לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2022    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2022

אני לא אהיה זכאית לתואר עד ש


אסיים את הדברים הבאים:

1. אגיש את המצגת בקורס "צבע ומופעיו" (קורס שלקחתי הסמסטר במסגרת התכנית מצטיינים, תמיד הציעו קורסים משונים כאלו ופשוט הייתי חייבת עוד נ"ז. מפה לשם גיליתי שאני לא יודעת לצייר, ואז גיליתי שעם קצת אימון אני כן יודעת וממש אוהבת את זה גם, וזה הקורס היחיד בערך שלא פספסתי אף שיעור שלו, אף סדנת נוף ואף סיור במוזיאון או בתערוכה שהמרצה החליטה לעשות)

2. אסיים את העבודת גמר של הלוחמות (מדובר בעבודה גדולה יותר מסמינריונית, אבל לשם שינוי משהו שבחרתי לכתוב עליו לחלוטין ולגמרי בלי תלות בגחמות של מנחים או מרצים. יש לי את כל החומר שאני צריכה נשאר לשבת לסדר וללקט אותו).

3. אסיים את הסמינריונית בפסיכולוגיה - :(.

 

לגבי סעיף 3 אני אבודה. אני והשותפה שלי. קודם כל היא -  - חברה טובה מהתואר שעשינו כמה עבודות יחד בשנתיים האחרונות, אבל היא עדיין בתקופת מבחנים שלה, ואנחנו צריכות לתכנת ניסוי ולעשות מליון דברים שאנחנו לא יודעות, וזה לא נראה שזה מתקדם לשום מקום. המנחה שלנו קריזיונר ומשוגע, מאבד מיילים שלנו, שוכח מאיתנו, ומפה לשם הגענו לסוף השנה בלי שום דבר כתוב. 

בלי זה לא יהיה לי זכאות לתואר ואני עוזבת את הארץ עוד 20 ומשהו יום - - -זה יהיה חייב להתבצע מרחוק. אין ברירה. זה יקרה!

 

לגבי 2 - רק צריכה להכנס לשוונג, כמו שנכנסתי להרבה שוונגים אחרים. ברגע שאני אול אין אני רצה על זה. היעד זה לסיים את הפרק הראשון לפני שאני טסה. 

 

לגבי 1 זה צריך להסתיים היום. 

 

היה לי שבוע מוזר מאוד....... פתאום כשאני לא בלימודים ממש, כי הקורסים והמבחנים נגמרו, יש לי יותר מדי זמן פנוי, זה לא טוב לי המצב הזה. אני לא חייבת לקום יותר ב7 וחצי בבוקר אז אני נמרחת במיטה עד 10. וכל היום מתקצר ומתרחבש בגלל זה. זה על הפנים. אני פשוט חייבת להחליט שהעבודת גמר קבועה בזמן ובימים ולהחליט שהיעד של הגשת הפרק הראשון הוא ממש בלתי ניתן לשינוי כמו יעדי הגשה אחרים שמנחים מחליטים עליהם.

 

אבל גם היה לי מצברוח רע בגלל הנדימן.

אני לא יודעת למה באמת החלטתי להסיר את כל החסימות לפני כמה שבועות אבל עשיתי את זה, מכל הבנים אי פעם, גם אלו של לפני עשור, ופשוט מחקתי את כל המספרים. חוץ מאת שלו.

ואז פגשתי אותו בחוף לפני כמה זמן, בדיוק כשסיימתי סשן קיט (אני לא זוכרת אם כתבתי על זה פה או בכלוב או גם וגם).

ולא חשבתי על זה יותר מדי.

ואז בשבת - ובכן, הוא שלח הודעה ב11 בבבוקר דיוק כשהייתי בדרך לים. והייתי כל היום בים, עם הקיט, והשתפרתי המון, וגם הפלתי אותו קצת יותר מדי אבל גם היו שם צלמים וצילמו אותי. מצאתי את עצמי גולשת על פאקינג גלים לא קטנים עם הרוח ולא נופלת רוב הזמן, ואני מניחה שמהצד זה נראה ממש מקצועי, ואולי זה באמת מה שהיה. ספורט שנכנסתי אליו לפני 3 חודשים באילת ופתאום ממש השתפרתי בו. זה כיף! וכשיצאתי מהחוף, כל המחמאות של אלו שעומדים על החוף ומסתכלים, הקייטרים האחרים. "יש לך את זה לגמרי" וכו.

זה כלכך שונה מהגלישת גלים שבה כל אחד לעצמו ולא מפרגן ומרים למישהו אחר אם הוא לא מכיר אותו אישית.

 

אז זהו. אז ב11 לא עניתי, ב6 בערב כשחזרתי דווקא כן. וידעתי שזה מיותר לגמרי, ושהוא יכניס אותי כמו שהוא יודע למערבולת כזו, כי הוא מניפולטיבי וילד קטן ועברה שנה וחצי ועדיין.

ופצחנו בשיחה הודעות והקלטות ודברים כאלה, והוא אמר הרבה דברים לכאורה יפים אבל שמהם הבנתי שהוא לא רואה אותי בכלל (מה חדש) ולא ראה אף פעם, לא קשוב ולא יהיה קשוב לשום צורך ולשום רגש. מה שהשתנה היה - ובכן, בי, כי זו פעם ראשונה באמת שאמרתי לו לא, לא אני לא רוצה להפגש איתך, לא אני לא רוצה לצאת איתך, או לנסוע איתך לפארק לרכב או לקחת אותך מחר לקיט (ברור שההצעה תהיה ש-אני- אאסוף -אותו-, ולא חס וחלילה הפוך,), אמרתי לא לא ושוב לא, בנחמדות שיא,

והוא לא הבין בהתחלה, וניסה להבין איך הוא משנה את הלא שלי לכן, עד שהוא הבין שזה לא ישתנה ואז הוא הפך להיות אבי נעלבי עם תגובות של ילד בן 3 וקבע שאני מגזימה וילדותית.

 

שמחתי שלפחות הוא הבין שהלא שלי הוא לא שריר וקיים ושאין לו מה להמשיך לנסות לשנות את זה.

אבל אז היום בבוקר עשיתי דבר אחר מזוכיסטי מאוד, ונכנסתי לכלוב לקרוא את כל הפוסטים שכתבתי עליו בזמן אמת באוקטובר נובמבר דצמבר 2020. אלוהים, איזו טעות איומה. זה קורה לי תמיד כשאני קוראת פוסטים עצובים שלי מפעם. העצב חודר לשיר שאני היום ופשוט הגעתי למצב שאני בוכה במיטה ב10 בבוקר קוראת פוסטים של עצמי מלפני שנה וחצי בכלוב על גבר לא רלוונטי. WTF. נכון היה לי מדהים איתו, הבחור האחרון שבאמת הרגשתי אליו משהו, והפעם ההיא בג'קוזי ששכבנו ליד החבר שלו, והסקס, והשירים, והרגשות, וכל הדברים הקטנים והיפים. נכון שזה גורם לגעגוע שלי לגבור אבל לא אליו - בשום פנים ואופן, אלא לאהבה, לרגש, למשהו חם שמרגישים כלפי גבר כלשהו.

 

לזה אני מתגעגעת.

ואז אימא שלי הגיעה בזמן הנכון איכשהו והתקשרה, ולא רציתי לספר לה בהתחלה אבל אחכ נשברתי וסיפרתי לה הכל, שאני במצברוח רע בגלל בן מלפני שנה וחצי שפתאום שוב דיברנו, וגם שפגשתי אותו בטעות וגם שהסרתי את החסימות, והיא נזפה בי מאוד ואמרה לי למחוק את המספר שלו תכף ומיד ולחסום אותו שוב, ואמרה לי שאני צריכה לשמוח שיש לי זמן פנוי, אני צריכה לקרוא ספרים, לחפש אופציות למקומות לטייל בהם, לחפש אוניברסיטאות אם אני באמת רוצה תואר שני בחול, ולמה אני לא עושה את זה בזמן הפנוי שיש לי עכשיו. 

 

אז אמרתי לה את האמת - אין לי באמת זמן פנוי. אני דוחה את העבודות גמר שאני צריכה להגיש, אבל בלעדיהן אין לי זכאות לתואר. 

 

ואז היא אמרה - יופי, אז עכשיו את קמה ויושבת לעשות את זה.

 

וזה בדיוק מה שהצלחתי לעשות בזכות השיחה. לחסום אותו שוב, למחוק את המספר, לקום, להתקלח, לצלם את הציורים שאני צריכה להעלות למצגת להגשה לקורס, לשלוח למרצה מייל ועכשיו מחכה לתשובה ממנה, אבל אני אעשה שהמצגת תהיה מוכנה.

 

יותר מאוחר אסע למקום שאני אוהבת ללמוד בו - - הספריה קצת דיכאה אותי בלימודים לנוירו ואני לא אוהבת את ההסתגרות שם בפינה פינתית, אני אלך לאחד מבתי הקפה האהובים עלי ואשב שם שעות ואתחיל לכתוב כמה עמודים בפרק הראשון של העבודת גמר על הלוחמות. 

נכתב על ידי , 28/6/2022 11:22  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של TrashyRomance ב-29/6/2022 22:47
 



אפשר לכתוב גם כשטוב


כן, אפשר ומותר. אני אחרי פרזנטציה מעולה מאוד כלפי החבר'ה מהחוג של התכנית מצטיינים.

אותה תכנית שלפני 3 שנים ניסיתי להתקבל אליה. כי התקשרו אלי אחרי שנרשמתי לפסיכולוגיה+ספרות. התקשרו אלי ואמרו לי שבגלל שיש לי פסיכומטרי מעל 700 אני יכולה לנסות להתקבל לתכנית.

בראיון הרגשתי שהלך לי חרא. התחלתי לבכות באמצע שלו. יצאתי משם בדמעות. התקשרתי להורים בוכה ואמרתי להם שבטוח לא התקבלתי.

ראש התכנית בחר לקבל אותי משום מה.

אותו ראש התכנית שהיום הצגתי מולו ומול שאר הסטודנטים את הפרויקט גמר שלי. שזו גולת הכותרת של התואר בעצם. זה נשמע מפוצץ וגדול אבל אני עפה על זה כי מותר לי. כי אני מרגישה טוב כי השקעתי בזה כלכך כי הלך לי טוב.

ונושא המחקר מעורר מחלוקת. אבל הוא קשור אלי ויש פן אישי מאוד גדול שי בו ועושה לי כלכך טוב לחקור עליו, לקרוא עליו.

 

אני כלכך שמחה שלא נשארתי במעבדת מחקר של פסיכולוגיה, שלא אהבתי את האנשים בה, את הדוקטורנטים, את העוזרי מחקר, את העבודת נמלים המיותרת שעשיתי שם במשהו שלא האמנתי בו. כלכך שמחה שהיה לי אומץ לקום ולעזוב את המסלול "הטבעי" שכל מי שלומד פסיכולוגיה חייב לעשות כי זה מה שכולם עושים.

 

במקום זה הולכת לחקור על נושא פמיניסטי, צבאי, ישראלי. משהו מהפכני לגמרי ולא מובן מאליו. והמרצה עד שמצאתי אותה. והנושא עד שהתמקדתי עליו.

הכל לקח זמן, הכל היה פרי של עבודה מאומצת שלי עם עצמי, שלא ויתרתי ולא הסכמתי להכנע לבינוניות ולסתמיות.

 

הפוך

כל הזמן להשקיע עוד ולהיות הכי ולהציג הכי טוב.

 

והערב זה היה השיא מבחינתי. כי הצגתי להם את המצגת שמספרת על העבודה, על הראשי פרקים, על המתודולוגיה, (מושגים שלפני שנתיים לא היה לי מושג מה הם בכלל), הצגתי בגאווה את תחילת ההתקדמות שלי, את הנושאים, סקרתי הכל בצורה טובה ועמוקה, והוספתי פן אישי, הומור

 

והם התחברו ואהבו והקשיבו

 

לא הפציצו בשאלות קשות. רק הבחור עם התסמונת אספרגר (נראהלי שזה מה שיש לו), שגם ככה לא יודע לקרוא סיטואציות חברתיות, שאל שאלות לא קשורות אבל עניתי לו בנינוחות והרגשתי כבוד מכל השאר גם מהבנים למרות שזה נושא נורא פמיניסטי

 

באתי והייתי אני והצגתי משהו חשוב שעמלתי עליו. ואני אמשיך לעמול עליו

 

אני אסיים את העבודה והיא תהיה מוכנה להגשה אולי רק לקראת החורף.

 

כי ביולי לא יהיה לי זמן לעבוד על זה, עכשיו תקופת מבחנים, ובאוגוסט אני נוסעת לעבוד בבית מלון בצרפת.

ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, אצטרך לסגור את עצמי בבית של ההורים שלי בשווייץ ולסיים את העבודה הזו, ולסיים את הסמינריונית בפסיכולוגיה המעצבנת ביותר

 

וזהו התואר יהיה בידיים שלי ממש.

 

זה מטורף בעיניי ואני מרגישה תחושת סיפוק ומלאות עצומה. 

במקביל גם בדידות כי אין לי ממש הרבה למי לספר את זה ושיבין באמת.

וגם חברות שלי אכזבו אותי כמה פעמים ברצף בזמן האחרון ואני כבר לא מרגישה כלפיהן אהבה.

בגזרת הבנים לא מתחדש כלום.

 

אבל אני אוהבת לחקור. ואני רוצה לעשות תואר שני כדי להמשיך להרגיש את התחושות האלו - - לא בפסיכולוגיה, אולי. במגדר, או בתרבות,

או באוניברסיטה נורא נחשבת איפשהו בעולם אנלאיודעת באיזה נושא

אבל אני אוהבת את ההרגשה הזו.

נכתב על ידי , 8/6/2022 21:35  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Shmock ב-13/6/2022 09:05
 



כבר ה3 ליוני?


הגעגוע לאינטימיות עם גבר, נמצא לי הרבה במחשבות. אבל אני כבר לא מתמחרת את עצמי במחיר זול, אני לא נוסעת רחוק בשביל פגישה לא מבטיחה ולא שומרת על אש קטנה כלום.

אני ממש והרבה יותר שומרת על עצמי ויודעת לקרוא לרגשות שלי בשמות: תהליכים חיוביים שהגיעו עם הזמן ו/או עם הטיפול הפסיכולוגי שנגמר לצערי לפני חודשיים.

ומאז אני שוקלת אם להתחיל טיפול עם מישהוי חדש או להאחז בתובנות שהוליד לי הטיפול האחרון.

 

אני חוששת מהפן הכספי, מזה שזה יהיה טיפול רק בזום ובקרוב גם רק מחו"ל, ומלחזור לתקופה בה עוד יותר לא ישנתי טוב מאשר עכשיו ושהיו לי המון סיוטים בלילה, חלקם ממש נוראיים ומצמררים שלפעמים היה לוקח לי יום להתאושש מהם.

וזה היה קורה במקביל לשבועות של הטיפול שהיה אינטנסיבי רגשית. למה אני צריכה את זה?

הבנתי כבר. לא היה לי אבא טוב. האבא השני גםכן עשה טעויות. ובעיקרבעיקר אני צריכה לשחרר מעצמי את שרשרת האבנים הכבדות שהורכבה מ: אשמות, ועוד דברים כאלו לא מבוססים.

ואני עובדת על זה.

 

אז כל עוד לא בא מישהו שהוא ממש משהו משהו. אני לא יוצאת מגדרי ומקפידה מאוד על השגרה החדשה שלי. 

 

אני פתאום גם ממש אוהבת את הארץ. ממש חווה תהליך של התאהבות שמעולם לא קרה לי לפני בארץ ישראל. 

אני אוהבת את כביש החוף. לנהוג בו. את הקפה במחלף בית ינאי שיש להם הפוך מעולה ומין עוגת בראוניז טעימה רצחים עם בייגלה מלוח... זה אלוהי ועושה לי את הנסיעות.

אני אוהבת לשבת בבתי קפה ליד הבית שכבר מכירים אותי בהם וללמוד שעות עם הלפטופ. אוהבת לעשות יוגה בשקיעה בים. אוהבת לגלוש גלים וקיט. אוהבת שהכל קרוב לי לבית. לצעוק שירים עם הרדיו בנהיגה. ללבוש בגדים יפים ושמסתכלים עלי. את ארומה באוניברסיטה ושיודעים מי אני שם ואיך אני אוהבת תקפה שלי שם.

אני מרגישה בבית בכל מקום. לקח לי זמן להגיע להרגשה הזו. ועכשיו בסוף יולי אני הולכת לעזוב את כל זה?

ולמה?

כי ההורים שלי רוצים? או כי אני רוצה?

בחיי, מאז שנחשפתי לקייט אני יודעת שאוכל לשרוד בכל עבודה מבאסת ככל שתהיה כל עוד מבטיחים לי פעמיים בשבוע חופש לכמה שעות כדי לרדת לים ולגלוש. ותמיד אני מרגישה יפה שם, ותמיד מדברים איתי שם, מחמיאים לי שם...

אני אוהבת בזמן האחרון את השגרה הנהדרת שבניתי לעצמי והולכת לעזובותה בשביל טיול שהיה החלום שלי בשנים האחרונות, האור שבקצה מנהרת התואר.

 

אני אסע, ואני יודעת שאני תמיד יכולה לחזור. 

נכתב על ידי , 3/6/2022 20:55  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תסתכלי על זה בהפוך על הפוך ב-4/6/2022 10:53
 





92,865
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)