היי לכול מי שקורא!

אני הגר וזה בלוג הסיפורים שלי. יכול מאוד להיות שמישהו מכם כבר ביקר כאן בעבר, ואפילו קרא פה סיפור או שניים. האמת, לבלוג יש לא מעט היסטוריה בישרא ואת זה אפשר לראות לפי המספר הדיי ישן שלו.

כמו שבטח הבנתם, אני אוהבת לכתוב, ואחרי תקופה ארוכה שנמנעתי מלעשות זאת מכל מיני סיבות שונות, אני חוזרת לזה כי החלטתי שזה ממש חסר.

לכן, אני אעלה לכאן סיפור חדש שהתחלתי. אני מקווה מאוד שתתעניינו, תקראו ותגיבו בהתאם למחשבות שלכם.

נתחיל כבר עכשיו בפרק הראשון.

תהנו!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק ראשון - עזיבה

שיעור היסטוריה. אחד המקצועות הכי משעממים וחופרים שתלמיד יכול להתקל בהם במהלך שנות לימודיו ובכלל. זה שיעור שבו הזמן לא קיים והשיעמום מגיע לרמות חדשות, שאפילו המדענים והחוקרים הכי מנוסים בעולם לא הצליחו לנתח. אתה מסתכל על השעון שתלוי על הקיר מעל הלוח כשהשיעור רק מתחיל, עוברת חצי שעה ארוכה גדושה בפיהוקים בלתי פוסקים שאתה אפילו לא מצליח לנשום בניהם, וכשאתה מסתכל שוב בשעון אתה קולט שעברו בקושי חמש דקות מסכנות וזה הכי מתסכל. הדיבורים של המורה שותפים ומרגישים כמו נצח, אתה שומע אבל לא באמת מקשיב, לפעמים זה נראה כאילו גם שאר התלמידים בכיתה לא מקשיבים בדיוק כמוך אבל שניה אחרי שהמחשבה עוברת לך בראש אתה שומע אותם מביעים את דעתם בנושא המדובר, שלך אין מושג מהו. אפילו התלמיד הכי מפריע בכיתה יודע את החומר הנלמד טוב יותר ממך ואתה רק מרגיש יותר ויותר חסר ביטחון לגבי הבגרות שצריך לעבור בסוף השנה. אני, מהרגע שבו אמרו לי שאני אצטרך ללמוד היסטוריה, ידעתי שהציון הסופי שלי יסתובב קרוב ל-70. לא כל כך מעל, אבל גם לא בהכרח מתחת. אמא שלי תמיד אומרת לי, שאם אני אעשה יותר מרק ללמוד שלושה ימים לפני המבחן עצמו, אני אצליח הרבה יותר. אבל זאת קצת בעיה כי למורה שלי יש כישרון בלעזור לאנשים להירדם גם כשהם בדיוק קמו מהמיטה. אז כדי לשמור על מצב רוח רענן אני תמיד מציירת בזמן השיעור. השארתי חוצץ שלם במחברת רק בשביל זה.

ישבתי בשיעור היסטוריה, חודשיים אחרי תחילת כיתה י', מציירת כוכבים קטנים וספירלות בכל מיני צבעים כדי לא להירדם. המורה להיסטוריה עמדה בקידמת הכיתה ליד הלוח שמתחת לשעון, שעיניי טיילו לעברו בערך כל שתי דקות, ודיברה על... אני לא בטוחה על מה היא דיברה באותו שיעור. היא דיברה על היסטוריה, אני כהרגלי לא הקשבתי לה.

למרות שהיו הרבה ילדים שכל פעם מחדש הפתיעו אותי בהקשבה שלהם, ידעתי שאני לא לבד בסירה המרחפת שלי בזמן שיעור היסטוריה. שגיא, שכני בכיתה שישב בשולחן מימיני, התנדנד בכיסאו בלי הפסקה ואוזנייה לבנה שיצאה מתוך צווארון חולצתו הייתה מחוברת לאוזנו השמאלית. הוא תופף על השולחן באצבעותיו ורקע ברגליו בשקט, כנראה בקצב השיר ששמע, והביט בתיק של מי שישב לפניו. המורה להיסטוריה כנראה לא שמה לב לכך, כי לא אמרה לו דבר. את שגיא הכרתי כל חיי ועברתי איתו הכל, מהגן לכיתה אל"ף לאורך כל בית הספר היסודי, ומהיסודי במעבר לכיתה ט' בתיכון ועכשיו, בכיתה י' ועד סופה. רק עד סוף י' בגלל ששגיא עוזב עם משפחתו את הארץ ועובר לגור באירופה. הוא לא אמר לנו למה או לאן, רק מתי. אנחנו תמיד היינו ביחסי חברות טובים מאוד, בערך מאז שהכרנו. ולי, בתור חברה מאוד טובה שלו, קשה עם המעבר הצפוי. אבל כדי לא לגרום לו להרגיש אשמה או געגוע טרום-נסיעה, החזקתי את עצמי ולא אמרתי מילים מיותרות כשהוא סיפר לי על כך, השתדלתי להראות רק את הצד התומך ולא את זה שכואב ומתגעגע ואפילו קצת כועס.

אני זוכרת שבמשך שלוש שנים בחיי הייתי מאוהבת בו עד כלות הנשמה. כל פעם שראיתי אותו לא יכולתי לנשום וכל פעם שהוא הביט בי התעופפו לי פרפרים בבטן כאילו הם שיכורים, בכבדות ובלי הפסקה. מעולם לא סיפרתי לו את זה, לא באותה תקופה ולא אחריה. יכול להיות שהתביישתי או שפחדתי מהתגובה שלו, וגם לא רציתי שאחרים ידעו מזה שאני מאוהבת. בכיתה ד', אם היה זוג כולם היו מדברים עליו וזה היה יוצר מבוכה רצינית, ובטח היינו נפרדים מהלחץ אחרי איזה יום. אני לא יודעת איך זה נגמר בדיוק ואני לא יודעת אם הוא ידע על זה, אבל זה הפך אותו להיות אחד החברים הכי חשובים שיש לי. וזו בעיה, כי זה הופך את העזיבה שלו ליותר קשה ויותר רצינית. אני מניחה שעם ידיעה כזאת, ששגיא עוזב את הארץ בסוף השנה, צריך יותר שיעורים כמו היסטוריה, אין בעיה של זמן כי הם אף פעם לא באמת נגמרים.

הוא הפסיק לתופף עם אצבעותיו על השולחן וגם הרגליים הפסיקו לזוז. הוא הסתכל עליי כמה שניות ואז כיווץ את גבותיו זו אל זו. "נוגה?"

התנערתי לפתע ממחשבותיי והסתכלתי עליו, כנראה בהיתי בו בלי לשים לב, "מה?"

"הכל בסדר?" הוא שאל וחיוך קטן התגנב אל פניו.

"כן, גם אני מעוניינת לשמוע את התשובה!" נשמע קולה של המורה להיסטוריה, ושנינו קפצנו במקומותינו והסתכלנו עליה.

"אה..." גימגמתי והעברתי את המבט שלי ממנה אל שגיא ובחזרה.

"אני מחכה. וגם כל הכיתה מחכה רק לך." אמרה בקול צורם ומטיף.

"הכל בסדר." אישרתי בשקט האופייני לי.

"אני מלמדת חומר חשוב מאוד עכשיו. חומר שאת, גבירתי הצעירה צריכה ללמוד לקראת הבגרות שתהיה לך בסוף השנה! ובמקום להקשיב לי את מתעסקת בדברים אחרים שלא קשורים לשיעור ועכשיו את מבזבזת את הזמן היקר של כולנו!" המשיכה עם הטפת המוסר שלה. במקום להמשיך בשיעור וללמד את המקשיבים שבנינו היא החליטה לבזבז עוד קצת מהזמן היקר שלה ולהיטפל אליי. "מה, יש לך דברים יותר חשובים לעשות עכשיו?" אולי ללכת הבייתה לישון, או לאכול, לחטט לי קצת באף או כל דבר אחר שהוא לא לשבת פה ולשמוע את הזיבולי שכל שלך.

"לא, אין לי שום דבר אחר לעשות." שמעתי ציחקוקים מאחורי.

"אז בבקשה תשבי בשקט ותקשיבי לי." היא הביטה בי במבט הרציני שלה, עם עיניים פקוחות לרווחה ושפתיים מכווצות.

"אני מקשיבה." אמרתי ברוגע וכמעט נתתי לצחוק להתגלגל במעלה גרוני.

המורה להיסטוריה לא השיבה, רק הביטה בי באותו מבט במשך כמה שניות וחזרה ללמד את הכיתה.

רק אז הרשתי לעצמי לחייך. הסתכלתי שוב על שגיא שגם חייך והסתכל עליי. ראיתי שהאוזנייה כבר לא בתוך אוזנו ועכשיו היא מונחת על חזהו, תלוייה מתוך החולצה. המשכנו להביט אחד בשני בלי להגיד דבר או להזיז את העיניים שלנו במשך כמה דקות - את זה ידעתי כי העיניים שלי קפצו ממנו ישר אל השעון. אחרי שהפסקתי להסתכל חזרתי אל המחברת שלי ואל הציורים, מזווית העין שלי ראיתי שהוא עדיין ממשיך להביט בי אך אני העמדתי פנים שאני לא שמה לב. מהר מאוד שכחתי משגיא ושקעתי בציורים המוזרים שלי ובמחשבות עד סוף השיעור.

כשגם שלושת השיעורים הבאים נגמרו והגיעה ההפסקה הגדולה, הוצאתי את הסנדוויץ' שלי מהתיק והלכתי לכיוון אחד הספסלים שנמצאים מול הכיתה שלי. זה היה המקום הקבוע שאני והחברים שלי מהשכבה החלטנו שנשב בו בהפסקות. המקום תיצפת טוב מאוד על כל מרכז בית הספר, ראו משם הכל; את השכבה שלי, את המדרכה שהובילה אל כיתות י"ב, את חדר המורים שהיה בדיוק ממולנו וצמוד אליו את הכיתות של שכבת י"א והספסלים שלהם, ככה שהנוף היה תמיד טוב. גם את כיתות ט' יכולנו לראות משם, אבל בואו נודה באמת, ממרומי גילי כבר לא היה אכפת לי מהם כל כך.

החברים שלי כבר ישבו בספסלים צועקים ומרעישים כמו שרק הם יודעים ואני התקדמתי לעברם מחייכת קצת. נעמדתי לצד הספסל וניסיתי להקשיב לשיחה.

"למה אפונה?" היה הדבר הראשון שהצלחתי לקלוט, "כאילו, לא אכפת לי שתקרא לי מוח אפונה, אבל למה דווקא אפונה?"

"כי זה גם קטן וגם נמעך בקלות." מישהו אחר החזיר תשובה, זה היה עומר החבר הכי טוב של שגיא.

"תלוי אם זו האפונה הקפואה ששמים במקפיא." התערב קול אחר, הפעם קול נשי.

"למה?" שאל עומר.

"כי אז היא קפואה וקשה יותר למעוך אותה." שובל השיבה כמובן מאליו.

"מה, יש אפונה לא קפואה?" ליהי, חברתי הקרובה ביותר שאלה.

"אני מתארת לעצמי..." ענתה שובל.

"איזה דפוקים!" שגיא גיחך ובאותו רגע הוא שם לב שאני עומדת לידם וחייך. חייכתי חזרה ואמרתי לכולם שלום.

"מה קורה, אחותי?" שובל שאלה.

"בסדר." השבתי בחיוך.

"תגידי, מה היה כל הקטע הזה בשיעור היסטוריה?" שאל מתן, הצעיר שבחבר'ה. בגלל שהוא נולד כמעט שנה אחרי כולם אנחנו כל הזמן הצקנו לו על כך, הוא היה מתעצבן ואנחנו רק צחקנו מזה יותר. אבל בסוף הוא תמיד היה נרגע ומתחיל לצחוק ביחד איתנו.

"סתם, התחרפנה על כל השכל האישה הזאת. נוגה לא הוציאה מילה עד שאני פניתי אליה." אמר שגיא.

"היא לא נורמאלית. אחותי הזהירה אותי ממנה, תמיד היו להן בעיות אחת עם השנייה כשהיא למדה אצלה. אחותי הייתה צריכה לנסוע ללשכת גיוס פעם אחת אז היא פספסה מבחן, ואחר כך האישה הזאת עשתה לה מלא בעיות והורידה לה מלא בציון רק בגלל זה. היא אפילו לא ניסתה למצוא פתרון." אמרה ליהי.

"כן, אמרת לנו את זה כבר." אמר מתן.

"אז הינה אני אומרת שוב. חייבים להיזהר ממנה, כי בסוף כולנו נידפק בציון!" המשיכה.

"בסדר אז נחכה עוד שנה, עד לצו ראשון ואז נראה מה יקרה."

"לא! צריך למנוע את זה כבר עכשיו! שלא יקרה מצב שזה יחזור על עצמו!" ליהי כבר התחילה לצעוק.

"אז מה את מציעה בעצם?" שובל נכנסה לשיחה ונשמעה משועממת ביותר.

"לדבר עם מישהו..."

בקטע הזה כבר הפסקתי להקשיב לשיחה שלהם ונדדתי לים המחשבות שלי. וכמעט כמו כל פעם מאז החופש הגדול, הן הגיעו אל הנושא של שגיא. הוא עוזב, אבל לא סתם עוזב, הוא עוזב את הארץ. מתי בדיוק תהיה לי אפשרות לראות אותו שוב, כמו שצריך לא דרך מצלמה או מסך מחשב. ואיך בדיוק אני אמורה להיפרד ממנו? הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי, חלק ממני. כל הזמן ראיתי אותו בסביבה, הוא חלק מהיומיום, מהחלק הטוב שבשיגרה. והוא תמיד מעלה לי חיוך על הפנים, גם כשפחות טוב.

אני חושבת על עומר. מעניין איך הוא מתמודד עם זה בפנים, הם הרי החברים הכי טובים מאז כיתה ג', כשעומר רק עבר לגור פה. זה בטוח קשה לו, אבל הוא לא רוצה ששגיא ידע בדיוק כמוני. אני לא יודעת איך אני אסבול את זה.

שגיא חייך אליי והעיניים שלו נצצו כמו שני כוכבים חומים בוהקים. שוב תפסתי את עצמי בוהה בו תוך כדי מחשבות. פעם שנייה ביום, אני בטוחה שאפילו בשביל שגיא זה מוזר, למרות שלא היה שום רמז לכך בתווי פנים. חייכתי חזרה וחזרתי להקשיב לשיחה שאיכשהו הספיקה להגיע אל "למה מתחפשים בפורים הקרוב", אך לא התעקבה על הנושא זמן רב בגלל שעומר זכר להעלות את הגיל של מתן וכל הנוכחים עברו להתבדח על חשבונו בזמן שהוא מחליף צבע לאדום ומתפרץ בצעקות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תודה שקראתם, אני מקווה שאהבתם!

הגר