אין רוח, זה מתכון לצרות. כבר שבוע ומשהו שלא לימדתי, בהתחלה כי לא היו סטודנטים, עכשיו יש אבל אין רוח אז אני צריכה לדחות את השיעור כל יום ליום שאחריו.

חרא באמת.

אין רוח זה אומר לא רק שאי אפשר לעבוד אלא גם שאני לא יכולה לגלוש בעצמי. תחושת חידלון ושעמום שהולכות ומתבגרות, הכל ביחד

יחד עם סיום באקורד צורם מאוד של הקשר עם הספרדי המעצבן שאני שונאת, שהוציא ממני שיר ששכחתי שקיימת כבר, שיר נזקקת, כרוכה, אובססיבית, ומשוגעת. אותה שיר שרציתי לשכוח מקיומה לפני המון המון בנים שהיו.

אז יש אותה עדיין לפעמים. פתחתי את הלב יותר מדי והשקעתי המון בשביל כלום ושומדבר. אפילו קניתי לו מתנה ליומולדת שהבאתי לו בערב האחרון שהיה בסדר לפני שהכל התחיל עודפעם להתקלקל. היא עלתה רק 10 שקלים שזה בסדר. מחיר של קפוצ'ינו בבית קפה יקר פה (לרוב הוא יעלה באזור ה5 שקל).

לא נורא בכלל.

אבל זה היה ממש שיט. כל הסיום. לא רציתי את זה ככה ולא רציתי להגיע למצבים האלה. שוב אסמסים כועסים, שוב חסימה, שוב חושבת מלא אחרי זה על כל מה שהיה יכול ולא היה......

ואין לי את שרביט הקסם שנקרא לעזוב את המקום, כי התחייבתי להשאר כאן, וגם כי בעצם באופן כללי די טוב לי כאן ויש לי פה בעיר את כל מה שאני צריכה ומעבר לזה. הים קרוב, הסופרים, הקיוסקים, יש לי את הרכב מהעבודה ואת החופש שלי והכל.... ועכשיו אין יותר מדי עבודה אבל בימים שיש זה באמת יוצר ימים מושלמים, עמוסים ומלאים בשקיעות יפות. המסיבות בסדר גמור (המסיבות בסנגל ובפיליפינים היו טובות יותר, למען האמת), הבנים יפים נורא,

אבל בגלל שנתקעתי על האפס הזה במשך פאקיג חודש וחצי כמעט חודשיים, הייתי עיוורת לחלוטין לכל מה שיש לשאר הגברים להציע לי.

אז זה ממש נגמר עכשיו וזהו. אני רוצה גבר אחר. או אישה אחרת. יש פה גם נשים מאוד יפות.

קראתי את הפוסט הקודם שלי הרגע, כמה דברים השתנו מאז.

קודם כל - אני לא עוזבת את ספרד עד ספטמבר. את טאריפה יותר נכון. סיימתי את הקורס בהצלחה, ישר אחריו בית ספר כלשהו לקיט הציע לי עבודה, הסכמתי, ומשם הדברים התגלגלו

אני נשארת כאן עד שמתחיל התואר השני בספטמבר בג'נבה (שלמען האמת ממש היום קיבלתי את האישור הסופי של הקבלה, יחד עם אישור על זה שקיבלתי מלגת הצטיינות על סך 30 אחוז מהשכר לימוד, שזה המון כי מדובר ב30 אלף פרנק שיהפכו ל10 אלף פרנק. פור גאד סייק

אני כבר מעכשיו עצובה לעצם הרעיון שאצטרך לעזוב פה, שיש לי תאריך דדליין של השהות בעיירה היפה הזו. קסום כאן יותר ממה שאני יכולה להסביר במילים. שילוב של קצת מכל דבר, הרוח והחוף והטבע והאירופאיים והבתי הקפה הקטנים והסופרים המקומיים... והאולד סיטי והחיי לילה והפלמנקו והסלסה והטאפאס והספרדית. אח הספרדית.

אני אבכה כשאעזוב אני יודעת את זה. אבל אני גם יודעת שאני תמיד יכולה לחזור.

ההדרכת קיט אינטנסיבית וכיפית ברמות, וזה סקיל שיילך איתי עכשיו כל החיים ואני מאושרת מזה. אחרי טאריפה אפשר ליטרלי ללמד בכל מקום כי התנאים פה פאקינג קשוחים ודי משוגעים. יש לי סטודנטים מקסימים מכל העולם. הבוס שלי אחלה, מאוד אולד-פאשן.

וגם מצאתי חדר להמשך השהות פה.

הכל כאילו מתקדם על מי מנוחות... ובמסלול נכון ורגוע כלשהו. התואר השני הזה עכשיו קצת תקוע האמת. אבל בלי לעשות אותו אני ארגיש ממש יוזלס ומאוד מאוד מאוד לא מאותגרת מבחינה אינטלקטואלית. וזה כבר די חסר לי למען האמת, לאתגר את עצמי אינטלקטואלית. אני די לא יכולה בלי זה.

על החוף כל יום כיף מאוד.

היה פה איזה סיפור משוגע עם ספרדי אחד (כתבתי עליו קצת בפוסט הקודם) כרגע אנחנו פרודים אבל נראה מה יהיה. זו בהחלט טלנובלה משוגעת מאוד בעיר הקטנה הזו כי כולם מכירים את כולם וכשיוצאים לאנשהו פוגשים את אותם אנשים כל פעם - אני די אוהבת את זה אבל זה גם די מייצר סיפורי אהבה או סתם חרמנות גרידא בלתי אפשריים.

אני בעצם די רוצה להכיר מישהו חדש - גבוה (הספרדי נמוך), עם עיניים יפות, שרירי, מבחינת מוצא - איטלקי יהיה בסדר גמור, אשמח גם לבחור שחור אסלי שוב פעם כמו ההוא מסנגל רק יותר שפוי בנפשו ופחות לוחץ

ראיתי בשבוע שעבר שני חבר'ה כהי עור (סליחה על הפוליטיקלי קורקטטטטט) יפהיפיים, גדולים עם ראסטות יפות כאלה, חולפים על פני ברחוב, החיוכים שלהם, זה משהו שאין ולא יהיה לעולם לאירופאים, ואני מתגעגעת למגע כזה, אחר, וחדש, וגדול.

יש מבחר ענק אז אין לי מה לדאוג. אני חושבת שאני צריכה להעיף ממני את הספרדי לגמרי ולפנות למחוזות אחרים