אני לא אספר לכם עכשיו את כל הסיפור על איך טמנתי לעצמי מלכודת ונפלתי בה. אולי בקיצור: הייתי במערכת יחסים שרציתי מאוד לצאת ממנה. ידעתי שאני חייב לצאת ממנה. אבל גם ידעתי שלא אוכל לצאת ממנה בכוחות עצמי, מתוך מחשבה שקולה. למרות שראיתי את המבוי הסתום מול העיניים כבר הרבה מאד זמן, היא לא היתה עד כדי כך רעה, המערכת יחסים. והיה שיקול נוסף, עצום: תינוק, אהוב, משותף.
ידעתי שהאשה שמולי ואני כבר הולכים, בעצם, בשבילים נפרדים. הפער כבר היה גדול מדי, וכל זכרון הקירבה והמעבר המשותף מחושך לאור לא יכול היה לכסות על המרחק. ידעתי את זה עמוק וצלול.
זימנתי לי אותה בחלום. היא שתסעיר אותי עד כדי כך שאלקה בעיוורון זמני ואלך אחריה, החוצה, אל המשך הסתעפות הסיפור שהוא חיי. היא שתעזור לי לשכוח כדי שאוכל לזכור.
למחרת החלום כתבתי שיר, שלושה ימים אחר כך הלהקה כבר ניגנה אותו, וכעבור שבוע – היא עברה לגור מעבר לפינה, מעל דירתו של החבר השכן.
עד אז חיפשתי את המיניות רק בעיניים. העיניים סיפרו לי את כל מה שרציתי לדעת. הייתי ער, באופן כללי, לקווי מתאר נוספים של האשה שמסביב לעיניים, אבל לא באמת הקדשתי לכל השאר תשומת לב. רגליים, אגן ירכיים, שדיים, איפור לא איפור, לא זכרתי כלום, או רק במעומעם. באמת: ראיתי רק עיניים. שמעתי קול, וראיתי עיניים.
כשהיא ירדה לעשות כביסה אצל השכן חבר בשבת בבוקר, לא שמתי לב כמה היא יפה. ידעתי שאומרים עליה שהיא יפה, אבל לא ראיתי את זה. מה שכן ראיתי, והפתיע אותי, הוא שהעיניים שלה דומות מאוד לכתפיים שלה, שביצבצו מחוץ לגופיה ומתחת לערימת תלתלים. בפעם הבאה שנפגשנו שמתי לב שהכתפיים שלה מעוצבות בדיוק כמו הלחיים האקזוטיות שלה. מכיוון שמצאתי חן בעיניה, היא רמזה, בעדינות, שיש לזה המשך: שלחייה דומות לבטנה, ושדיה תואמים את ירכיה, וגם – כפי שגיליתי בהמשך – oh happy day! - את העכוז הנהדר שלה, שרמז תמיד על משולש הזהב המופלא שמלפניו, ובעצם על כל-כולה. הרגשתי אושר גדול כשהשלמתי את הפאזל וראיתי מי רומז למה. כעיוורון זמני זה היה פוקח עיניים. וכן, הוכיתי שיכחה, כמו שביקשתי.
המעגל הסתחרר לו, ואקפוץ שלוש שנים קדימה, בלי להיכנס לכל מה שהיה שם באמצע. אתם מאמינים לי שהיה שם הכל. כבר נפרדנו, היא ואני, וכלל לא כידידים. כל מערך החיים שלי התמוטט, ונותרה רק אותה מסירות אין קץ לתינוק שגדל בינתיים לילד קטן וחכם, כל ראשון, שלישי, חמישי ושישבת שני.
למרות שזאת היתה פרידה מהמוצדקות – תחושת האובדן היתה עצומה. הייתי די משוכנע שלעולם לא אמצא שוב כתפיים שכאלה, בטן שכזאת, עיניים/לחיים/שדיים לוחשי סוד ויודעי רז שכאלה.
ובאיזשהו מקום הנזק נעשה. עכשיו לא ביקשתי עיניים. מכיוון שהתחלתי לחפש את בת-דמותה המחליפה, גיליתי די מהר שמבט אחד בעכוז מספיק לי, ידעתי שהוא יספר לי מיד אם הוא מכיר, או שמע, או שהוא בעצמו קרוב-רחוק של אותו מכפל מושלם שאני מחפש, כזה שמחובר אליו כל הקומפלקס של הלונה פארק שמוביל אל שביל החלב האורגזמטי המשכיח כל מחשבה ומשבית כל כאב.
לא נעים לי, באמת, כל כך לא מתאים לי, אני פמיניסט עם אישור ממשרד הפמיניזם, ולעולם לא אסכים לעשות רדוקציה של אשה לאובייקט מיני ותו לא - ובכל זאת הפכתי לצייד עכוזים. נסעתי באופניים בתל אביב, וחיפשתי. מהר מאוד גיליתי שתשעים ושלושה אחוזים מכלל העכוזים לא עומדים בקריטריונים הבסיסיים ביותר, מה שהשאיר אותי עם מספר מועמדות מאוד מצומצם. גם באחוזים הנותרים, זיהיתי מרחוק אם יש בכלל על מה לדבר. ראיתי עכוזים לחוצים מדי, כועסים מדי, מרירים מדי, עכוזים טפשים ועכוזים שכל כך מלאים בעצמם, שאין בכלל טעם להביט שוב.
לעיתים רחוקות מאוד, במיוחד בתאורה לקוייה, הייתי רואה מרחוק עכוזון שנראה היה לי שכולל סוג של שמחת חיים ושובבות שאותה ביקשה נפשי. אבל זאת תמיד היתה פאטה מורגנה. מקרוב, גיליתי שלא, ממש, ממש לא.
כבר התחלתי להתייאש לגמרי. נזכרתי בסיפור שאותו אספר יום אחד, על הלילה שלקחתי בטעות ארבעה טריפים, שכל אחד מהם היה שקול לשני טריפים רגילים. לא ניכנס עכשיו לסיפור ההוא אבל היה שם רגע מבועת שבו החלטתי שאני אתקשר לידידה טובה שלי, בידיעה שאם היא תענה, סימן שכל זה כבר קרה בעבר, ואין מה לדאוג.
היא לא ענתה.
כבר הרגשתי שאין כנראה בעולם, עוד עכוז כשלה, ונידונתי לנדודי נצח בין עכוזי-כמעט לעכוזי-בערך ועכוזי-לעולם לא.
צהריים אחד עליתי ביהודה הלוי באיזור הדואר, ומרחוק ראיתי מועמד שבכללי נראה מתאים. פידלתי מעט יותר מהר, וממרחק של שלושים מטרים התחלתי להתרגש. זה נראה אמיתי. אולי יש עוד עכוז מלבדה! ואם יש אחד יש הרבה! האטתי עשרים מטרים מאחוריה, התקרבתי מעט...
שוב אכזבה.
לא, לא, לא. זה ממש לא זה. לא שמחת חיים ולא שובבות, עכוז עצוב ולחוץ, שלא דומה בכלל לעכוז הנפלא שלה, פאר יצירת הקב"ה. כנראה שבכל זאת אין עוד מלבדה.
המשכתי לנסוע.
כבדרך אגב, הצצתי לאחור לראות את פניה.
זאת היתה היא עצמה.
העכוז האמיתי שלה פגש את עכוז דמיונותי ויצא חסר. לא מספיק טוב. לא דומה בכלל.
התחלתי לצחוק. צחקתי וצחקתי וצחקתי.
שלושה ימים לא הפסקתי לצחוק.
ומאז חזרתי לעיניים כראי הנפש, ושיחררתי בנושא העכוזים. כיום כולם מושלמים בעיני, כל אחד מספר את סיפורו המרהיב וכולם ראויים. לגמרי לגמרי ראויים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
