dhanjahganjahland

הימים האחרונים היו לי מוזרים. עליות שערים חדות וירידות. גם הפוסט הזה, אני מקווה, יהיה מבולבל בהתאם. הראייה שלי קצת מיטשטשת. כבר יש לי מרשם מאופטמטריסט אבל חסרים לנו הכמה מאות שקלים כדי לממש את המרשם לכדי משקפיים. כן, גם זה דימוי.

כתבתי את הפוסט הקודם בשבילי, כדי לקבל הדהוד חזרה, על ההתקרבות וההתרחקות שלי מהיהדות. "דובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר את האמת...", וכל זה. אז נתחיל בוידוי: בסופו של דבר התגברתי על הבעייתיות שלי עם המשפטים ברוך שלא עשני גוי או עבד או אשה. נולדתי זכר, יהודי וחופשי יחסית. אני בכל זאת כן יכול להגיד את המשפטים האלה בלי להרגיש שאני עושה עוול למישהו. הבעיה היא יותר אם מי שכתב אותם והתעקש על כך שיגידו אותם, איתו יש לי וויכוח, ועם השקפת העולם שלו.

המשך האמת: לא המשכתי להתקרב ליהדות מכל מיני סיבות, לא רק אלה שהעליתי. מחזור השנה היהודי, למשל, לא הצליח לתפוס אותי. זר לי. החגים, למשל, במקום להעלות אותי, פועלים עלי לפעמים כך, ולפעמים אחרת. על כל היחס הבעייתי לגוי ולאשה יכולתי להתגבר בכל מיני צורות, רפורמיות וקונסרבטיביות, לאמץ פתרון אישי או להצטרף לאחת מקבוצות הלימוד היחסית-חילוניות, כמו שהרבה מהאנשים שאני אוהב עשו ועושים.

לא, הסיבה האמיתית, שלא המשכתי בדרך הזאת היא שמצאתי את מה שחיפשתי די בתחילתה. מאז שהתעמקתי ברומי כבר עברתי את השינוי היסודי, והחסידות אפשרה לי קשר ישיר עם הקב"ה - עם תפיסה פנימית של טוב מוחלט וחמלה ואמת ואומץ - בלי להזדקק לכל השטויות מסביב. הגמרא והתלמוד וסיפורי חכמים - אני יכול להתחיל לשקוע בכל אלה, אבל מקבל אוברדוז די מהר. אני חי כאן ועכשיו, ולא פעם ושם. ממש כמעט בתחילת הדרך שלי אז, בסוף המאה הקודמת, היתה לי שיחה ארוכה עם חבר חוזר בתשובה - שבו בעצם הסכמנו על שלושה עקרונות חשובים:

א. מידה כנגד מידה. what you give is what you get. מה שאנחנו מקרינים לעולם הוא מה שחוזר אלינו. לא בהכרח מיד, לא בהכרח מול אותם אנשים או מצבים, אלא בתמונה הגדולה. תן אהבה לעולם - והיא תחזור אליך. תן קטנוניות והתנשאות - והיא תחזור אליך. תתקמצן - העולם יתקמצן אליך, היה נדיב - הוא יהיה נדיב אליך.

ב. הייה דן כל אדם לכף זכות. אין אדם שאין לו שעה, ואין אדם שאין מה ללמוד ממנו או ממנה. אתה לא טוב יותר או שווה יותר מאף אחד. אל תאמין למה שסיפרו לך על מישהו. צפה לטוב ביותר מכל מי שאתה פוגש. חלק חשוב מהעקרון הזה הוא לא לדבר לשון הרע. כן להוכיח אם צריך, כן להסתכל נוכחה ולראות את האמת, עד כמה שאפשר, אבל גם לא לכבול אף אחד למה שהוא היה. אפילו כשאני מדבר על אנשים שעשו לי עוול, או הרגיזו אותי, אני חייב לסייג: כך הוא היה אז, אולי עכשיו הוא כבר למד והשתנה. העקרון הזה כל כך משחרר ועוזר. הנטיה הטבעית שלנו כלהגנים וקשקשנים היא ליצור קשר עם בני אדם אחרים באמצעות ירידה על אנשים שאנחנו לא אוהבים. השתחררתי כמעט לגמרי מההרגל הזה. לא לחלוטין - יש כמה אנשים נבחרים שאני עדיין נהנה לקטול בכל הזדמנות, אבל זה בדרך כלל רק כי הם ממשיכים לתת לי סיבות. ובכל זאת, ההשתחררות מלשון הרע, והציפיה לטוב מכל אדם - היא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי מכל התהליך הזה.

ג. את השנוא עליך אל תעשה לחברך. וזאת, כמובן, כל התורה על רגל אחת, והיא נוטעת אותי היטב באדמה.

באיזשהו אופן - העקרון של מידה כנגד מידה כולל את ההתייחסות לקב"ה, מה שאני קורא הקדוּשה בהכל, והוא מכסה את עניין האינטרסנטיות וה"לשמה, ושלא לשמה". אין לי ספק שאדם מאמין מאושר יותר מאדם לא מאמין, אבל סביב הנקודה הזאת יש עוד הרבה עבודה לעשות.

ובכלל, הבטחתי בלבול, ואני אכן מבולבל. אני אוהב את התפילה, נהנה להתפלל. רומי כתב איפשהו שהזמן שמוקדש לתפילה חוסך הרבה זמן. כשאני לא מתפלל, אני מתגעגע. אני יודע שהימים בהם אני לא מתפלל הם הימים שבהם אני הכי צריך להתפלל. אבל אחרי כמה שנים הבנתי שקל מדי ליפול לטקסט המוכן, ואת התפילה כדאי לנסח מחדש כל כמה זמן. האם אני עושה את זה? הלוואי. רק לפעמים.

עוד סיבה שלא המשכתי להתקרב לדת: די בתחילת התהליך מצאתי את אהבת חיי, את מי שיכולה לספוג הכל ולהבין הכל ולאהוב אותי מעבר למה שאי פעם ידעתי שאפשר. ללמד אותי, ללמוד ממני לראות בי מה שלא האמנתי שקיים ולשמוח עד אין סוף מההשתקפות שלה בעיני, להתעקש איתי, להתעלם ולשכוח ממני, לרבע את העיגול ולעגל את המרובע. כשמגיעה אהבה כזאת, היא גם הוכחה לקיום האל בחיים שלי, וגם מציבה סייג לצורך בשינוי. ברוך שנתנני סקא. חמש דקות אחרי שהיא סיפרה לי, לפני קצת יותר משלוש שנים על העניינים שלה עם איזה לא-טרול, כבר הודיתי לקב"ה על השיעור שהוא מעביר לי, על כך שאני יכול להרגיש את מה שאשתי לשעבר הרגישה בלי לשלם את כל המחיר שהיא שילמה.

ועוד סיבה עצומה שלא המשכתי בדרך הדת,  והיא אותה סיבה שמונעת ממני לעשות הרבה מאד דברים שאני חושב ושחשבתי שראוי לעשות. שבגללה אני לא בבילעין כל יום שישי, ושבגללה אני לא מתנדב בכל שעה פנויה לחבק תינוקות יתומים בית חולים, ולא שובת רעב עד שיבטלו את התוכנית לבנות את תחנת הכוח הפחמית באשקלון, או מארגן איגודי עובדים בכל הסופרמרקטים בסביבה שלי או פורץ בלילות למעבדות הניסויים על בע"ח במכוני המחקר או מארגן קונצרט בינלאומי לכבוד אסיר ציון מרדכי ואנונו. וזאת סיבה אגואיסטית שמוכיחה שלא למדתי כלום מכל מה שניסיתי ללמוד, ושכל המילים שלי שוות לתחת. הנכות שלי נובעת מכך שלא משנה מה, שום דבר שאעשה לא ממלא את החור בנשמה שלי כמו לכתוב ולהלחין שיר טוב, כמו לנגן ולשיר במרפסת. בימים האחרונים אני מנסה לכתוב סיפור שמבשיל אצלי כבר שנתיים. אני מסור בטירוף לילדים שלי הנהדרים, אבל אני רק רוצה שהם יירדמו כבר, או שיעשו משהו אחר כדי שאוכל לחזור למחשב ולהמשיך לחצוב באבן. אפילו את הבית אני לא יכול לסדר FFS, כשאני נמצא שם, במוד האמנותי הכל כך אגוצנטרי הזה. אם היה משפט בסידור, ברוך שלא עשני אמן, הייתי אומר אותו שלושים פעם ביום. אבל עשני, דאמיט. חצי חיים הרגשתי שלא, ורק רציתי שכן, ומאז שהתברר שכן אני מבין שהיה עדיף שלא.

בדרך חזרה מהגן ביום שישי שעבר, כשעצרתי לקנות חלב, שולי רנד ניבט אלי מערימות מוספי השבת של מעריב. הכותרת היתה, אם אני זוכר נכון, "שולי רנד שר 'ברוך שלא עשני גוי' ואלפי חילונים ומאמינים שרים איתו".

צביטה קטנה בלב.

במשך שבע או שמונה שנים, עד שהילדים הקטנים נולדו וזללו את שעות הבוקר, לא הייתי קם בלי ברכות ותפילת השחר, שהמשפט הזה 'ברוך [אתה ה' אלוהינו מלך העולם] שלא עשני גוי' כלול בו. אני לא אוהב את המשפט הזה, וגם לא את 'ברוך שלא עשני אשה', אבל הם מגיעים בתוך סדרה של משפטים יפהפיים:

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני גוי

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני עבד

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני אשה (נשים אומרות: שעשני כרצונו)

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם פוקח עוורים

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מלביש ערומים

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מתיר אסורים

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוקף כפופים

עוד לפני זה באים כמה משפטים נפלאים, וכל הסיקוונס הזה מסתיים בדבר המהמם הבא: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר: ריבון כל העולמים ואדוני האדונים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתינו.

מה נאמר לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, הלא כל הגיבורים כאין לפניך

ואנשי השם כלא היו

וחכמים כִבְלי מדע

ונבונים כבלי השכל

כי רוב מעשיהם תוהו

וימי חייהם הבל כלפניך

ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל."

ותוספת באותיות קטנות (אולי ממשטרת המחשבות): "לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה לתת דין וחשבון לפני כסא כבודך, וכל הגויים כאין נגדך שנאמר הן גויים כמר מדלי וכשחק המאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול."

התחלתי להתפלל בבקרים לפני קצת יותר מעשור אחרי שהגעתי למסקנה שהיא צדקה, אחת האקסיות שלי כשאמרה: אתה מתוחכם אבל לא חכם. התפילה היתה חלק מתפריט רוחני שלקחתי על עצמי, שכלל עבודה על דרך האמן, מעט אושו, ג'לאלדין רומי, והרב רחלין  לא מעט נגינה ובעיקר נסיון אמיתי להסתכל פנימה ולהפריד כבר, סוף סוף, בין עיקר וטפל. ידעתי שאינטליגנציה לכשעצמה לא מבטיחה לאף אחד כלום, ושהאמת שאני מחפש תתגלה לי במקומות הכי לא צפויים. החיים שלי במילא כבר הגיעו למבוי סתום. באותה תקופה חייתי לבד, מתפרנס מעבודות הקלדה עבור מאנפואר, תרגומים, מעט מוסיקה ואפילו מלצרות - די נמאס לי מעצמי, ופשוט לא הייתי מוכן להמשיך כך.

אתם כבר מכירים אותי. משפטים כמו "שלא עשני גוי, או אשה" מקפיצים לי פיוזים. תמיד פחדתי שאם אתקרב לאיזשהי אמונה, איאלץ לאבד ולהשיל דברים שחשובים לי, אבל הייתי מוכן ללכת על כל הקופה. אמרתי לעצמי, תגיד את המשפטים האיומים האלה, בכל זאת תנסה. הפירוש שנתתי לעצמי היה שהמשמעות שלהם היא הודיה על כך שאני אני ולא שום דבר אחר. שכנעתי את עצמי שזה דימוי, שכל רפרנס לגוי הוא למי שאינו מכיר בשם, בכוח האהבה, ובכך שכולנו חלק מאותו אחד.

כשקראתי את הרב רחלין זה היה קשה עוד יותר, מכיוון שההקדמה לספרים שלו - ולפירוש שלו של החסידות ושל העבודה הפנימית - כללו דברי הסמכה מהרבנים הקיצוניים ביותר ביש"ע. אבל מכיוון שמעבר לניסוחים הלא כל כך אלגנטים - ולפעמים אפילו מקוממים -מצאתי בכתביו אמת עמוקה הסכמתי להקפיא את העמדה השיפוטית שלי. לעצמי צחקתי שהדבר משול לכך שהרב עצמו יאכל כריך שהיה עטוף בעור חזיר. ובכל זאת, מה אנו, מה חסדנו? כל כך מעט אני יודע. באותה תקופה גם הקפדתי לאכול כשר - חוץ מבבית הורי, מתוך כבוד אליהם, ולמרות שלא שמרתי שבת במובן הקלאסי, כבר פיתחתי לעצמי חוקים מיוחדים על משמעות השבת מבחינתי.

וחשוב הרבה יותר: למדתי כמה דברים על אדם וחברו, ואיך לנסות לגרום - עד כמה שהבנתי - נחת רוח לקב"ה. 

(בערך באמצע התהליך הזה, החלטתי שאני שוב רוצה זוגיות. חיפשתי פרטנרית להמשך החיפוש, ובחרתי, למרחוק, בסקא, אותה הכרתי כבר כמה שנים. היא לא היתה פנויה באותה תקופה. חיכיתי כמה חודשים וניסיתי שוב. הפעם היא נענתה ומאז אנחנו ביחד.)

ובכל זאת אחרי תקופה מסויימת כבר התקשיתי יותר ויותר להגיד בקול רם את המשפטים האלה על הגוי והאשה. עם כל הכבוד לפלפול המילולי שעשיתי לעצמי, לא יכולתי להתעלם מזה שהגוי והאשה נחשבים ביהדות לבעלי מעמד נמוך יותר. שאין להטוטנות מחשבתית שיכולה לסדר את המשפטים האלה בלי להגיע למסקנה שא. גברים כתבו את הטקסט הזה. ב. היהדות רואה באשה ובגוי יצורים שלעולם לא יגיעו לדרגה רוחנית של גבר יהודי. כלומר, אם הם היו בעלי אותו דרגה, הגבר והאשה היו אומרים שניהם - "שעשני כרצונו", אבל הגבר אומר - "ברוך שלא עשני אשה" והאשה אומרת "שעשני כרצונו". גם בהמשך הטקסט, באותיות הקטנות - הגויים נחשבים ל"שחק המאזניים", לא יותר. רוב היהודים מקבלים את המשפטים האלה כפשוטם. כמה קל. וככל שהרגשתי קרוב יותר לקב"ה, כך הדיסוננס של המילים האלה - וכל ההשקפה שעומדת מאחוריהם - רעשו לי יותר ויותר והפריעו במקום לעזור. אני לא מצטער שניסיתי. אני עוד פחות מצטער על כך שנכשלתי. העובדה שלמדתי לדבר ישירות עם הקב"ה - הצילה את החיים שלי, לא פחות.

אבל כן, הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה וכו') קבע שאת הגוי, אם הוא טובע, צריך להציל רק כדי להמנע מתשלום המחיר של אי הצלתו. וחז"ל אמרו שכל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו. אז נכון, הציונות הוציאה מהיהדות את כל הצדדים הגרועים ביותר - אבל הזרמים העכורים האלה היו שם כל הזמן. מאז אני מתקרב ומתרחק, טועם ממה שטעים וממריא עם כנפיו, ונזהר, ומתרחק מכל השאר. יש ימים שאני שוב צולל במים הצלולים - ואחרים שבהם אני פשוט לא יכול להתקרב. לא לקב"ה, כמובן - רק ליהדות.

את שולי רנד אני מאד אוהב.בתקופות מסויימות היינו צפופים מאוד, וגם כשאנחנו נפגשים כיום - מה שקרה בערך פעמיים בעשור האחרון - הקרבה הזאת עוד שם. השבילים שלנו הצטלבו (מממ, סליחה על הביטוי...) בכמה צמתים חשובות.  שמחתי מאוד לראות אותו הופך מתלמיד משחק הססן ולא בטוח בעצמו לכוכב הגדול של התיאטרון בארץ - המלט שלו היה אחד הטובים שראיתי - ואני גם זוכר במדוייק את התהליך שהוביל אותו חזרה ליהדות. למעשה, מכיוון שבאותה תקופה עוד יצא לנו להיפגש הרבה, אני חושב שאני יודע יותר מרוב האנשים את הפרטים המדוייקים של הסיפור המדהים והמרגש של היציאה שלו מהדת בתור נער, והחזרה שלו אליה אחרי עשור וחצי.

מכל החברים שלי שחזרו בתשובה -  רק אחד הצליח להמלט מהבורות החשוכים יותר של היהדות. אותו חבר, כשהיה גר בגבול יפו, והיה שומע את המואזין בשעת הקידוש - נפשו היתה מתרוממת גבוה עוד יותר. שאר החברים, מה לעשות, הסכימו לאמץ את שנאת הזר, ובמובלע גם את הבוז לאשה, למרות כל הפלפולים. כולם, מלבד אותו אחד, טסו לקצה הימני, הגזעני, של המפה, אפילו שולי מתאבל על גוש קטיף וחושב שלמתנחלים נעשה עוול עצום בתקשורת. את הדברים האלה הוא אומר, נדמה לי, רק לעיתונות הדתית והחרדית.

וביום שישי הזה אהוד בנאי מדבר בעיתוני סוף השבוע על ההתקרבות שלו לדת. את אהוד אני מכיר רק ברפרוף. יצא לנו לשיר ביחד כמה דילנים פעם - כמעט את כל blood on the tracks - ולפני די הרבה שנים, כשהייתי באחד הדכאונות הגדולים שלי קיבלתי ממנו טלפון בוקר אחד, "דנג'ה, אתה זוכר את התרגומים של ג'לאלדין רומי שעשית? אתה יכול להעביר לי אותם?" לבושתי לקח לי שנה לעשות את זה. אני מקווה שהם עדיין מדברים אליו, למרות שרומי היה מוסלמי סופי. אני גם מאד מקווה שההתחזקות שלו היא יותר בכיוון של אהבת השם, מאשר של אהבת היהדות, ובכל זאת אני פוחד לקרוא את הראיון, כי גם אותו אני אוהב בלי סוף.

חזק, חזק ונתחזק.