היי לכל הקוראים!

הינה הפרק השני בסיפור, אני מקווה שתאהבו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק שני - געגוע

ביום שישי בערב ישבתי על הספה בביתי מול הטלויזיה בסלון בפיג'מה הסגולה שלי. אחותי הגדולה, שחזרה מהצבא לסופשבוע ישבה לידי, אוכלת קורנפלקס ובוהה בסדרת הדרמה שהתחילה לפני מספר דקות. דפנה היא אחותי היחידה ויש בנינו ארבע שנים, טובות מאוד לטענתה. היא כל הזמן מעלה זיכרונות ילדות מהתקופה שבה אני עדיין לא הייתי. היא אומרת שהיא הייתה הילדה הכי מאושרת בעולם, כל החברים שלה קינאו בה על כך שיש לה את ההורים שלנו לעצמה ותשומת הלב שלהם מכוונת אליה עשרים וארבע שעות ביממה. ההורים שלנו היו מפנקים אותה בלי סוף והיא לא הייתה עושה בעיות. עד שאני הגעתי. פתאום ההורים שלנו חילקו את הזמן שלהם בין שתינו, ואתם יכולים לנחש איך זה תינוק שרק נולד, כשהוא רוצה משהו הוא בוכה ולא מפסיק עד שהוא יקבל. אבל אחותי לא פראיירית, היא הייתה עושה להורים שלנו את המוות ברגע שתשומת הלב עברה אליי למשך כמה דקות, ופתאום היו לנו שני תינוקות בבית. כשקצת יותר גדלתי, היא התחילה להתעלל גם בי והייתה עושה דווקא. הרגעים היחידים שבהם היא הייתה מניחה להורים שלי או לי היו כשהדודים היו באים לבקר, אז היא קיבלה את כל תשומת הלב שהיא רצתה. פעם אחת, כשהייתי בת ארבע בערך, היא אמרה לי לעשות הפתעה להורים כשיחזרו מהדייט שלהם ואני בתור האחות הקטנה הסכמתי. אז היא דחפה אותי לתוך הארון של אמא ואבא, וחסמה אותו מבחוץ עם שולחן ואני ישבתי בפנים במשך שעה והתחלתי לבכות, עד שהיא החליטה ש"ההורים חזרו" ופתחה את הדלת. היא השביעה אותי לא לספר מה קרה באמת. אבל ההורים, כמו הורים, גילו וכעסו עלייה מאוד. את המקרה הספציפי הזה אני לא זוכרת אלא רק מסיפורים, ואחותי בכל פעם שאנחנו מתווכחות קצת או כשהיא מרגישה שבא לה להציק לי, מזכירה אותו.

עם השנים, הפכנו להיות בקשר טוב, אך כמו כל אחיות אנחנו שונאות אחת את השנייה כמו שרק אחיות יודעות.

שתינו ישבנו וצפינו בשחקן החתיך שבאותו רגע הציע נישואים לאהובתו, בזמן שהפעמון בדלת צילצל. דפנה הביטה לכיוון הדלת ואז חזרה אל הסדרה כאילו לא קרה דבר.

"אני חושבת שהדלת נעולה." דפנה אמרה בפה מלא ולא הורידה את עיניה מהמסך.

"למה?" גם אני המשכתי לצפות בטלויזיה מבלי לתת לפעמון להפריע לי באמצע.

"כי נעלתי אותה. את יודעת איך אבא כשזה מגיע לביטחון שלנו." היא המשיכה לצפות בסדרה והפעמון צילצל שוב. "נו לכי לפתוח."

"למה אני?" עכשיו הזזתי את עיני והבטתי בה.

"כי אמרתי." ציוותה, "וחוץ מזה את יותר קטנה אז את צריכה לעשות את זה."

"מה הקשר?" התעצבנתי, "דווקא בגלל שאני יותר קטנה את צריכה לוותר לי."

"נראה לך?! אני רק עכשיו חזרתי הבייתה אז אני עייפה." אמרה. עברו כמה שניות ועוד כמה צילצולים בדלת ואז היא הביטה בי. "נוגה, לכי לפתוח את הדלת! אני שתי שניות בבית וכבר את רוצה שאני אתחיל לעבוד? נו, קומי. אני בצבא כל השבוע, ואת, אפשר לחשוב מה את עושה!" היא החליטה לחרפן אותי לגמרי. כאילו שזאת אשמתי שאני צריכה ללכת ללמוד.

קמתי מהספה בעצבים, עושה כל צעד לכיוון הדלת בכוח כדי שישמעו את קול הצעדים שלי ברחבי הבית. שמעתי קול ציחקוק מכיוון הספה שהרתיח אותי עוד יותר, אבל התעלמתי. הגעתי לדלת ועוד צילצול נשמע.

"רגע!" צעקתי וסובבתי את המפתח בחור המנעול. פתחתי את הדלת ודמותה של ליהי נגלתה למולי.

"הכל בסדר?" ליהי משכה את המילה האחרונה בחשש שמא אני אתנפל עלייה כל רגע ואחנוק אותה עד שתקבל צבע כחול.

"אחותי מעצבנת!" סיננתי לעברה והיא חייכה.

"שמעתי את זה!" אחותי התגרתה מכיוון הספה, שכבר הספיקה להתפרס עלייה אחרי שקמתי.

"איזה כיף לך!" סיננתי כמה שיותר בלחש, כדי שאת זה היא לא תישמע. חיוכה של ליהי התרחב. סימנתי לעברה בראשי שתיכנס לבית וסגרתי אחריה את הדלת.

דפנה סובבה את הראש וחייכה. "היי ליוש! מה שלומך?" אמרה בנחמדות.

"בסדר. איך החיים שלאחר התיכון?" ליהי שאלה.

"מעייפים ביותר. עצה שלי, אל תסיימי תיכון לעולם." דפנה השיבה.

"כמה נחמד! עצות בשקל תשעים." התערבתי כדי לקטוע את השיחה בניהן, לא התחשק לי שדפנה תשתלט לי החברה, "את באה לחדר שלי?"

ליהי הנהנה ואמרה לדפנה שלום. דפנה, מצידה, רק גיחכה יותר.

"אז מה את עושה כאן?" שאלתי את ליהי כשהתיישבנו על המיטה בחדרי.

"באתי להוציא אותך מהבית. זה סוף שבוע, אל תתחילי להתנתק לי מכולם. היית חסרה בשבוע שעבר." אמרה.

"אמ... איך באמת היה לפני שבוע?" לא באמת התעניינתי.

"סביר... בלעדייך." היא ניגנה לי על המצפון. אם יש משהו שליהי באמת טובה בו, זה מניפולציות ריגשיות. אם היה מקצוע שמלמד את הנושא או קריירה שאפשר לפתח, הייתי ממליצה לה לעבוד בזה. היא הייתה עושה מיליונים. ואני הייתי החברה הכי טובה של המיליונרית המניפולטיבית.

"אין לי כוח לצאת." אמרתי את האמת. אני לא יודעת למה אבל השנה הזאת פשוט התחילה בצורה ממש גרועה בשבילי. לפני שנה הייתי יוצאת כל הזמן, הייתי זאת שתמיד מארגנת, ואם לא אז זאת שתמיד מזמינים ראשונה. השנה זה לא ככה. כלומר, ברור שמזמינים אותי, אבל אני בדרך כלל מסרבת.

"אין דבר כזה!" קולה של ליהי עלה, "היום את יוצאת ביחד איתי. כולם כבר מתגעגעים אלייך. אנחנו כבר לא זוכרים איך את נראית!"

צחקתי במרמור.

"אני רצינית! מתן בדיוק אמר לי בטלפון, שאם הוא יעבור לידך ברחוב, הוא לא יזהה אותך!" המשיכה.

"הוא ראה אותי אתמול!" עיקמתי פרצוף.

"לא, הוא ראה מישהי שמזכירה אותך. את האמיתית כלואה פה בפנים ומתה לצאת!"

"די, תפסיקי." השיחה התחילה כבר קצת להעיק.

"נו, נוגה!" קולה נעשה מתבכיין, "את החברה הכי טובה שלי! כבר מהחופש הגדול, אנחנו לא יצאנו ביחד. אני בקושי יכולה לתפוס איתך שיחה אחרי הלימודים, שלא לדבר על סופי שבוע! איך את חושבת שאני מרגישה? את חסרה לי." אמרתי או לא? מלכת המניפולציות.

נאחנתי. היא הסתכלה עליי במשך דקה ארוכה, פניה נעשו רציניים ומבינים.

"זה שגיא, נכון?"

"לא!" התפרצתי, "לא הכל קשור לשגיא הזה. לא כל פעם שאני במצב רוח חרא, זה בגלל שהוא עוזב בחופש הגדול! אני בן אדם, ויש לי עניינים אחרים חשובים ומדכאים חוץ מהחברים שלי, אוקיי?! שגיא בכלל לא קשור לזה! אז מספיק להעלות את הנושא שלו כל פעם שאת כן תופסת אותי לשיחה. חשבת, שאולי בגלל זה נמאס לי כבר לדבר איתכם? אתם כל הזמן מסתכלים עליי כאילו אני איזו בובת חרסינה שבירה שלא יכולה לעמוד בלחץ גבוה מידי." לקחתי נשימה, "שגיא לא קשור! שילך לעזאזל מצידי!" לא באמת התכוונתי.

היא השפילה את עיניה, ואז הסתכלה עליי. "אז אם הוא לא קשור לזה, בואי. בואי בשבילי, אני צריכה אותך שם. תאמיני לי שזה יעשה לך רק טוב!" היא דיברה ברכות ובהבנה. "ואם זה מפריע לך, אני לא אעלה את הנושא הזה יותר, רק כשנוח לך."

לקחתי את ידה בידי ולחצתי אותה, והיא לחצה בחזרה.

"אבל את רק צריכה להבין, ששגיא הוא גם חבר שלי, וגם לי קשה עם העובדה שהוא עוזב בסוף השנה. אני אצטרך לדבר על זה עם מישהו, והייתי מאוד רוצה שזה יהיה עם החברה הכי טובה שלי."

הצטערתי שהתפרצתי עליה ככה, וכאב לי שכואב לה. לחצתי את ידה שוב וחייכתי כמה שהצלחתי. אחרי הכל גם היא נפרדת מחבר.

"עכשיו," אמרה בקול מעודד יותר, "אם המצב רוח שלך באמת לא קשור אליו או אלינו, את תבואי איתי לגן משחקים ליד הבית של שובל, כי כולם יהיו שם והם באמת מתגעגעים אלייך. לא אמרתי סתם."

חייכתי אליה והיא חייכה חזרה ואז קמה ופתחה את ארון הבגדים שלי. "יאללה בואי. צריך להוציא אותך מהפיג'מה המזוויעה הזאת!" אמרה ועשתה פרצוף.

"את קנית לי אותה!" אמרתי טיפה מופתעת.

היא הסתכלה על הפיג'מה הסגולה זוהרת שלבשתי ועיקמה את שפתיה, "את בטוחה?"

"כן." אמרתי.

"מה חשבתי לעצמי?" לא האמינה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

איך? אהבתם? אני אשמח לשמוע את דעתכם!

הגר :)