היי כולם, הינה הפרק העשירי בסיפור!

אבל לפני זה אני רוצה להזכיר שפתחתי טבעת לכל מי שאוהב לכתוב - אוהבים לכתוב. וכולם מוזמנים להצטרף אליה!

אם אתם מעוניינים להיות קבועים בבלוג, תגידו לי בתגובות. על כל פרק שעולה, אני מעדכנת את הקבועים בבלוגם :)

ולפרק...

פרק עשירי – האישה המפחידה מהקומה למטה

שלוש בדיוק על השעון, יצאתי מביתי וירדתי לכיוון הקומה שלמטה, כולי חוששת ומעט רועדת בידיים. הגעתי לקומה שלמטה והלכתי לכיוון הדלת

לא היה שלט על הדלת. אז כנראה שבאמת אין לה אף אחד, כמו שחשבתי. בגלל זה היא לא תלתה שלט עם השם שלה, כדי שהקרובים ידעו היכן היא מתגוררת. לקחתי נשימה עמוקה ועוד אחת, ועוד אחת. ודפקתי חלושות על הדלת. חיכיתי קצת. חיכיתי הרבה, וכשהרמתי את ידי כדי לדפוק בשנית, היא נפתחה עד לכדי חריץ, שממנו הציצו עיניים כהות, בוהקות, בערך בגובה הכתף שלי. לא ידעתי מה לומר, אך לאחר שתיקה קצרה ומביכה שנראתה לי ארוכה כמו שיעור היסטוריה, אמרתי "שלום." חיכיתי לתשובה שלא הגיעה, לכן הוספתי, "אני נוגה... הבת של אלונה. מהקומה למעלה." הדלת נטרקה בפניי. נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, אך מיד שמעתי רשרוש לא ברור מבפנים וכמה שניות לאחר מכן, הדלת נפתחה לרווחה. עכשיו יכולתי לראות את כל פניה וגופה של האישה קטנת הקומה שהפחידה אותי עד שד עצמותיי כל השנים האלה, ומאוד הופתעתי. תמיד היא נראתה לי מאיימת וגבוהה. אפילו אתמול כששגיא ואני עברנו לידה במדרגות הבניין, היא נראתה לי לפחות מטר שבעים. כנראה שהפחד משבש את המציאות. פניה היו קטנות ומקומטות וגבה כפוף, היא לבשה סוודר, למרות החום הישראלי שבחוץ וחצאית ארוכה שהגיעה כמעט עד לרצפה. למרות הסוודר העבה, יכולתי לראות שהיא הייתה אישה רזה ביותר, גם זה מעט הפתיע אותי. היא לא הוציאה מילה מפיה, פשוט הסתובבה עם גבה אליי ונכנסה אל תוך הבית החשוך. עמדתי עוד כמה שניות במסדרון, קצת מהססת, אם להיכנס או לא. ידעתי שאני חייבת ולא קיימת אפשרות בריחה שקרצה לי יותר ויותר מרגע לרגע. לכן פסעתי פנימה. לפני שסגרתי את הדלת הבחנתי פתאום שלא תלויה על המשקוף מזוזה. בתור אדם חילוני לגמרי, אני אף פעם לא שמה לב לדברים כאלה. אני לא דתייה וגם לא מסורתית ולא ממש אכפת לי אם תלויה מזוזה או לא. אבל משום מה, הפעם העובדה שאין מזוזה בפתח הבית, קפצה לתשומת ליבי. סגרתי את הדלת מאחוריי ונשארתי לעמוד לידה, להשאיר את כל האפשרויות שלי פתוחות. בתוך הבית היה חשוך כמעט לגמרי; החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים, וילונות כהים היו מוסטים על חלק מהחלונות וריח חזק של אבק ומעט ריקבון היה תלוי באוויר. פרט לאור אחד שבקע מאחד החדרים בבית. אני שיערתי שהוא היה מחדר האמבטיה.

החדר היה מבולגן מאוד. לא מבולגן של נער מתבגר שאין לו זמן או כוח לסדר את החדר שלו, אז הוא יסדר כשיחזור מבית הספר או שאימא תעשה זאת. מבולגן שנים. הוא היה מלא לכלוך ועל הרצפה היו זרוקים דברים שכל בן אדם נורמאלי אחר היה זורק לפח מיד אחרי השימוש. כל הלכלוך וערימות הזבל שכיסה את רצפת ביתה ורהיטיה, גרם לבית להראות קטן מאוד, שבכלל לא הייתי בטוחה שהיא יכולה לזוז פה. כל דירה בבניין שלנו זהה לדירה שלידה, כך שהגודל הוא שווה בין כולן, וזה מה שהכי הפתיע אותי בבית- הגודל שלו היה בדיוק כמו הגודל של הבית שלי, והבית שלי היה גדול. אך הבית הזה, בכלל לא. אחרי סריקה ממושכת של מה שהתברר כסלון, עיני קפצו לעבר דמותה הקטנה והחשוכה של האישה שעמדה בדיוק מולי. עמדנו שתינו בצורה כזאת, במשך דקות. אני חיכיתי להוראות ממנה כדי להתחיל להרוויח את שכרי, והיא עמדה מולי, מחזירה לי מבט סוקר בלי שום סיבה ברורה לעין, או לי.

"אז..." פציתי את פי לבסוף, נחרדת מהצליל שיצא. "מה..." כחכתי בגרוני, "אני צריכה לעשות?"

היא לא ענתה מיד, אך לאחר כמה שניות הצביעה על ערימות הלכלוך שעמדו בביתה ואמרה מילה קצרה ולא ברורה.

"מ-מה?" ניסיתי להבין אותה.

היא חזרה על המילה הלא מובנת, וגרמה לליבי לצנוח קצת לכיוון דרום. היא לא מבינה מילה בעברית.

"את לא מדברת עברית?" נבהלתי קצת. איך אני אמורה לעזור לה אם אני לא יכולה להבין אותה? רגע, אז איך אימא שלי דיברה איתה כדי לסדר לי את העבודה הזאת?

"איך דיברת עם אימא שלי?" פניתי אליה שוב.

היא אמרה משהו בשפה הזרה, אך הצלחתי לקלוט שהיא מדברת ביידיש. אימא שלי יודעת קצת יידיש מההורים שלה. ידעתי שאני צריכה ללמוד גם. החלטתי לוותר על החלק של ההבנה ופשוט לגשת לעניין, כדי לסיים עם זה הכי מהר שאפשר.

"טוב... אז נראה לי שאני אתחיל לנקות, ואם יש בעיה פשוט תגידי... גפילטעפיש. טוב?" הרמתי אגודל כדי לקבל את אישורה למהלך. היא לא ענתה במילים וגם לא הגיבה בשפת הגוף, לכן נאלצתי פשוט להתחיל במלאכה.

ניגשתי בהיסוס לכיוון הארוניות של המטבח וחיפשתי שקית זבל כדי לאסוף את כל מה שצריך לאסוף ואי אפשר בעזרת מטאטא. מצאתי ערימת שקיות ריקות אך משומשות בתוך הארון שמתחת לכיור המטבח, בפרצוף מעט נגעל ותקווה שהיא לא תראה אותו, לקחתי שקית אחת גדולה וסגרתי חזרה את הארון. במגע אחד בדלת הארון הקטן הרגשתי כמה אבק היה עליו וידעתי שזה לא אבק של שבועיים-שלושה. ניקיתי את האבק מאצבעותיי והסתובבתי כדי להתחיל לנקות. כמה דקות לאחר שהתחלתי בעבודה כשהיא עומדת בדיוק במקום בו עמדה מההתחלה ומביטה בי, היא הסתובבה ונכנסה למסדרון של ביתה בשקט מוחלט, וכמה שניות אחרי כבר לא יכולתי לראות אותה יותר, נשמעה סגירת דלת. האמת, שהרגשתי הרבה יותר טוב כשהיא לא עמדה לי על הגב, ואפילו יותר טוב כשהיא כבר לא נעצה בי את עיניה המפחידות. בערך דקה לאחר שהיא הסתגרה בחדרה, ניגשתי להדליק את האור בסלון כדי שאוכל לראות טוב יותר. הסתנוורתי מהאור שהתפשט בשנייה ברחבי כל הסלון המטונף. הוא גילה לי דברים שלא רציתי לגלות ובלית ברירה המשכתי לעבוד. הרמתי המון זבל מהרצפה, עיתונים ישנים, קליפות של פירות, שיערות שנשרו ועוד דברים בלתי מזוהים. התחרטתי שלא הבאתי איתי כפפות. ומצד שני, איך יכולתי בדיוק לדעת?

כל הזבל שהרמתי משך אותי לפינות שונות של הבית. עברתי בכל רחבי הסלון עד שלאחר שלוש שעות, בהן האישה שהתה בחדר הסגור ואני החלפתי שבע שקיות זבל שונות, הגעתי למסדרון הבית ונעמדתי מול אחד החדרים שהיה היחיד שדלתו הייתה פתוחה. האור ההוא שראיתי בבית כשרק נכנסתי אליו הגיע מהחדר הזה. עמדתי מול פתח החדר, סוקרת אותו מבחוץ בלבד. הוא היה החדר הכי נקי שראיתי בבית הזה מאז שנכנסתי אליו. הוא לא היה מצוחצח אבל הוא היה אור לעיניים אחרי הסלון של האישה הזאת. היה הרבה פחות לכלוך בתוכו והרצפה טוטאה לא מזמן. המיטה הייתה מבולגנת כאילו מישהו ישן בה בלילה הקודם ולא הייתה עליה טיפת אבק כמו על הארון ההוא שבמטבח. אם החדר של האישה הוא החדר שבקצה הבית... אז של מי החדר הזה? כנראה שטעיתי, וכן יש מישהו שגר איתה? כי הייתי בטוחה במאה אחוז שמישהו ישן במיטה הזאת עד לפני זמן קצר. עמדתי מול החדר שקועה במחשבות כשפתאום ראיתי תזוזה קטנה בזוית העין. הסתובבתי לימיני וראיתי את האישה הקטנה מביטה בי, כאילו במבט נוזף ועשיתי צעד מהיר ומבוהל אחורה. היא לא הפסיקה להסתכל עליי ואני לא ידעתי מה לומר. אך בסוף, "אה... אני אלך עכשיו. אני אחזור ביום רביעי..." עשיתי עוד צעד אחורה ועוד אחד. "אני אקח את האשפה..." הסתובבתי והרמתי במעט קושי את שבעת השקיות הנוספות שהיו מונחות במרכז הסלון שלה, שלחתי חיוך מבוהל אחורה ופתחתי את הדלת עם כל השקיות בידיי. לפני שסגרתי אותה הצלחתי לראות שהאישה לא זזה ממקומה שלצד דלת החדר והיא המשיכה להביט בי בעיניים מפחידות, ואני סגרתי את דלת הבית והמבט נשאר איתי למשך כל אותו היום.

אני מאוד אוהבת את הפרק הזה. מקווה שגם אתם!

תגובות?