לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

dhanjahganjahland


זוקפת כפופים מתירה אסורים מלבישה ערומים פוקחת עוורים

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2011    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2011

חדש וישן


ברור שיותר כיף לכתוב על החדש מאשר על הישן. על הפתיחה, על ההתרגשות, על היופי שנגלה דרך ניצנוץ העין ומבטיח עוד ועוד, על השפה החדשה, על הסערה והעייפות של אחרי לילות ראשונים. על ריח הגוף החדש שנדבק ופתאום מופיע במפתיע כמה שעות אחרי, על ההתחלפות של תאי הגוף הישנים. "יש לנו הסכם התפתחות," היא אמרה בפעם השניה שנפגשנו, חותכת דרך כל ההתחנחנויות והגישושים שיכולים לאפיין מפגש חדש.


האושר מציף אותי. עברתי ביום שלישי לדירה חדשה. רוב השכנים שלי אתיופים, ובכל זאת לא מפתיע אותי שכשאני יושב לכתוב עכשיו, אני שומע את ג'וני מיטשל מתנגנת מאחת הדירות הסמוכות, או הבניינים הצמודים. האהבה החדשה שלי מזכירה לי לפעמים את ג'וני, באיכותיות היופי הנדיר, בקימור הלחיים, בחוסר הפחד לשוט במקומות הגבוהים בהם החמצן דליל מדי לרוב בני האדם, במוסיקליות שזורמת בעורקיה.


אבל החדש עוד נכתב יום ביומו, ועדיף לחוות אותו מאשר לנסות ללכוד אותו ולעכל אותו.


הישן, לעומת זאת.


כאן יש התחלה, אמצע וסוף. הרבה יותר פשוט לראות את התחנות בדרך. כשמערכת יחסים "מצליחה" רואים בבירור מה מחזיק אותה. כשהיא "נכשלת", רצף הנסיבות שהביא לסיומה תופס את רוב התמונה. ובכל זאת, אני אומר לעצמי, ברור שזאת היתה מערכת יחסים שהצליחה: מילא, אם היא היתה מביאה לי שלושה ילדים מעפנים, מרגיזים ולא מספיק חמודים, חכמים, מרגשים או יפים, אולי אז הייתי יכול לבוא אליה בטענות. וואו, בכמה טענות הייתי יכול לבוא, על הבטחות שהופרו, הסכמים שבוטלו, שקרים ששוקרו, יומרות שהומרו, זיופים שזויפו. הייתי יכול לבוא בטענות על המעט שאני שומע עכשיו על הסיפור שהיא מספרת לעצמה ולסביבה, למרות שכל אלה התנהגויות אנושיות לגמרי.


אבל לא. אין לי טענות. כלומר, רק כשאני רואה את הקושי של הילדים - הגדול הושעה פעמיים בשבוע האחרון מביה"ס הסופר-דופר ליברלי שהוא לומד בו בגלל התנהגות פרועה - אני רואה את הכעס מתגנב, לרגע. אבל היא צודקת כשהיא אומרת שהם ספינות שבנויות היטב. גם הם מרגישים את השיפור הכללי שמביא הסדר החדש, שמחליף את האמורפיות הבלתי נסבלת והבלאגן האינסופי שאפיין אותנו כל כך הרבה שנים.

אז לא. אין לי טענות, לא באמת. יש לי הכרת תודה עצומה על שלל המתנות שקיבלתי במהלך ה-14 שנים האחרונות, המון המון מתנות ותובנות שקיבלתי והפכו שלי. יש לי הכרת תודה עצומה על המאמץ שנדרשתי לעשות, על החוויות שנאלצתי לצבור, על השיחרור שהמוח והתודעה שלי נאלצו לעבור. על דברים קטנים, ועל דברים גדולים. אני זוכר שהיו הרבה יותר רגעים של צחוק וקירבה מאשר של כעס וריחוק. פי כמה וכמה וכמה. יותר רגעים של גילוי ושמחה מאשר של שגרה והרגל. פי כמה וכמה וכמה וכמה. הרבה יותר אהבה מאשר טינה, למרות ש, יא אלוהים, עברנו גם כמה זוועות לא קטנות, ואני לא תמיד שלם עם המחיר שנאצלתי לשלם.


יום אחרי שאמרתי לה שזאת פרידה, נקודה, פרידה סופית ולא פרידה לתקופת נסיון, ולא הפרדת בתים לשנה ולא שום דבר מסוג הדברים שהיא הציעה, ישבתי מוקף בגיטרות שלי, עצמתי עיניים וראיתי את זה קורה: ראיתי איך אני מפריד בין כל עשרות החוטים שמחברים בינינו, חוטים שנראו לי כמו רגלי תמנון, חלקם דקים וארוכים, חלקם עבים וארוכים, אינסוף קשרים שקושרים בינינו. עברתי אחד אחד במוחי והתרתי את הקשרים. מדי פעם נעצרתי,  או שהפחד עצר אותי, ואז האצתי בעצמי: שחרר גם את זה, שחרר גם את זה, במילא, מה שאמור להישאר יישאר, כל השאר - מיותר. ותוך כדי התהליך - שארך דקות או שעות - אני באמת לא יודע, כבר הרגשתי איך הקשר המשמעותי, הדומיננטי והכל-כך חזק איתה, כבר זורם במורד נהר העבר. איך הדמות שלה מתרחקת ומתרחקת, הלאה מכאן.



זה משהו שאני לא מכיר מעצמי: בדרך כלל, גם כשעצרתי מערכות יחסים שלא רציתי בהן יותר, הצלחתי להמשיך לחיות את הדרמה במשך חודשים, להיעלב, להתרגש, לרצות לריב, להוכיח, לנצח, להיפגע, מה לא. בדרך כלל גם הייתי משתף את כל מי שאני מכיר בדרמה, אלא שהפעם הכל התנהל אחרת: הפרידה היתה סופה של הדרמה, לא תחילתה. היא הביאה לשקט עצום, ששמרתי לעצמי, קרוב קרוב, מביט בתחושה וכמעט ולא משתף בה אף אחד אחר. במשך כמה שבועות רוב האנשים שקרובים לי לא ידעו. ובניגוד לכל מה שהכרתי מעצמי, ולכל השנים האחרונות, הצלחתי לא להתעסק במה היא חושבת, ומה היא אומרת, ולמה היא ככה ולמה היא אחרת. אולי כי נדמה לי שאני יודע כבר את התשובות, אולי, כי כבר עברנו פרידה לפני שלוש שנים, והרבה מאד תהליכי עיכול נעשו כבר אז, אולי כי עילת הפרידה ודגם ההתנהגות כבר היה כל כך מוכר וצפוי, שלא היה שם שום שיעור חדש. ואולי, כי הרגשתי כל כך שלם עם המאמץ שעשיתי כל השנים כדי להחזיק את מערכת היחסים, שלא הרגשתי שום רגש אשם. 


 


* * *


ורק על הבן הגדול שלנו, שהמשפחתיות שלו היא מהמגדירים העיקריים שלו את עצמו, בא לי לבכות עד שייגמרו הדמעות. שני הקטנים יותר ישחו כמו דגיגים, והלוואי וגם הוא. הלוואי.


 


* * *


רוב הנשים שאני מדבר איתן עכשיו מתעניינות רק במצבים רגשיים, ופחות בעניינים הפרקטיים. רוב הגברים שאני מדבר איתם נשמעים כמו קרבוראטורים מקולקלים, מתעניינים רק בדברים הפרקטיים כדי להתחמק מבירורים רגשיים. ודווקא אבא שלי הפתיע אותי: בשבת, אחרי שתי שאלות סרק, הוא מיד שאל על החברה החדשה שלי, ואם זה כבר התחיל לפני הפרידה או לא, (התשובה היא לא). אבא, אמרתי לו, אתה מפתיע אותי בישירות שלך. טוב, הוא ענה, התאפקתי שתי שאלות.


 


* * *


וכן, היקום תומך במהלך. כל החודש הזה, בכל פעם שמופיע מעצור, מיד מופיע גם הפיתרון דאוס אקס מקינה. אני רואה את השביל החדש, והוא מנצנץ אלי, בוא. בוא. טוב שבאת. אתה עדיין אוהב, יותר מכל דבר אחר, בוא.


 

נכתב על ידי , 7/6/2011 02:02   בקטגוריות אהבה, אמונה, ג'וני מיטשל, יחסים, מי אני, אהבה ויחסים, אופטימי  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מומו ב-28/6/2011 23:52
 





כינוי: 

בן: 63




24,453
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמתחזק של דנג'ה-גנג'ה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)