RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2006
הזינוק, החבטה וההתרסקות
מגיל מוקדם ביותר ידעתי שאהיה חישוקאי אש. הילדים של השכנים היו משחקים איתם, ומהר מאוד הבנתי שאני טוב בזה, אפילו מעולה. כל יום הייתי יוצא עם החישוקים ומחפש מישהו שיצית ויטיל אותם, כדי שאזנק דרכם. תמיד קל למצוא מישהו כזה. ההצתה וההטלה של החישוקים הן, בעצם, החלק המהנה בעניין, והזינוק דרך אש הוא החלק הקשה והמסוכן יותר. אם אתה ילד בן שבע שמסתובב עם חישוקים, כמעט כל אדם ברחוב יסכים להצית ולזרוק לך אותם.
אחה"צ אחד, בקצה המערבי של האמפי בבת-ים, בשעת דימדומים, כבר כמעט הלכתי הביתה, כשבחור בן 17 ראה אותי עם החישוקים. אני חושב עליו מדי פעם על האלמוני הזה, שהיו לו כמה דקות פנויות. הוא ניסה כמה הטלות קלות יחסית וראה שאני יודע לשנות כיוונים באוויר. הוא ריווח אותם ועדיין הצלחתי לזנק בזיג זג, בלי להיכוות. בזריקה הבא שלו, נכוויתי. לא משהו רציני.
הוא עצר והסביר לי משהו בסיסי ביותר, על זוויות ותנועה. משהו שמקיאי ראש היו מבינים ומאשרים, בגלל הדידקטיות שלו. האלמוני הסביר לי שחישוקאי האש הגדולים, צופים/מכוונים את התנועה של החישוקים, ושבמקרים מסויימים לא מזנקים דרך החישוק הראשון ממרכזו, אלא מאחד הצדדים. המידע הדי בסיסי הזה דורש הבנה אינטלקטואלית מסויימת. אבל הגוף שלי הבין מיד.
תוך כמה חודשים כבר הופעתי בירידים ועוררתי התפעלות כללית. זינקתי חישוקים עם ילדים שגדולים ממני בשלוש, ארבע וחמש שנים. ההורים שלי היו אדישים לכל העניין הזה, אבל בכל פעם שעברנו דירה – ועברנו הרבה – הייתי מייד נשלף מבית הספר על ידי היריד המקומי, או הקרקס, או המועצה העירונית. העניין הוא שכולם אוהבים חישוקאי אש טובים. משהו בנו מקריב קרבן עבור כולם. אנחנו נכווים מדי פעם למרות בגדי-המגן, ואיך שלא מסתכלים על זה, תנועה באוויר שנמשכת עשר-עשרים שניות, במעבר דרך שבעה או שמונה חישוקי אש נעים – נוגעת איכשהו ברצון הכמוס של כולם לעוף, ברצון הכמוס לנצח את האש - ומעוררת אהבה והתפעמות.
אלא שיום אחד הקסם פג.
בוקר אחד התעוררתי – כבר הייתי בן 17, וידעתי: לא עוד חישוקי אש. קפיצה מבניינים גבוהים לבריכות ריקות היא האמנות הטהורה ביותר.
לא מפתיע שחשבתי כך: הקופצים מבניינים גבוהים לבריכות ריקות יוצרים את המים מתחתם בזמן הקפיצה, בזכות הביטחון, הריכוז והתנועה הזורמת. גם כשחישקתי אש עקבתי תמיד אחרי הקופצים לבריכות ריקות. עליית המים רגע לפני שהקופץ מתרסק היא תמיד רגע מפעים ומרומם. סוג של נס. מעין ניצחון של הרוח על החומר.
פרשתי לגמרי מחישוקאות אש – למרות שכבר הייתי מקצוען - והתחלתי להתאמן, לבד כמובן, בקפיצות לבריכות ריקות. חשוב להתאמן לבד בהתחלה, מכיוון שכל מחשבה זרה שמתערבת יכולה למנוע מהמים לעלות. בדרך כלל מתאמנים שנים לפני שמתחילים להופיע בפומבי.
בינתיים – בעיקר כדי לספק את הורי - התחלתי להתמחות גם בהקאת ראשים. מקיאי הראשים נחשבים למתווי הדרך של החברה, מכיוון שזאת מסורת כל כך עתיקה. עיקרה: חבטות ראש נמרצות בקיר תוך כדי התרכזות במחשבה מסויימת - עד שהאוזניים מתחילות להשפריץ קיא.
זה הרבה פחות מגעיל ממה שזה נשמע. למעשה, משפריצים את הקיא מהאוזנים ישר לשקיות שנלקחות לארכיונים. כל קיא, כמובן, הוא בעל טקסטורה, צבע וכמות שונה, ומכיל בתוכו סודות מסוימים על הקיום האנושי. מיליוני בני אדם מבקרים בארכיונים כל שנה. רק מעטים מגיעים להתמחות מלאה בהקאת ראשים - אבל קהל היעד הוא עצום.
אפשר לומר שהצלחתי גם בתחום הזה, ואפילו יצאתי לסימפוזיונים בחו"ל, אלא שבכל התקופה הזאת הלב שלי לא היה שם.
הקדשתי יותר ויותר זמן לאימוני קפיצות מבנינים גבוהים לבריכות ריקות. פיתחתי סגנון משלי. אחרי כמה שנים מאסתי לגמרי בהקאת ראשים, והרגשתי שאני מוכן לדבר האמיתי. הזמנתי את כל מי שאני מכיר למופע הקפיצה הראשון שלי מבנינים לבריכות ריקות. במקום להתחיל מהקומה השניה או השלישית, החלטתי לנסות לעשות את זה מהקומה התשיעית.
זה היה פיאסקו נוראי.
באמצע הקפיצה ראיתי את העיניים שתלויות בי, את הספק בעיני הורי וכמה מחברי. המשכתי בתנועה כרגיל אבל הספק התעורר גם בי - ומכאן ההתרסקות.
המים עלו, אבל רק במעט.
אני זוכר במעומעם את הכאב. אני זוכר בבירור את צקצוקי הלשון ומבטי הרחמים של כל המוזמנים, המשפחה, החברים ומקצועני התחום. זה נחשב לגסות רוח להזמין צופים לקפיצות מבניינים לבריכות ריקות אם הקופץ לא שולט לגמרי במחשבותיו. נשארתי שם על רצפת הבריכה, מרוסק. במקום מבטי ההשתאות להם זכיתי כחישוקאי אש או כמקיא ראש, הפעם רק עוררתי רחמים.
עברו שנים. רוב אוהבי ניסו לשכנע אותי לחזור לחישוקי האש או להקאת ראשים.
לא הסכמתי.
בינתיים, במהלך השנים פגשתי כמה אנשים שהיו שם בקפיצה ההיא. חלק מהמקצוענים אמרו לי שזאת היתה התרסקות מפוארת. חלקם – וזה מדהים – בכלל לא זוכרים שהתרסקתי. גם אני עצמי, לפעמים, לא בטוח.
מאז עברו שנים הרבה. בעוד כמה שבועות אני מתכנן ניסיון נוסף, וכבר הוצאתי הזמנות. האם אתרסק שוב? בהחלט יכול להיות. אני מבטיח לדווח, גם אם זה יהיה מרצפת הבריכה הריקה.
| |
אני המרגל שלך
לדנג'ה-גנג'ה לא באמת איכפת אם כולם ידעו מה הוא עשה ועם מי הוא היה ולאן הוא הלך ואיך הוא נכשל ובמה הוא מאמין וממה הוא פוחד ומה שמו ומה שם אהובתו. כשהוא והיא התחילו להיות זוג הוא פתח בפניה קלסר של רישום כמעט יומיומי של שנתיים מהחיים שלו. שתקרא. שתדע עם מי היא חיה, ושלא תגיד לא ידעתי מה לא ידעתי.
זה דנג'ה. בדברים האלה אני שונה ממנו. לא הייתי רוצה שאף אחד יקרא ביומנים שלי, או במסמכים שלי או במכתבים הישנים שלי. לא הייתי רוצה שיראו שירים לא גמורים, ומחשבות מסוימות שהתעקשו להתיישב על הדף. אם מישהו שאני לא מכיר היה קורא בלי רשותי את היומנים שלי אני לא יודע מה הייתי עושה.
ואולי זאת הסיבה שאני כל כך מזדהה עם מרדכי ואנונו.
יום אחרי שפרץ הסיפור על מרגל האטום שמכר את סודות המדינה תמורת בצע כסף, עלה חנן עזרן בערוץ הישן ובידו יומן.
חנן עזרן לא התביישן וקרא לכולן קטעין מתוך היומן.
שני משפטים מכאן, ושני משפטים מכאן, אני עצוב ובחוץ מעונן. קשה לי שם וגם קשה לי כאן.
חנן הפרשן סיפר שהיומן חושף מישהו בודד, מבולבל, אולי מעורער קלות בנפשו וצמא לאהבה ולהכרה.
זאת היתה פורנוגרפיה של הוצאה מהקשר. חנן התענג על הסקופ שלו, וציטט ודיבר בידענות של מי שקרא את נבכי-נבכיו של האחר וגילה שהוא פגום מהותית.
אני עדיין כועס כשאני נזכר בזה. כועס ופוחד.
היומן היה חלק ממסע רצח אופי שנמשך עד היום. ראיתי את תהליך צריבת התודעה, איך שקר הופך לאמת, והרבה יותר נורא - איך האמת הופכת לשקר. הדביקו לו כסף כשלא קיבל אגורה, הדביקו לו נלעגות, כשלמד לאם.איי בפילוסופיה וגיאוגרפיה. שטפו לנו את המוח שמדובר בחולה נפש מופנם למרות שהיה אסיסטנט בחוג, ואב בית הדין של אגודת הסטודנטים בב"ש וכשסירב להמשיך להיות מדריך קרבי - בעקבות מלחמת לבנון - הוא ביקש לעשות שירות חילופי במטבח.
המדינה הפכה את הקשר שלו עם עיתון של מדינה ידידותית לריגול חמור. עורך הסאנדיי טיימס, למשל, העיד שוב ושוב ש"ואנונו לא קיבל והוא אף לא ביקש שום תשלום".ובכל זאת, עד היום כולם משוכנעים - מה זה משוכנעים - יודעים! - שואנונו מכר את ביטחון ישראל תמורת כסף.
ואנונו הוא עדיין אסיר, למרות שהוא שוחרר. לא הורידו לו יום אחד מעונשו. במשך עשר שנים ניסו להוציא אותו מדעתו, ויש כאלה שטוענים שהנסיון עלה יפה.
בספר "ואנונו והפצצה" אהוד עין גיל מספר שהמפקד האחראי בטבח כפר קאסם, רב סרן שמואל מלינקי הורשע ברצח 41 אזרחים ונידון ל-17 שנות מאסר (שנה פחות מואנונו).
מלינקי שוחרר אחרי פחות מארבע שנים. כשלא מצא תעסוקה אזרחית הולמת, משרד ראש הממשלה מינה אותו לתפקיד קצין הביטחון האחראי על אבטחת הכור הגרעיני בדימונה. עין גיל מסכם: "ואנונו עדיין נענש על פגיעה בביטחונו של פרוייקט שהשמירה עליו הופקדה בידיו של פושע מלחמה".
בכל הטוקבקים שאני כותב ושלא מתפרסמים בכל פעם שעולה נושא "מרגל האטום", אני מצטט את ואנונו עצמו, ושואל "לטובת מי הוא ריגל?" זה טריק רטורי, כי אני יודע את התשובה. ניתן לאיש עצמו, להסביר. כך כתב ואנונו לפני עשרים שנה, וכמעט אף אחד לא שמע. בגלל רעש הצריבה.
אני המרגל שלך
אני הפקיד, הטכנאי, המכונאי, הנהג,
אמרו לו תעשה כך וכך. אל תסתכל
ימינה ושמאלה, אל תעיין בדף. אל תסתכל
על כל המכונה. אתה אחראי רק על בורג
אחד. אתה אחראי רק על חותמת אחת,
תתעסק רק בעניין אחד. אל תתעניין
בדברים שהם למעלה ממך. אל תחשוב
במקומנו. סע. תמשיך לנסוע. הלאה. הלאה.
חשבו הגדולים החכמים, המבינים בעתידנות.
אין חשש. אין פחד. הכל עובד, דופק.
הפקיד הקטן שלנו הוא עובד חרוץ.
הוא טכנאי פשוט, הוא הקטן.
כמו כל הפקידונים, אוזניים להם ולא
ישמעו, עיניים להם ולא יראו, ראש לנו
ולא לקטנים.
ענה להם, חשב לעצמו בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש.
מדוע אני רואה את כל המכונה?
מדוע אני רואה את התהום?
האם יש לרכבת הזאת נהג?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים
ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן -
היא בסדר, אני בסדר גמור, אני אכן
רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת, אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי
ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע, מי ראה, מי שמע
המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה,
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי
של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה
לנו מה המבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו.
שואה לנו, אתה ורק אתה יושב
על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה, אני קטן, אזרח, עמך
אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני, ואין לאן לברוח.
העולם הוא קטן. קטן לעומת האח
הגדול. הנני בשליחותכם. הנני
ממלא את תפקידי. קחו את זה
ממני. בואו ושפטו. הקלו מעלי את
המשא. שאו אותו יחד איתי. המשיכו
את מלאכתי. עצרו את הרכבת, תרדו
מהרכבת. התחנה הבאה שואה גרעינית.
הספר הבא, המכונה הבאה, לא. אין דבר
כזה.
| |
| כינוי:
בן: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
