לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

dhanjahganjahland


זוקפת כפופים מתירה אסורים מלבישה ערומים פוקחת עוורים

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

?what could make me feel this way


בימים האחרונים, כשזה עוד הסתובב בבית בתור הלצה מקסימה של היקום, כדי שבתוך כל זה לא יהיה לנו, חלילה, משעמם, החלפנו כמה מילים, והרושם הכללי שקיבלתי היה שאם אנחנו אכן בהריון, עכשיו, כשהיא שוב כ-על וכל זה, ובדיוק השתחררה מכמעט חמש שנות הנקה, היא תשעט לעבר ארון הכלים, תשלוף גרזן - של אבא שלה - תתקפל פנימה בגמישות של מתעמלת ותבצע בעצמה בו-במקום ניתוח אקסטרימיסטי למהדרין. בגרזן היא תשתמש רק כדי לפלס לעצמה דרך, אבל את הביצית הסוררת היא תתלוש עם השיניים, ותצא מחויכת, אדומה ומעט רטובה, יפהפיה כמו בת-ים שובבה, ומרוצה כמו חתלתולה שצדה ראשן. 

 

אבל אתמול בתשע ועשרה היא התחברה במחי בדיקה אחת לאמא אדמה, והפכה לשמש וירח ועננים, מודה בעוונה לשמיים, נפעמת מהחיים שהתגשמו בה, עיניה הירוקות-חומות, פניה היפים, גופה הנפלא - כולם כמהים רק להניק ולהעניק, לחלוק את השפע, באושר ובשלווה ובהתרגשות.

 

 

ואני?

 

כל הפחדים שלי, על אי המתואמות הבסיסית שלי למציאות החומרית, סחבו אותי מטה, כמשקולת. כאילו שאני נתקל בהם בפעם הראשונה. לא מפרנס מספיק, לא הורה מספיק טוב, לא אחראי באמת, לא מסוגל להיות מעורב בקהילה, לא מצליח לתכנן, לא מצליח להוציא לפועל, לא מצליח להביא את הבית למצב סביר, לא מסוגל לעשות קריירה, להיות מאני-אוריינטד, להקדיש את עצמי רק לערוץ אחד, לעבוד שעות ארוכות. גם ככה, לא קל, ובדיוק חזרו הבקרים אחרי חמש שנים של אבהות קומפלט.

 

ובכל זאת, קול ההגיון נבע ממני, ואמרתי לה: אני לא רואה איך אנחנו מסוגלים בכלל, אלא אם כן נעבור לגור בסוג של בית גידול, שבו זה מה שעושים, מולידים המון וולדים ומגדלים אותם, ושום דבר חוץ מזה. סוג של דיר ענק, או רפת, או לול.  (LOL)

ומה, שנעבור לקיבוץ, או לקומונה, אולי חזרה לעיר, כדי שיוכלו לעזור לנו בלי לנסוע 70 ק"מ? תספרי, כמה הורים את רואה כאן? נכון, שניים. ועכשיו כמה ילדים את רואה? יופי, עכשיו תעשי רפרש. נכון, הרבה ילדים, מעט הורים. כן, זאת תמונה יפה, ובטח שכולם ישמחו, אבל מישהו בבלוגוספירה יקום איתה בשלוש בלילה, וייקח אותה ידיים עד שהשחר עולה, ואז יקום עם הגדולים לגן? ואיך הם בכלל נהיו הגדולים, פתאום, לפני רגע הם היו הקטנים?! איך זה קרה?! ומה נעשה, נקנה אוטובוס קטן? מי יסיע עכשיו שלושה ילדים ממקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום למקום, ובחזרה במשך עשר שנים? ומי ישלם על הדלק, והגנים ובתי הספר האנתרופוסופים/דיאלוגיים/דמוקרטיים וכל הררי החיתולים?

 

ואת יודעת, אם כבר התאספנו כאן, למה להפסיק בשלושה? אפשר להמשיך הלאה...

 

היא, כמו מתוך חלום: נכון. אפשר גם ארבעה. או חמישה...

 

פאוזה.

 

היא: אתה יודע, אני כבר מאוד קשורה אליה.

 

אני: גם אני.

 

 

 

 

 

 

ולמרות שכולם יודעים שהפעם זאת בת...

 

 

נכתב על ידי , 20/8/2008 23:10   בקטגוריות ג'ון לנון, אהבה, יחסים, ילדים וחתולים  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Brioni suit ב-18/7/2012 15:45
 



כשהטרויאנים האמינו סוף סוף לקסנדרה


גם אתמול א' (ארבע וחצי) ביקש ממני לספר לו, לפני השינה, על אכילס, תפוח הזהב שפריס העניק לאפרודיטה, סוס העץ וכל מלחמת טרויה. הוא כבר מכיר את הסיפור מצויין. בכל פעם אני מוסיף עוד כמה פרטים שהוא לא מכיר - אתמול הצגתי את הדמות של הקטור - ומשמיט אחרים שהוא מכיר היטב  - כמו הניסיון של אודיסיאוס להוציא 21 אחרי שהוא שמע נבואה לפיה אם ייצא לטרויה יחזור רק אחרי 20 שנה.*

 

אתמול, מרוב אהבתו לאכילס, כשהגענו לחלק שהוא הכי פחות אוהב בסיפור נאלצתי לעשות שינויים מרחיקי לכת.

 

אבא דנג'ה: ואז אכילס צעק: אני חזק יותר מהאלים! אף אחד לא יכול לנצח אותי.

א: הם לא אהבו את זה.

ד: לא, אפולו אמר לפריס לכוון חץ מורעל לעקב שלו, העקב בו אמו החזיקה אותו כשטבלה אותו בנהר סטיקס, המקודש לאלים.

א: אבל הוא ירה בעקב הלא נכון!

ד: זה מה שקרה?

א: כן, הוא בכלל לא מת, אכילס.

ד: אבל בסיפור...

א: בסיפור היום הוא לא מת.

ד: אה.

א: אז מה קרה לו?

ד: אה... הוא הבין כמה קרוב הוא היה למוות, לקח את אנשיו, עלה על הספינה שלו והפליג למצרים.

א: נכון!

ד: ופגש שם נסיכה והם חיו באושר ובעושר ונולדו להם הרבה ילדים.

א: ואז היוונים שנשארו בנו סוס עץ גדול. אבל זה לא עזר להם.

ד: לא?

א: נו, אבא, היום זה סיפור אחר!

ד: אה. כן, אז היוונים בנו סוס עץ גדול, וקיוו שהטרויאנים יכניסו אותו לעיר אבל זה לא קרה.

א: למה?

ד: אתה זוכר מי זאת קסנדרה?

א: זאת שתמיד אומרת אמת, אבל אף פעם לא מאמינים לה?

ד: הפעם האמינו לה. היא הזכירה להם את כל הפעמים הקודמות שהיא אמרה אמת, ונשבעה להם שוב, שאם סוס העץ ייכנס לטרויה העיר תיחרב.

א: נכון, סוף סוף האמינו לה.

ד: הטרויאנים פתחו את סוס העץ מחוץ לחומות העיר, והוציאו משם את היוונים.

א: נכון!

ד: ואמרו להם: לא נהרוג אתכם, אבל תחזרו עכשיו ליוון. המלחמה הזאת נגמרה. וכך היוונים הפליגו חזרה...

א: אבל מה קרה להלנה היפה?

ד: לא יודע.

א: אבא!

ד: הם קראו לה, ושאלו אותה אם היא רוצה להישאר עם פריס בטרויה או לחזור עם מנלאוס ליוון.

סקא: ומה היא אמרה?

ד: לא יודע.

א: אני יודע. היא החליטה שהיא רוצה להישאר עם פריס בטרויה.

ד: זה מה שהיא החליטה?

א:  כן. ככה היא רצתה וזה מה שהיה.

 

אז יש גם ימים שבהם אכילס לא מת, כולם מאמינים לקסנדרה, טרויה לא נחרבת, והלנה נשארת עם פריס.

תענוג אמיתי. בפעם הבאה אולי גם נשאיר את הקטור בחיים. תמיד שנאתי את זה שהוא מת.

 

 

קסנדרה: הפעם האמינו לה

 

 

* תוספת עריכה במקום לישון - הקטור ואודיסאוס

 

אחת התמונות הכי חזקות באיליאדה היא כשאנדרומכה, אשתו של הנסיך הקטור, מבקרת אותו עם בנם אסטינייקס, ומתחננת שלא ייצא להילחם. הקסדה מפחידה את התינוק שמתחיל לבכות. הקטור צוחק, מסיר אותה ומרים אותו בידיים. הוא ידע שזאת מלחמה אבודה, אבל בכל זאת הלך והיכה ביוונים והוביל את הטרויאנים - והיה נערץ גם על ידי היוונים - אלא שבסוף אכילס גרר את הגופה שלו שבעה ימים מסביב לחומות העיר עד שהוריו - מלכי טרויה - שטפו את רגלי הורג-בנם וביקשו שיניח לגופה.

אחרי שטרויה נופלת, אנדרומכה נלקחת כשלל של אחד היוונים, והתינוק מושלך מחומות העיר. כמו שאמר אצלי כאן מישהו, שיט האפנז.

 

                                   

                הקטור ואנדרומכה: "לא איכפת לי שאתה יוצא למלחמה, הבטחת שתשמור עליו בין שלוש לשש!"

 

 

אצל היוונים אי אפשר שלא להיות מוקסם מאודיסיאוס, (שהרומאים וג'ויס קרוא לו יוליסס). המוח שהגה את סוס העץ. אם זה באמת היה תלוי בו - הוא היה מצליח להשתמט. כשבאו לגייס אותו, הוא רתם עצמו למחרשה והעמיד פני מטורף, עד שנסטור, נדמה לי, הניח את טלמאכוס, בנו התינוק, בדרכו. אם זה היה תלוי בו, כל המלחמה הזאת היתה מתרחשת בלעדיו. הוא לא רצה חלק בכל זה, החכם מבין היוונים.

 

הומרוס, למי שידע אבל שכח, לא כתב את האיליאדה והאודיסאה, אלא שר אותם, תוך כדי נגינה. האודיסיאה היא מסע החזרה של אודיסאוס הביתה, מסע ארוך שבתחילתו הוא מכנה את עצמו "אף אחד", ולקראת סופו, אחרי שכושף על ידי נימפה שגרמה לו לשכוח הכל, הוא מגיע לתחנה הלפני אחרונה, תשע-עשרה שנים אחרי שנפרד מאשתו והתינוק. שם הוא מבקש מזמר-נגן - סוג של הומרוס - לשיר על סוס העץ, כלומר עליו ועל נפילת טרויה..

 

מורה נפלאה שהיתה לי הפנתה את תשומת לבנו לסוג הדימוי שהומרוס בחר כדי לתאר את בכי הכאב והשבר של אודיסאוס, כששרו לו על נפילת טרויה:

 

"..... כמו שאשה מייבבת, כשהיא משליכה עצמה על גופת בעלה שנפגע בניסיון אמיץ להגן על ביתו וילדיו. היא זועקת בקול ומניפה את זרועותיה כשהוא שוכב, גוסס, מחרחר, אבל אויביה מכים בה בגבה ובכתפיה, ותולשים אותה לחיי עבדות, לחיי עבודה וצער, והיופי נמוג מלחייה - בדיוק כך ייבב אודיסיאוס."

 

הוא בכה כמו הקרבן של הכאב שהוא עצמו גרם.

הוא לא רצה להיות שם מלכתחילה.

ובכל זאת הוא עבר מסע.

 

ובטח רובכם זוכרים שכשהוא חזר הביתה, כקבצן, רק הכלב שלו ארגוס זיהה אותו.

 

 

                                                                                       

 

 

 

נכתב על ידי , 15/8/2008 11:37   בקטגוריות יופיו של הכיבוש, ילדים וחתולים, מי אני, אהבה  
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ב-22/9/2009 13:08
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בן: 63




24,453
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , דת , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמתחזק של דנג'ה-גנג'ה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)