אותי.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב לעצמי בגיל 12: כדי לשמור שאני לא אשתנה מהר מדי בלי להבין מה קורה. כדי לנסות לגלות המשכיות.
בקיץ בין ו' ל-ז', התבלבלתי. חבר ובן דוד היו איתי בקיטנת פנימיה של שבועיים. הם התאהבו בדוריס המאוד נחמדה. גם אני התאהבתי בדוריס. מצאתי חן בעיניה והתחלנו לדבר על זה שנהיה חברים, למרות שאנחנו לא גרים קרוב. בן הדוד (הכריזמטי משהו) והחבר כבר עברו למונה, הבלונדינית מאילת. ראיתי שהיא באמת חמודה, מונה, ורקדתי איתה בערב ונהיה לנו עניין. בינתיים דוריס אמרה שהיא תשאל את אבא שלה אם הוא מסכים שיהיה לה חבר שגר בהרצליה. עוד זה קורה, והבן דוד והחבר המשיכו הלאה, לאביבה, אנגלו-סקסית מתוקה ורהוטה. על הדרך הם שיכנעו אותי שדוריס ומונה מכוערות פחד. ושלמונה יש אף ארוך. למזלי לא מצאתי חן בעיני אביבה, כך שיכולתי גם לטעום כישלון. ולמזלי רכבת השדים הזאת נמשכה רק שבועיים.
חזרתי משם תוהה אם בכלל יש לי אופי. ואם כן, איזה מין אופי זה? איפה הוא היה כשהייתי צריך אותו? איך השפיעו עלי ככה? איך לא ראיתי לא את עצמי ולא את הסביבה? מה זה היה? התחריתי בהם? איך הצלחתי להתאהב בשלוש בנות תוך שבועיים? מה הביטלס היו אומרים על זה? מה זאת זילות האהבה הזאת?
לא היתה לי ברירה והחלטתי לתעד לעצמי את התחושות שלי לגבי , טוב - בעיקר וקודם כל בנות - אבל גם בכלל. זה היה קשה מדי. החלטתי להסתפק בלספר את הסיפור. את מה שקרה.
כדי שכשאחזור ואקרא - באמת אבין מה היה.
בינתיים עברו כמה שנים, וכתבתי וניסיתי להבין והמשכתי לכתוב, והבנתי פתאום הרבה מאוד, ולא יכולתי לקרוא בכלל ואיפסנתי בקופסה ובעוד קופסה. לפעמים מחברות ישנות תוקפות אותי באמצע היום ומזכירות לי את ההתרסקות הגדולה של 87' או של 89' או של 91'. קבצים צפים עם תזכורות למלוא הלחץ של 93 ולפתטיות המעיקה שבאה אחרי הנכבה הרגשית של 95/6.
לדנג'ה אין את הבעיה הזאת. הוא השאיר פעם את כל הכתבים שלו - 14 שנה של מחברות ושירים ותמונות - באיזה בית שהוא גר בו. כשהדייר עזב, הם קבעו שדנג'ה יבוא לקחת את הניירות, אבל איכשהו זה לא יצא. זה מסוג הדברים שדנג'ה לא מצטער עליהם, אבל אני כן.
אז מה בינתיים? בינתיים אני כאן. אני אנסה לשמור את המקום עד שדנג'ה יחליט שהוא רוצה לבוא ולעשות פה דברים באמת מעניינים. בינתיים אני רק אתחזק.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בן: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
