לפני שבועיים חגגנו שישים לאחי הבכור, בדשא, בקיבוץ המופרט שלו. כשהיה בן חמישים שלושת ילדיו - האהובים עלי מאוד - הרימו את המסיבה המושקעת, המאוד מרגשת, עם הסרט והאלבום, הפעם זה היה אמור להיות הרבה יותר רגוע. רק המשפחה ואשתו לשעבר. שבוע לפני, הבת שלו ביקשה ממני לשיר כמה שירים ולהגיד כמה מילים, בתור - איך נקרא לזה - אולי האינטגרטור של המשפחה, תפקיד שאני מנסה למלא כבר יותר מעשור. הבטחתי שני שירים של ה-Doors, האהובים עליו ועלי, אבל לא רציתי להתחייב לדיבור. הרגשתי שעם כל העומס של התקופה הזאת, אני לא אהיה באמת פנוי, או נינוח, או שיהיה לי זמן לחשוב לרגע לעומק מה באמת אני רוצה להגיד לו.
בבית החדש, לאמא שלי היה מעין חצי חדר במעלה המדרגות. אחר צהריים אחד, כשהייתי בן אחת-עשרה, היא התעסקה בלימודים שלה - היא חזרה לאוניברסיטה בגיל ארבעים, והיתה בדרך להשלמת התיזה - ואני שכבתי מאחוריה על המיטה הקטנה וקראתי את האוטוביוגרפיה של סבא שלי. כשהגעתי לעמוד 246, הוא סיפר על לידת בנה הבכור של אמי, ועל כך שביקש ממנה לקרוא לו על שמו של חיים ויצמן, חברו האהוב, שבדיוק גסס.
אמא שלי הסכימה.
אבל היתה כאן טעות בספר.
הנכד שבו דובר לא היה אחי הבכור, אלא זה שהגיע שנתיים וחצי אחריו.
אמא, למה זה כתוב כאן ככה? (היא ערכה את הספר, גודאמיט. היא היתה אמורה לעלות על הטעות הזאת)
היא הסתובבה אלי, ואמרה: לא ידעת שא' הוא לא הבן שלי? הוא הבן של אבא. הוא היה נשוי לפני שהיכרנו.
לא ידעתי. מאיפה לי לדעת. אבל נכון, הגוונים שלו מעט שונים. וגם צבע העיניים.
ומי זאת אמא שלו?
היא נפטרה כשהוא היה קטן. היתה חולה ומתה.
אה.
בדיעבד, אני נותן להם נקודות על כך שלא הרגשתי שום דבר יוצא דופן עד גיל 11. הרבה נקודות. אמא שלי גידלה אותו באהבה.
אני גם מבין שהיא לא יכולה היתה לספר לי, בגילי הצעיר, שאמא שלו התאבדה. ובטח שלא יכולה היתה לספר לי שאמא שלו התאבדה כמה חודשים אחרי שאבא שלי עזב אותה לטובתה. מתי כן אפשר לספר את הסיפור המלא?
מה שנראה לי סביר ביחס לילד בן אחת-עשרה, נתפס בעיני כשערורייתי כשכבר בגרתי. כל הנושא היה טאבו מוחלט. עד היום אבא שלי לא מסוגל לדבר עליה, להגות את שמה או להעלות איזשהו זיכרון מכל השנים שהיו יחד. וכשכבר התעקשתי בסוף שנות העשרה שלי, מול אימי, כמובן, קיבלתי גירסה מעט יותר מורחבת של הסיפור:
הימים ימי קום המדינה, אבי ואשתו הם בין מקימי קיבוץ חדש. הוא עוד לא חש במתח בין ציונות לסוציאליזם ואחוות עמים, והיה נחוש לתרום את התרומה שלו לעולם חדש. החבר הטוב ביותר שלו חזר מארה"ב (משליחות! משליחות!), יחד עם הכלה האמריקאית הטריה שלו (ואוסיף: יפהפיה פמיניסטית ודעתנית). שני הזוגות עשו טיול של יומיים בארץ, וכשחזרו, כבר לא היו שני זוגות. בעלה לשעבר התחתן מחדש אחרי כמה שנים, אבל היא נפטרה ממחלה כמה חודשים אחר כך.
הגירסה הזאת היתה מקובלת עלי. עוד כמה שנים חלפו, ובמקרה דיברתי על זה עם אח אחר. "איזה מתה ממחלה," הוא אמר לי. "התאבדה בגלל שאבא עזב אותה, כשאמא נכנסה להריון וא' היה בן כמעט שנתיים. פעם נתקלתי במכתבים שהיא כתבה לו, ששמורים איפשהו במגירות שלו".
רעידת אדמה פנימית. כאילו כל לוחות הקיום שלי זזו, התנגשו אלה באלה. התעוררו יותר מדי שאלות, והסתברו יותר מדי דברים שלפני כן לא היתה לי תשובה עליהם. התקרבתי עוד יותר לאחי הבכור, ושוב ראיתי מקרוב את הסגירות שלו, את חוסר הביטחון העצמי שלו, ונתקלתי גם בסירוב שלו לפתוח את הנושא. הוא קורא לאמא שלי אמא. הוא בקשר עם חלק מהמשפחה של אמו, אבל כל הנושא של מה בדיוק היה שם - גדול עליו. לא רוצה להתמודד.
בדרך כלל, אין לי עניין מיוחד עם המתים. אני בסדר איתם והם בסדר איתי, אבל אשתו הראשונה של אבי התחילה להטריד אותי. זה התחיל בכך שצף וחזר לי זכרון ילדות מוקדם, מהיום שבו בעלה-לשעבר של אמי נפטר ממחלה. אני זוכר את אמי אומרת לי: חבר טוב של אבא מת היום, ולכן אבא עצוב. כשאני משחזר תאריכים מתברר לי שלא הייתי יכול להיות יותר מבן שנתיים וחצי כשזה קרה. ובכל זאת זה אחד משני זכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי.
מיד אחרי שהזיכרון הזה צץ ועלה, קיבלתי טלפון מפתיע מהבן של אותו בעל-לשעבר שמת עשרים וכמה שנים קודם. הוא רצה להיפגש איתי, "כי כמעט היינו אחים". באתי אליו, והתרשמתי שהוא אדם עוד הרבה יותר תלוש ממני. רב כשרונות ומיוחד, ואהוב על רבים, אבל תלוש לחלוטין. חודש אחרי הפגישה שלנו הוא התאבד.
ניסיתי לדבר עם ההורים שלי. אבא שלי נסגר וכעס, אמא שלי התחילה לבכות, אבא שלי התחיל להגיד: תראה מה עשית, בגללך היא בוכה, ואמא שלי, בדמעות, אומרת לי: ארבעים שנה הוא לא מוכן לדבר על זה. ארבעים שנה, לא מסכים להגיד מילה. (או במילים אחרות: טוב שהעלית את זה. הכובד של הבלתי נאמר פשוט בלתי נסבל.)
רבתי איתו נוראות בנושא הזה. אבל לא רק. באותה תקופה קשה - מעט אחרי היחסים עם השחקנית עליהם סיפרתי כאן, כבר עברו כמה שנים מאז עזבתי את הלימודים כדי להיות מוסיקאי וכותב. אבי התאכזב קשות. זה נראה לו כאילו אני מתעסק בפופיק של עצמי, במקום להתייחס יותר ברצינות לחיים. פרופסור להיסטוריה הוא רצה, או רופא, או מדען, או מהפכן. לא אמן. לא אצטט כאן את כל המשפטים האיומים שהוא אמר לי באותה תקופה. וגם לא את התשובות התוקפניות שלי.
חיכיתי שהם יסעו לשבוע לחופש, והתחלתי בחיפושים עד שמצאתי את צרור המכתבים שלה, וחוברת קטנה שהוציאו לזכרה. העיניים החומות שלה הביטו בי מעבר לכל השנים, והרגשתי את הנוכחות החזקה שלה, כאן איתי. קראתי את המכתבים שלה בנשימה עצורה.
העוצמה של כל זה היממה אותי. התברר שעם כל הכבוד להקמת המדינה, אשתו הצעירה הרגישה משיכה עזה לתיאטרון, וחוץ מלרכז קומונה בירושלים היא גם למדה משחק. המכתבים שלה היו כמעט העתק מושלם של הוויכוחים שלי איתו! היא כתבה בהתלהבות על ההתרגשות שלה מכל מה שהיא עוברת, על ההצגה שהם מרימים, על התפקיד שלה, ועל הציפיה שלה לפגוש ולשתף אותו. במכתב לאחר מכן - העלבון והכאב שלה על האטימות שלו, על חוסר הכבוד שהוא רוחש למה שהיא עושה, על הזעפנות והשיפוטיות. אם לא היו שם ציטוטים מדוייקים מדברים שאמרתי לו בוויכוחים שלנו, רוח הדברים היתה כמעט זהה. ובחוברת הקטנה שהוציאו אחרי מותה, האופן בו תיארו אותה צלצל לי מוכר כל כך.
בתוך הבדידות והתלישות שלי באותה תקופה היא היתה בת הלוויה העיקרית שלי. עד שבני נולד, כמה שנים אחר כך, לא היתה לי שום בעיה עם המוות. פלירטטתי איתו בלי פחד, ובתקופה הזאת עוד יותר מתמיד. לפעמים הרגשתי שהיא הגיעה כדי לנקום, כדי לשכנע אותי ללכת בדרכה, ולפעמים הרגשתי שהיא באה ללמד אותי שיעור. היא הביטה מעבר לכתף שלי בכל פעם שכתבתי משהו. ואם זה לא מספיק, נתקלתי גם בשמה המלא על לוחות המודעות - קרובת משפחה שלה, שנקראה על שמה, בדיוק החלה את דרכה כשחקנית.
בסוף השנה הזאת הבנתי שאני כנראה לא אתאבד. שהיא כן היתה לטובתי. נפרדנו כידידים, והרגשתי שהיא השאירה לי מתנה גדולה. אין לי מושג אם נתתי גם לה משהו, או אם ברמת הקיום הזאת בכלל זקוקים למשהו מאלה שעדיין חיים. כמה חודשים אחר כך, כשהורי שוב היו בחופשה, סיפרתי לאחי הבכור על המכתבים, והיכן אפשר למצוא אותם. הוא החליט לוותר, ולא לקרוא.
למה אני מספר לכם את זה עכשיו? גם בגלל הדיבור שלנו על שקר ואמת והסתרה. כמו שלסקא יש טראומה מילדות שאולי גורמת לה לשקר בניגוד לרצונה, כך לי יש טראומה נגדית, עלבון קר שמקפיא אותי כשאני מגלה שמכרו לי חצאי אמיתות. לא נראה לי הוגן לגרום לאדם קרוב להסתובב עם תפיסה מוטעית של המציאות. אולי התנגשות חזיתית של שתי טראומות.
אז איחרנו, כהרגלנו, למסיבה של אחי. לזה כבר כולם רגילים. כל הבני דודים עטו על הילדים שלנו ועטפו אותם באהבה. לא הספקתי להכין כמה מילים, ואפילו לא לעבור שוב על שני השירים של ה-Doors. אבל אחרי האוכל, כשהמסיבה הקטנה נראתה כמחפשת מרכז מאחד, בכל זאת קמתי, ועל הרגע מצאתי בדיוק את מה שרציתי להגיד לו. שגיל שישים הוא בדיוק הגיל הנכון לצאת להרפתקאות חדשות. לא לפחד מדרך חדשה. להיגמל מהצורך לדעת בדיוק את הדרך מנקודה א' לנקודה ב'. להסכים ללכת לאיבוד באופן זמני, כי בגדול - אי אפשר ללכת לאיבוד, לא כשמוקפים בכל כך הרבה אהבה.
ובמקום Doors, שרתי לו - ואולי גם לעצמי - את Here ComesThe Sun.
בהמשך, עוד כמה מאיתנו נפתחו להגיד כמה מילים. הגדיל לעשות אבא שלי, שבניגוד למנהגו, קיצר, תימצת וריגש. הוא אמר לו: א', אני רוצה להגיד לך משהו ברצינות: מעולם לא פגשתי איש ישר כמוך, איש הגון כמוך, אדם שפיו וליבו תמיד שווים. אלה תכונות נדירות, וגם בגללן אני אוהב אותך כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
