שכחתי כבר איך מתנהלים. יש מספר.. מדברים... וואטסאפ. חמוד מהטכניון חנון אבל ברור לי שמלוכלך בראש. בקטע טוב. איי ניד סום דירט. ביקוז אי האד וורי לונג אנד בורינג פריוד. מלא מבחנים ולימודים נטולת סקס. אבל איך מתנהלים..... הוא שולח הודעות לא מציקות ולא מאיימות. אני היום פנויה. אני צריכה לאזור אומץ. זה בידיים שלי איי נואו. (ומה כבר יקרה??) עוד הרפתקאות לכתוב עליהן

אני חוזרת להרגיש יפה וסקסית. היום פלירטטתי קצת עם האחמש בבית קפה שכתבתי בו במשך 6 שעות עבודה על סיפור של המינגווי. ה6 שעות האלו, התחילו, ובכן, ישר אחרי שהמבחן האחרון שלי בתאוריות אישיות הסתיים. אני רובוטריק לימודים משוכלל.

ונהנתי מאוד. דמות הסופר המיוסר, שכותב על דברים לא אותנטים... שמתגעגע לפריז. שמשקר לבת זוגו. שהולך למות. שנזכר בדברים שלא יוכל לכתוב עליהם לעולם. איזה יופי זה. כתבתי מלא. נשאר רק לערוך. ואז נותרו 3 עבודות אחרות, שאריץ.

בא לי דווקא.... לפגוש אותו בקרוב. איך עושים את זה. שאלת המליון

הן מה שעושות את ההבדל, ובענק. הימים אחרי הפגישה מבטיחים לי שקט נפשי ורוגע, ובד"כ אחרכך אני לא חוזרת להתעסק ביומיום (באופן פנימי או חיצוני) בנושא שדיברנו עליו בשיחה. ותמיד מדובר באיזה נטל, שמוסר מעלי.

לאורך הימים מצטברים דברים אחרים, שתמיד נמצאים מתחת לפני השטח, וארועים מסוימים מטרגרים אותם. ואז בפגישה יש הזדמנות לפתוח גם את זה, ולדבר על זה, ובימים שאחרכך - אני מעבדת את זה, וגם מאבדת - את המתח, את הלחץ, הכל נרגע. טיפין טיפין. 

עושה לי סדר.

היה לי מבחן מעצבן מאוד בקוגנטיבית אתמול ואני מקווה שצלחתי אותו בהצלחה. יש לי שיטת למידה שאני מאוד גאה בה לפני מבחנים,

קודם כל - לסדר את כל החומר בצורה מאורגנת (טבלאות אקסל זה החיים)

אחרכך, להבין מה אני יודעת מאוד טוב, מה אני יודעת חצי, ומה אני לא יודעת בכלל.

מהר מאוד אני נפתרת מהלאיודעת טוב וחצי (כי אני מחזקת את ההבנה בהם) וביום יומיים לפני נשאר לי להלחם רק בלא יודעת בכלל. ואני נלחמת בו בכל דרך. בונה לעצמי אסוציאציות בראש, סיפורים, מקשרת פרטים להארי פוטר ולזכרונות ילדות ומשפחה כדי לזכור כמה שיותר טוב.

השיטה הזו מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. וגם, תמיד ללמוד עם משהו שאפשר לשתות לידי (קפה תה מים לא משנה) ומשהו שאפשר לאכול בהפרשי זמן קטנים.

אז מה נשאר לסמסטר? מבחן בתאוריות אישיות. זה קורס שסחבתי משנה א'. יש בו המון דברים שאני כבר יודעת כי חזרו עליהם אינסוף פעמים בקורסים אחרים, אז החומר לא ממש מלחיץ אותי, רק הירידה לקטנות שמחייבת אותי להיות באקסטרה ירידה לפרטים, אבל אני כבר מומחית בזה, אז בסדר. 

אחרכך עבודות, שאני מאוד אוהבת לכתוב, ויש לי עבודות בנושאים מאוד מעניינים, שם תהיה תקופת רגיעה מסוימת, שתכניס אותי גם לסמסטר ב', שהוא הרבה פחות עמוס (אני מקווה) ויאפשר לי להתרכז בעבודת גמר שאני רוצה לסיים לפני הקיץ. 

מעבר לזה. האימונים לחצי מרתון מתקדמים. אני בעיקר מתרכזת בלא להפצע. זה לא ממש פרקטי רק להתרכז בזה אבל זו הדרך שלי כרגע. כי עוד חודש המירוץ ואני כרגע רק על ה...12 קילומטר. היום שרדתי את כולם במאמץ רב. סיימתי גמורה מאוד. אבל מעודד אותי שלמשל ה7 8 הראשונים חלפו בלי שהיה לי מאוד קשה בהם, ולפני חודש היה לי קשה לסיים 7 8 קילומטר ואחריהם הרגשתי גמורה כמו שאני מרגישה עכשיו אחרי 12.... אני מניחה שאגיע באימונים למקסימום של 16 או 17 קילומטר, ואז כבר אעשה את החצי מרתון עצמו, ואשרוד גם אותו. זו המטרה שלי - לסיים. נטו לסיים. לא בזמן טוב בהכרח. בינתיים זה מתקדם כמתוכנן. זה לא בריא ממש להתאמן ככה ואני לא ממליצה! פשוט... החלטתי שאני עושה את המירוץ הזה, וזהו. אז זה מה שיהיה.

המצבי רוח מאוד מאוזנים. ובהמשך לפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית - אני מנסה לאהוב את עצמי יותר. או להזכר איך אהבתי את עצמי פעם. ואולי לא באמת אהבתי את עצמי לעומק אף פעם. האם יש מישהו כזה בעולם? שאוהב את עצמו לעומק? לאורך זמן. באש ובמים. תמיד. בסלחנות. בהכלה. את עצמו. לא מדובר על אהבה לאחרים.

אז זה התהליך האישי שלי כרגע. הוא מתאפשר בזכותה. היא נותנת לי פתח לזה. לפני כמה ימים הייתי מתביישת אפילו בעצם המחשבה הזו, של, רגע, אני בעצם לא ממש אוהבת את עצמי. אני צריכה לעבוד על זה. והיום אני מוכנה להודות בזה, וגם להודות בזה שאני מאוד רוצה לעבוד על זה. וזה דורש פינוי של שיט מיותר מהחיים שלי. ניתוק קשרים (בלי לכעוס על עצמך!), פחות מרדף. פחות לרצות (leraztot) אחרים. לשים זין. כן, לשים זין. כשאכפת לי יותר מדי מה אנשים חושבים ואיך דברים שאני עושה מתקבלים עי אחרים, אני ממעיטה באהבה כלפי עצמי. אז אני עכשיו מודעת לזה ועובדת על זה. 

מעבר לזה. אין הרבה. מחכה לקיץ... בעיקרון.

עומס עמוס מעמיס ומועמס. כמות משימות בלתי  רציונלית. הגעתי למצב של חצי לילה לבן, משהו שלא עשיתי בשנה וחצי האחרונות. כי לא הייתי צריכה.

כמות משימות שלא נגמרת וכל אחת מהן גדולה משמעותית וחשובה ובכל אחת מהן אני חייבת להצליח ולהצטיין.

בינתיים אני מצטיינת ומצליחה. זה עולה לי ב: שעות שינה (ישנה גרוע מאוד בימים של עומס), ארוחות לא מסודרות (כרגיל) וחוסר חמור בחיי חברה. בנוסף אני חייבת לגרור את עצמי לעשות פעילות גופנית כי בלי זה באמת אי אפשר וזה נותן לי את הדלק שהשינה החסרה והארוחות החסרות לא נותנות, קשה למצוא זמן להתאמן אבל גם את זה אני עושה.

אי אפשר להגיד שמשהו נופל לי או לא הולך. 

אפילו פתרתי ריב קשה עם מישהו בעבודה. 

ואין לי תנודות קיצוניות במצבי רוח.

יש כל מיני הודעות בטינדר מבני 30 ו40 שבטח מפגש עם אחד מהם יכול להיות ליל הרפתקאות מהסוג שאני אוהבת ומתגעגעת, אבל אין לי אנרגיה נפשית אפילו להחזיר להם הודעה, כי המשמעות תהיה שצריך לפתח שיח, ואין לי כוחות לזה.

מתי יהיה לזה סוף. לא יודעת. עוד מבחן ועוד עבודה ועוד מבחן ועוד. אני לא יודעת אם לרחם על עצמי או להיות גאה בעצמי.

אני חושבת שחשוב שאלך לרוץ מחר למרות מזג האוויר ולמרות שהברך מציקה לי במקום של הניתוח כשאני רצה ריצה ארוכה, וזה מחרפח אותי כי זה אולי ימנע ממני את החצי מרתון, והייתי אמורה להחלים הרמטית וזה שאני מרגישה אותה שם אומר שלא החלמתי הרמטית, ולא בא לי לחזור לפזיותרפיה וכל השיט הזה וגם אין לי זמן, אז אולי צריך לרוץ וללמוד לחיות עם הכאב. אנלא חושבת שזה מתפתח לדלקת או פציעה אבל מאיפה לי.