זה השיר שאני מנגן ושר הרבה בימים האחרונים. אני מנגן אותו הרבה, כדי להפסיק להתווכח עם אנשים ברשת. קוסטלו מספר בו על סוג של כומר בדרן שמת, וכולו רועד לקראת הפגישה עם בוראו. כשהוא פוגש את אלוהים, הקב"ה שרוע על מיטת מים, קורא רומן זול אגב שתיית קולה, ומקשיב בחוסר רצון לרקוויאם של אנדרו לויד וובר. אלוהים אומר לו: אני עובר על כל הזבל הזה, ומה אני אגיד לך? אולי עדיף שהייתי מעניק את כדור הארץ לקופים.
מסתבר, ואת זה ידעתי תמיד, שלאלוהים כן יש חוש הומור.
(כדאי לשמוע את השיר כאן, ולהמשיך לקרוא. הקליפ לא קשור)
כל כמה זמן יש לי תקופה כזאת. אני קורא לזה להתייחס למטריקס. אני מאבד את ההומור ואת הקלילות שלי, ומתווכח על איסלאם ועוני ועל מה בדיוק היה באוקטובר 2000, או במלחמת 48. ככל שאני נכנס לזה יותר עמוק אני אוהב את זה פחות. אני מרגיש שרק כל כך מעטים מודעים לסבך השקרים והתעמולה והכוחנות שמלווים את כל המפעל הציוני מהיום הראשון. בעשר השנים מגיל 15 עד גיל 25 - החל מ-77 - השתתפתי ב-1789 הפגנות, 239 משמרות מחאה, ואין סוף ביקורי סולידריות אצל ראשי ערים שנפגעו על ידי המחתרת היהודית, מחנות עבודה בנצרת, מפגשים עם אנשי אש"ף, הפגנות נגד יישוב יהודים בחברון או באלון מורה. נעצרתי כמה פעמים, למרות שמעולם לא הייתי אלים. ראיתי שוטרים על סוסים שועטים לעברי עם אלות, טעמתי גז מדמיע, וביליתי כמעט שלושה חודשים בכלא צבאי. תמיד ידעתי שרוב העם בארץ פועל בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, נגרר למלחמות מיותרות שוב ושוב ושוב. שאין לי באמת סיכוי מול שטיפת המוח.
בכל התקופה הזאת, במקביל, ניגנתי ושרתי וכתבתי ואהבתי.
הצטברה אצלי, אולי שלא בטובתי, כמות בלתי סבירה של אינפורמציה, את רובה שכחתי כבר, אבל זה לא עוזר לי. אני יודע איך הציונות התייחסה לערבים מ-day one, ואיך הגישה האירופאית הזאת פגעה קשות גם ביהודים ממוצא ערבי. מי זוכר את יום האדמה הראשון ב-76, ימי "ייהוד הגליל" כשהערבים הכריזו על שביתה כללית - אחרי עוד גל של הפקעת קרקעות - וכוחות משמר הגבול נכנסו לכפרים יום לפני השביתה ועשו שמות בתושבים? וטענו שאין לערבים על מה להתלונן וזאת רק הסתה של הקומוניסטים? ancient history. לפני 31 שנה כתבתי מכתב לראש הממשלה, בו הצעתי לו לסגת מהשטחים ולדבר עם אש"ף, ועל הדרך גם הזהרתי אותו ממלחמת לבנון הראשונה. הקשיב לי? זין הקשיב לי. ענה לי שיש לערבים 22 מדינות ולנו יש רק אחת. לא היתה לי ברירה והשתמשתי במכתב התשובה שלו כמצע לגילגולים. אם אי פעם אמצא שוב את המכתב הזה, בטח עוד אוכל להכין משהו קטן לעשן מהפירורים שנשארו בו.
ובכל זאת, אני לא יודע כלום. אני יודע 0.05 אחוזים מהעוולות שמתרחשות כל יום. ביחס לעניים. ביחס לנשים. ביחס לילדים. ביחס לנכים. ביחס לערבים. ביחס למהגרי עבודה. ביחס להומואים. רוב הפשעים הם בירוקרטים. תקנות ותתי-תקנות שכל כוונתם להיטיב עם אלה שיש להם, ולתסכל את אלה שלא יודעים לעמוד על הזכויות שלהם. כל כמה ימים אני מקבל עוד מייל על פעיל פלסטיני בלתי אלים שנעצר במעצר מנהלי לשישה חודשים. דיווח על מצב חולי הסכרת בעזה. נתונים על העוני בישראל. אני כבר לא יכול לעקוב אחרי הכל. זה ים של עוול מתמשך. לא טעות, לא תמימות, אלא כרוניקה של שיטה. זה כל כך מעייף אותי. לעולם לא אעשה מספיק. ואולי לעולם לא אוכל להרגיש חלק מהקולקטיב.
חברה של הורי, שניהלה את המדרשה לאמנות ברמת השרון, הלכה בגיל 60 ללמוד משפטים. כשסיימה את הלימודים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה ב-1987 היא נסעה שלוש פעמים בשבוע למחנה אנסאר, שם הוחזקו עצירים פלסטינים. סטטיסטיקה מאותה תקופה דיברה על כך שכל זכר שני בשטחים הוחזק במעצר לפחות לתקופה של 24 שעות. חלק עצום מה"לקוחות" שלה באנסאר נעצרו סתם. לתקופות ארוכות. חלקם עברו עינויים, חלקם לא ידעו במה הם מואשמים. השופטים הצבאיים תמיד קיבלו את טענות הצבא, והאריכו את המעצר. על רבים הופעל לחץ אדיר להפוך למשתפי פעולה באמצעות כל השטיקים הרגילים: נעצור את אבא שלך, או את אמא שלך או את סבא שלך החולה. לא ניתן לעסק של דוד שלך רשיון. נחזיק אותך כאן עד שתירקב.
(את המשפט האחרון, אגב, גם אמרו לי כשהייתי בכלא. הביאו לי פסיכיאטר רוסי, עולה חדש. הוא הבטיח לי שכל עוד אני אסרב לשרת בשטחים אני ארקב בכלא. "תישאר עשרים שנה בכלא וכולם ישכחו ממך", הוא אמר לי. הייתי ילד בן 18. ידעתי שהוא משקר אבל בכיתי יומיים.)
אותה אשה שהפכה לעו"ד לא הצליחה לגשר בין היום-יום של ת"א, למציאות האחרת, המטריקס, שהיא נתקלה בו באנסאר. היא היתה צופה, נגיד, בתוכניות הבידור של יום שישי, ומרגישה בדידות אינסופית. מאד קשה להיות חלק מהקולקטיב כשיודעים מה באמת מתרחש רחוק מהעין ורחוק מהלב. תחושה דומה, נגיד, יש לכל מי שסועד אדם בבית חולים למשך מספר שבועות. המציאות של בית החולים כל כך יותר חזקה ממה שקורה בחוץ. כל מה שקורה בבית החולים הוא תת-מציאות, אבל העוצמה שלו - - - ובחוץ, אנשים צוחקים על שטויות והולכים לסרט.
בסופו של דבר, זאת גם הסיבה שלא יכולתי להתמיד בפעילות פוליטית. המחיר גדול מדי. חוסר האונים עצום. הניכור שמרגישים מהישראלי הרגיל הוא בלתי נסבל. אפילו אנשים שכביכול נוטים שמאלה, ומודעים לזכויות אדם, לא יודעים אפילו אחוזים בודדים מגודל הזוועה שמתרחשת כל כך קרוב, לפני שלושים שנה, וגם ברגע זה ממש, עכשיו. גם אני הרשיתי לעצמי להפסיק לעקוב אבל כל כמה שנים הייתי שוב נסחף לפעילות, ומיד בורח. אני רוצה לאהוב את האנשים סביבי, לא להרגיש שהם חיים במטריקס, ולא יודעים. אני מעדיף בעצמי לא לדעת, ולתקופות מסויימות אני מנסה ומצליח לחיות את הכאן ועכשיו. מאז שיש לי ילדים זה יותר קל. בתקופות שאני מנגן ומקליט ומופיע זה קצת יותר קל. בתקופות שהייתי חייב לעבוד מסביב לשעון כדי להתפרנס, זה גם היה יותר קל.
יכול מאד להיות שגם החזרה שלי בתשובה, בזמנו, היתה דרך להתמודד עם הקושי. להרגיש קרוב יותר לרוב העם. למצוא נושא משותף. אתם לא מאמינים כמה קל לי לפעמים לדבר עם ש"סניקים וברסלבים. גם על כדורגל אני יכול לדבר עם כל אדם. וגם על אהבה.
אז אני רוצה לדבר איתכם עכשיו על אהבה.
לא על סקא, הפעם. ועל ההריון, והקושי והקירבה והקן שלנו כאן.
אלא על אלביס קוסטלו. במקום לספר על מה באמת קורה בנעלין, אני אספר לכם על קוסטלו. למה אני כל כך אוהב את האמן הכל כך רב גוני ואמיתי הזה. כשהוא הגיע ב-77, חשבו שהוא פאנקיסט, או ניו-ווייב. לא שמו לב, בהתחלה, שמדובר במוסיקאי מורכב, ובכותב טקסטים מחונן. במשך השנים הוא עבר מרית'ם אנד בלוז, דרך פופ, דרך קאנטרי, דרך סוגים שונים של גראנג', מוסיקה קלאסית, ומה לא. אני אספר לכם קצת עליו בפוסטים הקרובים.
נתחיל ממש באמצע של ההתחלה: ביולי 85, התקיים הלייב-אייד הראשון למען רעבי אתיופיה. כוכבי פופ מכל העולם הופיעו בלונדון, בניו יורק ובלוס אנג'לס, ובעוד כמה בירות אירופאיות. ממש לא האמנתי שלרובם יש מושג על מה האירוע. בואי וג'אגר, שני אמנים שאני אוהב, שרו את dancing in the streets, אבל זה נראה לי זוהר מדי, לא אמיתי. רוב הלהקות נראו לי מפגרות, הדינוזארים שיעממו, מדונה מכרה סטייל, והתחושה היתה שכולם באו לשיר שלושה שירים ולזכות בחשיפה עצומה.
ורק קוסטלו עלה לו לבד, עם גיטרה חשמלית, וביקש מהקהל להצטרף אליו ל"שיר עם צפון בריטי ישן". יו טיוב לא מאפשר לי לאמבד - אבל תקשיבו ותראו גם את השיר הזה. הוא שר אותו, אמר תודה, והלך. במובן מסויים, זה גם השיר שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
