המקעקע התלאביבי אמר לי שהתרופה הכי טובה לבדידות שלי תהיה להביא כלב, והדבר השני הדחוף שאני צריכה לעשות הוא למחוק את האפליקציות. מחקתי אותן עוד באותו לילה אבל כלב אני לא הולכת להביא (עפה מפה ביולי לזמן לא ידוע, המון הוצאות, לא הרבה זמן בבית וכו') אז החלטתי שהתרופה השניה הכי טובה לבדידות שלי תהיה המוזיקה. ומאז פורטוגל ובעיקר מאז הקעקוע אני שומעת מוזיקה תמיד כשאני בבית ותמיד כשאני בנסיעות. אני מקפידה לגלות אלבומים חדשים ומוזיקאים וסגנונות ויוצרת פלייליסטים מוקפדים בספוטיפיי כולל עריכה ותחיזוק תמידיים. כרגע הפלייליסטים האהובים עלי הם:

1. jazz piano not bill - באד פאוול, אוסקר פיטרסון, קית' גארת', ובכללי פסנתרני ג'אז שהם לא ביל אוונס. מתאים למצברוח שלא מעוניין במילים ובחפירות וכשצריך ללמוד לעומק.

2. portugal - מאלומה, khalia, דמיאן מארלי, שאגי, sevana. מתאים לנסיעות ולהרמת המצברוח.

3. chris sagres ע"ש האנגלי + העיר שהייתי בה בפורטוגל חודש: וואן מוריסון, פול סיימון, ניל יאנג, ניק דרייק. מתאים למצברוח נוסטלגי, לבישולים וסידור הבית.

4. chill blues study - ג'ימי הנדריקס, JJ Cale, ועוד דגימות מכל מיני בריטים בלוזיסטים קאנטריים. מתאים ללימודים לא עמוקים.

5. omer & friends - עומר אדם ומרגי..........חבר'ה, רגע, לא לכעוס. מאז פסטיבל התמר הבנתי שהבחור הזה מה זה מוכשר. ועלה בי דחף אדיר ללמוד לנגן את "אחרי כל השנים", מה שעשיתי אתמול תוך שעה וחצי בערך עד שהוא הגיע לרמה שרציתי, ומרגי זה מרגי ואי אפשר לשמוע את השירים שלו בלי להתחיל לרקוד אוטומטית. גם כי את קלאס באפס מאמץ נכנס לשם - וזה בדיוק מה שאני רוצה להיות הרבה פעמים - - בקיצור, כשיוצאים ביום שישי ורוצים להרים תמצברוח ברכב בדרך ליציאה? אז זהו.

ניק דרייק בכללי הוא תגלית השנה ויש לו 2 אלבומים שאני מאוד אוהבת ושומעת בלופים לאחרונה. יש לו גם סיפור חיים עצוב שנוגע בי. גם אסף אמדורסקי מרגש בדגש על "בראשית" ו"גולשים". ושירים נוספים ברשימת צ'יל בלוז. המוזיקה מצליחה להפיג לי קצת ממה שחסר ואני אוהבת את זה. 

אני לא יודעת מה רציתי לכתוב בכלל..........ביום שישי יש לי מבחן במבוא למדיניות משהו (תאוריה מדינית? מדיניות תאורטית?) עם כל החבר'ה שאני אוהבת, אפלטון וקארל מרקס, בהמון קורסים הם מגיעים לבקר אותי, כמו חברים כאלה מפעם שתמיד כיף לפגוש אותם שוב. אני אוהבת את אפלטון בטוטאליות שלו ואת אריסטו ב...קדימות המחשבה שלו ואת מארקס בשיגעון (קצת כמו ניטשה) הבלתי נדלה ובצעידה חסרת שחר אחרי תאוריה מהפכנית וכושלת. אני באמת אוהבת אותם אהבת נפש. וחשה איתם הזדהות עמוקה. במבחן יהיה בסדר, אני מאמינה.

התואר השני הולך ומתרחק ממני אבל זה לא מפחיד אותי כבר. אני מעדיפה להיות מלומדת עם אלף תארים ראשוניים בכל תחומי מדעי הרוח מאשר להיות פסיכולוגית קלינית. כשאני חושבת על זה ככה זה מאוד מאוד ברור לי. אפשר לנתח את זה ואפשר גם פשוט לקבל את המצב. אני חייבת לצאת החוצה מחר, לא יכולה ללמוד בבית יותר מיממה רצוף. יום לפני המבחן האחרון שהיה לי (מבוא ליהדות ארה"ב) ישבתי בביגה, הבית קפה המועדף עלי ולמדתי תאריכים ומקומות והשתלשלויות של אירועים. במקביל שתי נשים מבוגרות ישבו קרוב אלי וניהלו שיחה על מחול. אחת מהן הגיע מחו"ל ויש לה שם סטודיו גדול והשניה מורה פה בארץ והן דיברו על תרבות המחול בישראל, על התלמידות שלהן ועל הופעות ותחרויות. השיחה היתה מעניינת לא פחות מהחומר שלמדתי ואיכשהו הצלחתי גם להתכונן כמו שצריך וגם להקשיב להן (וגם לאכול ניוקי ערמונים). נסעתי לאוניברסיטה ב5, ניגשתי למבחן שאורך שעתיים, סיימתי אותו ב15 דקות וחזרתי לעבודה כי חיכו לי שם.

עוד כמה חודשים יפסיקו לחכות לי ואני אסיים את התואר ותישאר לי רק העבודת גמר להגיש (שאין מצב שאסיים עד יולי). ואני לא אהיה תלויה בכלום ואלמד להשתחרר מציפיות של הסביבה. אולי בעצם עדיף כבר לעשות את זה עכשיו כדי להפסיק לבזבז את הזמן שלי על זוטות.

חוזרת לאפלטון ולסופיסטים. מחכים לי

היו המון לילות שהייתי הולכת לישון בהם עצובה נורא. הבדידות היתה מכה בי בגלים והייתי כותבת בפתקים של הטלפון דברים נוגים ולפעמים מפרסמת בכלוב ולפעמים לא. הייתי סגורה ומסוגרת ולא הכרתי בנים המון זמן וזה השפיע לי על המצברוח. והעבודה סחטה אותי רגשית והלימודים היו אינטסיביים כלכך (אבל איכשהו, לעזזל איכשהו, שוב סיימתי עם ממוצע מעל 90). אבל הלילות היו הכי קשים לי. הכי.

ואז טסתי לפורטוגל, 5 ימים עם אימא בהתחלה ואחרי זה חודש בהוסטל אחר, ומדובר בחוויה שעשתה לי מסג' עמוק ומורכב לנפש, והפשילה ממני את כל השכבות שלא ידעתי שקיימות וגרמה לי להפתח (שוב) לאוויר העולם. ואי אפשר לכתוב פה את כל מה שהיה ומילים לא יספיקו. פשוט הבנתי שוב שאני בעצם אדם ממש יפה, ממש אבל, מבפנים ומבחוץ, וזה משהו שקצת שכחתי, והבנתי שלא תמיד מספיק לחייך וזהו, חשוב לחייך מתוך אהבה אמיתית לחיים וליום הזה ולבחוץ ולאנשים.

וההבנה הזו חלחלה טיפין טיפין ולא הגיעה ביום אחד, אבל מפה לשם מצאתי את עצמי מפטפטת באנגלית כושלת עם כל התיירים, מכינה ארוחות, יוצאת למסיבות, רוקדת, מסיימת לפחות בקבוק יין לבן בלילה. (ומצליחה לקום וללמוד אחרכך. הגשתי עבודה ענקיסטית בפילוסופיה והתקדמתי עם הקורסי קיץ). והיה עניין ארוך עם בריטי ועניין קצר עם ארגנטינאי ושניהם היו כיפיים לי.

וחזרתי בהרגשה פרחונית וחייתית, וכולם ראו את זה עלי. ואמרו. איזה יפה. איזה שזופה. רואים שטוב לך. רואים שהיה לך טוב. ועדיין רואים. וכבר עבר שבוע ומשהו מאז שחזרתי. ואני לא רוצה שההרגשה תעלם לי. שאחזור לשקוע. בבדידות של הלילות, ובתעסוקה אינטסיבית של היומיום. כי הנפש שלי גם צריכה. הנפש שלי צריכה דברים ואני יכולה לספק לה את זה

חזרתי לקשר עם איזה אחד מלפני חצי שנה, נטו כי זכרתי שהיה לי סקס טוב איתו והוא היה נחמד אלי. ורציתי סקס, ולא היה לי כוח למשהו חדש בטינדר, וזה היה די פשוט: כל המעצורים שלי נעלמו. לסמס, להיות נחמדה, לדבר קצת, לבוא אליו אחרי יום עמוס בתל אביב (סקי מים ומפגש עם חברות), והוא הציע שאשן אצלו, אפילו לא הייתי צריכה לבקש. וזה היה לי נעים, תמיד נעים לי לישון עם בנים שטוב לי איתם. גם אם זה טוב רגעי של סקס. אני יודעת להפריד ואני יודעת לבטא את הצרכים שלי. והיה לי כיף לקום בבוקר ולנסוע הביתה, כיף ופורקן והרגשה טובה. 

והידיים שלי מתות עכשיו, בגלל הסקי מים עוד, וקניתי גלשן חדש והיה לי סשן מזעזע איתו... באותו היום של הסשן היה לי גם דייט בצהריים. (אני לא זוכרת מה היה לפני מה, הסשן גלישה ואז הדייט, או היום בילוי בתל אביב ואז הסקס והשינה אצל הבחור מפעם). אז הדייט צהריים היה כושל, הבחור הכיר אותי מהכלוב אבל גם דיברנו בטינדר לפני זה ופשוט שכחתי אותו וגם עשיתי לו אנ-מאץ' בזמנו שזה כשל כשליים, והוא שיקר לי - בתמונות ששלח ראיתי שהוא נמוך, זה משהו שפשוט יודעים לפי תמונות, ושאלתי אותו מה הגובה שלו והוא כתב 1.80 בלי להסס. בפועל היה נמוך ממני בסנטימטר בערך (אני 1.71). באמת? באמת עושים את זה? משקרים לגבי גובה? ומה אתה חושב, שאם הייתי 1.60 לא הייתי שמה לב? או 1.80? מה לעזזל? ובלי קשר הוא לא משך אותי (אבל מאוד נמשך אלי) אבל כיבד אותי והכל והלכנו למסעדה שבחרתי והיה לי טעים והיה לי נחמד לדבר על עצמי. אז למרות הדייט הכושל לא הייתי בבאסה, וזה אפילו העביר לי את העצבנות בגלל הסשן גלישה המזעזע.

מפה לשם לא מפסיקות להגיע הצעות. איזה אחד אחר מהכלוב הזמין אותי לסקי מים איתו ועם חברים שלו בכינרת, הם הולכים פעם בשבוע קבוע. הוא בן 60 ומשהו ונשוי וקראתי קצת עליו ואותו ומשתמע שהוא מאוד נחמד ולבבי ולא יעשה לי דברים, וסקי מים בכינרת נשמע מגניב תמיד, במיוחד עם חבורת אנשים מבוגרים שלא יפסיקו לבהות בי. צריכה לתהות על קנקן העניין הזה

בטינדר אני מדברת עם איזה אחד שקבעתי בשבילו שאגיע לגלוש בחוף ליד הבית שלו ביום שבת. אני מקווה שיעברו לי השרירים התפוסים בידיים, כי פשוט בלתי אפשרי לחתור ככה, ולא בא לי להבריז לו כי הוא חמוד, או לעשות לעצמי פאדיחות, שזה יכול להיות חמוד - עד גבול מסוים. 

בלימודים הולך בסדר, לא משהו אחר ממה שהיה עד עכשיו, את הקורס השנוא והחופר בעולם (שיטות מחקר מתאמיות) סיימתי בציון 99. 99. 99!!! שזה הציון הכי גבוה אי פעם שקיבלתי בקורס בפסיכולוגיה, הקזתי דם, השקעתי, חרשתי, יגעתי. פשוט יגעתי וזה השתלם. רק מה, השנה מסתבר שאני לא אוכל לקחת מעט קורסים כמו שחשבתי, אלא שאצטרך לקחת אפילו יותר משנה שעברה. ההבדל הוא שהם פשוט יהיו קלים יותר, לא מתמטים ולא סטטיסטים שזו באמת היתה שנאת חיי. אני חושבת עכשיו שאחרי סטטיסטיקה ושיטות מחקר אני יכולה באמת לשרוד הכל. הכל. גם תואר במדעי המחשב. ברצינות. אני פשוט יכולה לקחת כל דבר שנוא, להלחם בו עד חורמה ולדעת להקיא אותו החוצה ברגע שיש מבחן. וזו מיומנות חשובה כשלומדים דברים לטווח ארוך

יכול להיות שאני אעשה בכלל הסבה: אני לא רואה את עצמי בסוף הקיץ הקרוב יושבת ללמוד תואר שני. פשוט לא. ובשביל להמשיך לטייל לאורך זמן צריך עבודה מרחוק, למה לא ללמוד תכנות וזהו? אני לא חושבת שאני אשנא את זה, אולי זה אפילו יתחבר לי כמו שלטינית התחברה לי ואהבתי אותה. זה פשוט שפה כמו כל שפה אחרת. ואז אני אבנה אתרים לאנשים ואעשה כל מיני פרויקטים ואקבל המון כסף ואוכל לעבוד מכל מקום בעולם. זה נשמע לי דיל טוב