פרק חמישי - תעלומה

התעוררתי בעשר וחצי בבוקר יום שבת עייפה ומטושטשת. לא הייתי בטוחה מה קרה יום קודם, או שפשוט לא רציתי להאמין. דניאל חזר. אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו, קרוב לשנה אחרי המקרה בחג האהבה. אני חושבת שנשארתי המומה עוד מאתמול. לראות אותו, היה כל כך הזוי בשבילי ולא צפוי בכלל. חשבתי שאחרי שכעסתי עליו וניתקתי איתו כל קשר אני לא אצטרך לראות אותו יותר לעולם, אבל בהחלט לא חשבתי שאם אני אתקל בו, זה יהיה כל כך מוקדם.

שכבתי במיטה ושיחזרתי את כל השיחה של אתמול בערב, את איך שהוא נראה ואיך שהוא הסתכל עליי. אני לא בטוחה שהיה לו מבט דואג לשלומי או מצטער, אם כבר, אז היה לו מבט מלא רחמים, אפילו יותר מסולד או מזלזל. כי בעקבות מה שקרה לפני שנה, אני יודעת שלא בדיוק אכפת לו ממני. ומה שהוא אמר לי, "טוב לראות אותך", למה הוא אמר את זה? למה הוא התכוון? 'טוב לראות שאת אומללה כמו שהשארתי אותך', או 'לראות אותך עושה לי טוב'?

אני יודעת שאני צריכה לכעוס עליו ולשנוא אותו מאוד על מה שהוא עשה לי, אני צריכה לא לרצות לראות אותו יותר בחיים ולקוות שיקרו לו דברים לא כל כך טובים. אני צריכה לקלל אותו על כך שהוא בן אדם חסר רגשות. אבל אני לא. כשאני חושבת עליו, אני יכולה לראות רק את הדברים הטובים שיש בו ואת התכונות שגרמו לי להישאר איתו במשך שמונה חודשים. כשאני חושבת עליו ומדמיינת אותו איך שהוא היה אתמול, זה מעלה בי רגשות שניסיתי להדחיק במשך שנה, אבל ללא הצלחה. כי עכשיו, כשהוא שוב בסביבה, אני לא מצליחה להתגבר עליהם או להעלים אותם. והאמת, שאני לא רוצה להעלים אותם. אם ליהי הייתה יודעת על מה אני חושבת היא הייתה שוחטת אותי.

קמתי מהמיטה מעט מסוחררת, הדלקתי את האור וניגשתי לארון. במראה של הארון ראיתי שהשיער שלי קם הבוקר קצת מתולתל, אני אוהבת כשזה קורה כי אז הוא לא חלק ומשעמם, ומתולתל מחמיא לי. לקחתי חולצת טריקו קצרה ומכנסי טרנינג קצרים, עדיין לא קר בחוץ. הוצאתי חזייה מהמגירה והתפשטתי. לבשתי את החזייה ועלייה את הבגדים, פתחתי את התריסים של החלון ויצאתי מהחדר לכיוון המקלחת. התיישבתי על האסלה ושיפשפתי את עיניים בעייפות תוך כדי פיהוק. אני לא הכי מחבבת בקרים. אני מעדיפה להתעורר בצהריים, כשהיום כבר לא כזה חדש. ציחצחתי שיניים באיטיות של בוקר יום שבת טיפוסי, מתעכבת על כל שן ומעניקה לכל אחת כמה שיותר תשומת לב כדי שאף אחת לא תרגיש נחותה. שטפתי פנים וזה עזר לי להתעורר קצת. הלכתי למטבח והוצאתי בקבוק שוקו מהמקרר. הסתכלתי מסביבי שאף אחד לא נמצא בסביבה ושתיתי מהפייה של בקבוק.

"ראיתי את זה!"

קפצתי וכמעט ירקתי את כל השוקו ששתיתי על הרצפה והקיר. הסתכלתי אחורה וראיתי את דפנה הולכת לקראתי לבושה בפיג'מה ורודה ומשפשפת את עינייה. היא תפסה את הידית של דלת המקרר, דחפה אותי קצת הצידה והציצה פנימה.

"הבהלת אותי." אמרתי.

"טוב, את לא אמורה לשתות מהבקבוק של כולם." אמרה.

"מה את עושה ערה? את לא אמורה לישון עד הצהריים או משהו?" התעלמתי ממה שאמרה.

"הלכתי לישון כמעט מיד אחרי שיצאת אתמול. אבל מה זה עניינך?" חייכה, סגרה את המקרר כשלא מצאה משהו שרצתה וחטפה מידיי את בקבוק השוקו. היא הלכה לכיוון הספה והתיישבה עלייה, שותה שוקו ישר מהבקבוק.

הלכתי אחריה בשילוב ידיים מטיף. הסתכלתי עליה מדליקה את הטלויזיה ומתעלמת ממני. זה גרם לי לגלגל עיניים והחלטתי פשוט לעזוב אותה, לא היה לי כוח על הבוקר. הלכתי והתיישבתי ליד החלון שצופה על החצר שלנו. בחצר יש קצת דשא לשבת עליו וערסל ושולחן עם כיסאות. אנחנו וכל השכנים יוצאים לשם לאכול על האש בחגים. זה תמיד נחמד לשבת עם כל הילדים והמשפחות השכנות ולהנות.

ישבתי ליד החלון ובהיתי החוצה במשך רבע שעה בלי לעשות כלום, כשפתאום ראיתי את אחד הדיירים בבניין שלי יוצא אל החצר ומתיישב על אחד הכיסאות שהיו שם ובידו ספר. במקום סתם לבהות החוצה, התחלתי לבחון אותו. כשהוא עמד הוא נראה לי דיי גבוה אפילו מהקומה ממנה הבטתי בו, והיה לו שיער חום לא ארוך אבל גם לא קצר והוא היה קצת מבולגן. לא יכולתי לראות את צבע עיניו או את הפנים שלו בכלל והוא נראה לי מעט מטושטש. אבל זה רק בגלל שלא הרכבתי את המשקפיים שלי שאני צריכה כדי לראות ברור מרחוק. למרות שגם ללא משקפיים ידעתי שאני לא מכירה את הבחור הזה, ותהיתי מתי בדיוק הוא הספיק לעבור לגור בבניין שלי, כי אני מכירה כאן את כולם.

"תגידי," אמרתי לדפנה מבלי להסתובב לכיוונה, "את יודעת על מישהו שעבר לגור כאן לאחרונה?"

"איזה מישהו? את מוכנה להיות קצת יותר ספציפית?" שאלה באדישות.

"כמה אנשים כבר עברו לגור כאן לאחרונה?" שאלתי ברטוריות. "איזה בחור אחד, נראה דיי צעיר."

"אין לי מושג על מי את מדברת." אמרה בחוסר עניין מובהק.

הפסקתי לנסות להוציא ממנה מידע על השכן הבלתי מזוהה והמשכתי לבחון אותו בשקט. הוא ישב וקרא מתוך הספר שלו, מעביר דף אחרי דף. ישבתי זמן ממושך והסתכלתי עליו, חקרתי את כל תנועותיו ומעשיו, משהו בו סיקרן וריתק אותי אליו. הבטתי בו זמן רב שנראה לי כמו שעות בלי להוריד את העיניים שלי. כבר כמעט קדחתי חור במצח שלו מרוב ריכוז ונעיצת עיניים. סידרתי את המשקפיים שעל אפי, כי בשלב מסויים כבר כאב לי להסתכל עליו בלי לראות אותו כמו שצריך אז הלכתי, יותר נכון רצתי, להביא את המשקפיים מהחדר, כי לא רציתי להפסיד שום דבר. זו אחת מהתופעות הבלתי מוסברות בי, הבהייה הממושכת באנשים שלא יכולים לבהות בי בחזרה. אני עושה את זה מהחלון של הכיתה שלי וממכוניות ואוטובוסים. אני דיי בטוחה שאני יכולה להישאר ככה במשך ימים, אבל אף פעם לא באמת ניסיתי. פתאום הוא איבד ריכוז ועניין בספר שקרא והחל להביט סביבו, זה גרם לי להתעניין עוד יותר, סוף סוף הוא עושה עוד משהו חוץ מלקרוא. הוא הזיז את ראשו באיטיות ובעדינות מצד לצד, כאילו הוא מחפש משהו שאיבד או מישהו שהוא מחכה לפגוש. הוא החזיק את הספר כמעט סגור בידו השמאלית כשאחת מאצבעותיו בפנים כדי לא לאבד את הדף שבו הפסיק לקרוא, ועיניו התחילו לטפס במעלה הבניין, כשבסוף נעצרו על החלון ממנו אני צפיתי עליו. נבהלתי וטרקתי את התריסים בבת אחת במכה קולנית וצליל גבוה וצורמני נפלט מגרוני.

"מה יש לך?" דפנה התעצבנה.

הבטתי בה לכמה שניות לא מבינה מה היא רוצה ממני ואז חזרתי אל החלון ופתחתי אותו לאט. הצצתי החוצה בדיוק אל המקום בו הבחור המסקרן ישב, אבל הפעם הוא לא ישב שם יותר. לא הבנתי לאן הוא נעלם כל כך מהר ופתחתי את החלון עד הסוף, אך לא היה לו זכר. לא לו, לא לספר שקרא וגם לא לזווית בה ישב על הכיסא. תעלומה. עניין אותי מאוד מי הוא היה אבל עוד יותר לאן הוא נעלם. אני אפילו לא יודעת באיזו קומה הוא גר שלא לדבר על מספר דירה. לא היה לי אכפת לתצפת עליו שוב יום אחד, אבל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לפגוש אותו אי פעם פנים אל פנים.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת שהקפיצה אותי בטירוף. הוא בא אליי! הוא ראה אותי וקלט באיזו קומה ודירה אני גרה והחליט לבוא להגיד לי להפסיק להסתכל עליו ואם לא, הוא יחטוף אותי ויהרוג אותי! הבטתי בדלת מפוחדת, המחשבה הזאת נרקמה במוחי במהירות וכל שניה שעברה התווספו לה עוד ועוד תסריטים מסוכנים שמתקבלים על הדעת, וגם כאלה שלא, כשהסוף של כולם זהה.

"אל תפתחי!" אמרתי לדפנה ברגע שראיתי אותה קמה מהספה כדי ללכת לפתוח את הדלת. היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה מוחלט וקצת כאילו היא מדברת עם משוגעת, ואני דיי בטוחה שהיא האמינה בכך גם בלי המקרה הספציפי הזה.

"תגידי, הם נתנו לך משהו אתמול בערב?" אמרה והתקדמה לעבר דלת הבית, "אני תמיד אמרתי לאמא ואבא שמשהו לא נראה לי במתן הזה!" הוסיפה בציניות. היא סובבה את המפתח במנעול ופתחה את הדלת באיטיות, עוד אפקט דרמתי לסיפור שרק גרם ללב שלי לצנוח עוד כמה סנטימטרים לכיוון התחתונים.

"היי דפנה!" ליהי נכנסה לביתי. נשפתי אוויר החוצה במהירות ובאמת הרגשתי הקלה.

"אה, טוב שבאת. אולי את תצליחי להוציא ממנה מה היא לקחה אתמול בערב." דפנה אמרה וחזרה אל הספה.

"מה? לקחת משהו ולא נתת לי גם?" ליהי צחקה.

חייכתי חיוך עקום וציני וגררתי את ליהי אחריי לחדר. אני חייבת לספר לה מה קרה, רק למקרה שפתאום אני אעלם מעל פני האדמה, ואז היא תדע בדיוק את מי להאשים.

ת'אמת את הפרק הזה לקח לי מלא זמן לכתוב, כי פרק 6 היה אמור בהתחלה להיות פרק 5 אבל הוא הרגיש לי לא במקום אז הייתי צריכה לכתוב פרק 5 חדש. אז רק בגלל זה לקח הרבה זמן עד שהעלתי אותו.

אבל לא לדאוג, ההמשך מוכן ומעניין!

מקווה שבכל זאת אהבתם!!!

אם אתם רוצים להיות קבועים תרשמו לי בתגובות!!!