כבר כמעט עשור שבתחילת האביב אני מחפש את הבנדנה הכחולה ההיא, ומשאיר אותה על הראש שבועות.
אני נראה בה אידיוטי.
אני אוהב את זה.
אני אפילו לא באמת יודע לקשור אותה כמו שצריך, ועם הזיפים והשיער הגדל פרא, אני נראה כמו טעות, או, במקרה הטוב, שוטף כלים צ'כי שיצא להפסקת סיגריה או משהו כזה.
העניין הוא שכבר עשור אני מעדיף להסתובב עם כיסוי ראש בתקופה הזאת.
בכלל, אני מעדיף להסתובב עם כיסוי ראש. זה מרגיש לי נכון.
אבל רוב כיסויי הראש שלי מגוחכים כמו הבנדנה.
כובעים מוזרים וישנים מנפאל, כיפות בוכריות (רק בבית), כובעי גרב מטופשים.
מצד שני, אני לא מרגיש חייב, ולפעמים אני לא רוצה.
וחלק מהזמן, מתוך התחשבות בסביבה, אני משאיר את כל הכובעים בבית.
חלק מההנאה של הכיסוי ראש - באופן ההיפר-מטופש שאני בוחר בו - הוא התלישות המסויימת שהוא מקרין.
אני מזכיר לעצמי כמה אני קטן וכמה אני לא חלק מהסביבה מוקפדת ההופעה.
מתוך ההגדה:
ברוך אתה המפץ הגדול, וברוכה את – האבולוציה - בוראי פרי הגפן.
ברוכה את האדמה – אם הגפן, ברוכים היוגבים והכורמים ואוהבי היין – ברוכה את הרוח האנושית – המוצאת את הנתיב ההופך ענבים ליין.
ברוכה את ה', אלוהינו מלכת העולם, בוראת פרי הגפן.
עשר המכות של העבדים בישראל
משטרת-ההגירה חברות-כוח-אדם ניצול
הפחדה אדישות גירוש
אלימות שכר-רעב התנשאות
שלילת האנושיות
עשר המכות של בני הדודים
כתר חיסולים הפקעות חומה
מחסומים סגר רעב מתנחלים צה"ל
שלילת האנושיות
הרב גדעון לוי והרבנית עמירה הס היו נותנים בהם סימנים:
כח החמ"ס שם רץ
גם השנה סיימתי לכתוב את ההגדה רק איזה שעתיים לפני הסדר. לבליל הפרודי/מרקסיסטי/אתיאיסטי/נרקיסיסטי/ניו-אייג'י/יהודי/פמיניסטי הוספתי כמה דברים שיונת הסלע הטובה הציעה - (חלק מהסיבות שגרמו לה להפרד מההגדה הרגילה, הן גם הסיבות שלנו) - ובגיטרה הכנתי כמה שירים ספק קשורים ספק לא (Joe Hill, נפלא פה, It Ain't Necessarily So, ו - Down By the RIverside). השארתי קצוות פתוחים, כמו שאני אוהב, בתקווה שהאלתור יוביל למשהו שלא היה בטקסט. בשנה שעברה זה עבד נפלא, וחצה את גג הזכוכית של החילוניות שבדרך כלל סוגר על המשפחה הגדולה שלי.
יומיים לפני הסדר השנה, סיפרו לי שיגיעו שתי אורחות: חברה של הורי, בת שמונים, שלפני עשרים שנה נטשה קריירת חינוך מוצלחת מאוד, למדה משפטים והחלה לעסוק בזכויות אדם של עצירים בשטחים; ובתה בת הארבעים - שהשלימה לימודי משפטים ואחרי עשור של פעילות למען זכויות עובדים בכלום כסף, עברה לעסוק בפלילים. אני אוהב את שתיהן. בבוקר הסדר סיפרו לי על אורחים נוספים: חברה טובה של גיסתי ושלושת ילדיה. שמחתי מאוד - גם היא וגם ילדיה יופי של בני אדם, והיא עצמה מצחיקה ומקורית במיוחד. מה עם בעלה, ר'?, שאלתי, הוא לא מגיע?
לא שמעת? גערו בי, הוא עזב אותה לפני שבועיים. לא, לא שמעתי. כן, אחרי 20 שנה.
אני מעז להשלות את עצמי שאם הייתי מגיע בתחושה פחות פרגמנטרית או אם הייתי מתחיל עם מוסיקה, או אם הייתי מקדיש יותר מחשבה לסיטואציה, אולי הייתי מצליח לפוגג את העננה השחורה שהגיעה איתה. אבל זה לא קרה. הכל זרם באופן סביר פחות או יותר, עד שהיא ביקשה לקרוא את "מרשעת" מארבע-הבנות עליהן דיברה התורה, והמשיכה גם לקרוא את "תמה", שמסתיים במשפט "אך סבתך חופשייה היתה מסבתה, ואת - חופשייה ממנה".
בסוף המשפט היא שיחררה אנחה קטנה, שאמרה, כך נדמה היה לי:
"כן, כן, כל זה יפה ונכון, אבל כמו שהעבדות היא עתיקה, ואלוהים הוא עתיק, כך גם המנהג של גברים לנטוש את נשותיהם אחרי 20 שנה. ובניגוד לעבדות ולאלוהים - פניו של המנהג הזה משתנות אך במעט."
יכול להיות שהאנחה שלה בכל זאת אמרה קצת פחות, אבל זה מה ששמעתי. נדמה לי שזה מה שכולם שמעו. אולי רק הנשים, אולי רק אני. ומול הכאב שלה כל הדיון על חירות, ועל אלוהין, ועל עבדות, ומיצרים, ונקודות חירות, נראה היה לי מאוד לא רלוונטי. די מהר עברנו לאוכל, לשיחות חולין, והמשכנו הלאה. הילדים הקטנים, והקטנים פחות והגדולים יותר כבר דאגו, שאיכשהו יהיה נעים. סקא אומרת שהגבתי נכון לכל הסיטואציה וטוב שלא התעקשתי. אני ממשיך להשלות את עצמי שאם תחושת האחד שלי היתה מספיק ברורה, הייתי מצליח לעשות את ההמרה. אבל לא הפעם.
בילינו שמונה ימים ביחד ארבעתנו, בבית ובנסיעות, (מותירים מאחורינו שובל של דברי-הבל, שטויות וברבורים אינסופיים) והיה בין ממוגג לנפלא, ומעלה. למרות ההרגשה שאני כמה חלקים שונים שפועלים במקביל - ולא אחד - גם בתקופה הזאת אני מוצף אהבה, גלי אהבה, נחשולי אהבה, אולי אפילו צונאמים של אהבה, בכל מיני רגעים בלתי צפוים. האהבה הזאת מרוכזת ונובעת מהקרוב-קרוב, אבל מתרחבת למעגלים שכוללים גם חלק מכם. והאושר שבא עם לאהוב כל כך הרבה, מפחיד, במיוחד כשהוא בא במנות גדולות, ובמקומות קטנים וקרובים.
אני פרפר-תודה בכל רגע ורגע.
וחלק מתחושת הפרגמנטריות באה מכיוון שלמרות כל האושר הזה אני ממשיך להתנקש בחיי-שלי על בסיס יומיומי. קראתי איפשהו שטבק לא מומלץ לחולי-לב, אפילו לא בכמויות מאוד קטנות. נדמה לי שהפנמתי את המסר. חבל שהיישום לא כל כך פשוט. אני מרגיש שזה מגיע באיחור, אבל אני עשוי למצוא את עצמי בתהליך המרה גדול שבסופו של דבר יפעל לטובתי.
בדרך צפונה ביקרנו בלוגרית שאני מכיר אך מעט. היו הרבה ילדים, משני הצדדים, ולא באמת הספקנו לדבר. אמרתי לעצמי: אם לא הייתי מודע למעמקיה ורבדי-רבדיה, האם הייתי יכול לנחש מה יש שם בפנים? הייתי רוצה להאמין שכן. אני תמיד מניח ויודע שיש הרבה יותר ממה שהעין רואה או מדמיינת. הבלוגוספירה בשבילי היא שוב סוג של הוכחה לחד-ייחודיות של כל כל כל כולם.
וצפונה ממנה התארחנו אצל חבר מפעם, חוזר בתשובה שאשתו וילדיו חילונים לגמרי. זה המצב אצלם כבר 15 שנה, ויש בזה המון יופי. הוא חלה וניצח את הסרטן כנער, אבל נאמר לו שהוא לא יוכל להביא ילדים לעולם. הרופאים טענו שכפי שגידם לא יכול לגדל חזרה את ידו, כך אשכיו - למעשה אשכו היחיד - לא יוכל לעולם לייצר זרע. אז אמרו. בחצר הקטנה שלהם אפשר לעשן J ולבהות מרחוק בכנרת ובאורות סביבה. נזכרתי בחלק שהוא מילא בחיי ושאני בחייו. היה נעים להרגיש שלמרות הרבה זרמים עכורים שעברו בינינו, השנים מראות בבירור שמילאנו זה כלפי זה חובות חברות. משכנו זה את זה כלפי מעלה, והדבקנו זה את זה בחיפוש, עד שהדרכים התפצלו.
וצפונה והלאה עוד יותר הגיע שיא הטיול כשפגשנו להבהוב קל, קל מדי, את האור הצפוני.
רצינו לצלול לתוכה והיא לתוכנו על טפנו, אל כל כולֶנו באהבתנו, בלי הגוף, וזה לרגע קרה.
ואז נסענו חזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
