היי לכל הקוראים!

הינה הפרק השני בסיפור, אני מקווה שתאהבו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק שני - געגוע

ביום שישי בערב ישבתי על הספה בביתי מול הטלויזיה בסלון בפיג'מה הסגולה שלי. אחותי הגדולה, שחזרה מהצבא לסופשבוע ישבה לידי, אוכלת קורנפלקס ובוהה בסדרת הדרמה שהתחילה לפני מספר דקות. דפנה היא אחותי היחידה ויש בנינו ארבע שנים, טובות מאוד לטענתה. היא כל הזמן מעלה זיכרונות ילדות מהתקופה שבה אני עדיין לא הייתי. היא אומרת שהיא הייתה הילדה הכי מאושרת בעולם, כל החברים שלה קינאו בה על כך שיש לה את ההורים שלנו לעצמה ותשומת הלב שלהם מכוונת אליה עשרים וארבע שעות ביממה. ההורים שלנו היו מפנקים אותה בלי סוף והיא לא הייתה עושה בעיות. עד שאני הגעתי. פתאום ההורים שלנו חילקו את הזמן שלהם בין שתינו, ואתם יכולים לנחש איך זה תינוק שרק נולד, כשהוא רוצה משהו הוא בוכה ולא מפסיק עד שהוא יקבל. אבל אחותי לא פראיירית, היא הייתה עושה להורים שלנו את המוות ברגע שתשומת הלב עברה אליי למשך כמה דקות, ופתאום היו לנו שני תינוקות בבית. כשקצת יותר גדלתי, היא התחילה להתעלל גם בי והייתה עושה דווקא. הרגעים היחידים שבהם היא הייתה מניחה להורים שלי או לי היו כשהדודים היו באים לבקר, אז היא קיבלה את כל תשומת הלב שהיא רצתה. פעם אחת, כשהייתי בת ארבע בערך, היא אמרה לי לעשות הפתעה להורים כשיחזרו מהדייט שלהם ואני בתור האחות הקטנה הסכמתי. אז היא דחפה אותי לתוך הארון של אמא ואבא, וחסמה אותו מבחוץ עם שולחן ואני ישבתי בפנים במשך שעה והתחלתי לבכות, עד שהיא החליטה ש"ההורים חזרו" ופתחה את הדלת. היא השביעה אותי לא לספר מה קרה באמת. אבל ההורים, כמו הורים, גילו וכעסו עלייה מאוד. את המקרה הספציפי הזה אני לא זוכרת אלא רק מסיפורים, ואחותי בכל פעם שאנחנו מתווכחות קצת או כשהיא מרגישה שבא לה להציק לי, מזכירה אותו.

עם השנים, הפכנו להיות בקשר טוב, אך כמו כל אחיות אנחנו שונאות אחת את השנייה כמו שרק אחיות יודעות.

שתינו ישבנו וצפינו בשחקן החתיך שבאותו רגע הציע נישואים לאהובתו, בזמן שהפעמון בדלת צילצל. דפנה הביטה לכיוון הדלת ואז חזרה אל הסדרה כאילו לא קרה דבר.

"אני חושבת שהדלת נעולה." דפנה אמרה בפה מלא ולא הורידה את עיניה מהמסך.

"למה?" גם אני המשכתי לצפות בטלויזיה מבלי לתת לפעמון להפריע לי באמצע.

"כי נעלתי אותה. את יודעת איך אבא כשזה מגיע לביטחון שלנו." היא המשיכה לצפות בסדרה והפעמון צילצל שוב. "נו לכי לפתוח."

"למה אני?" עכשיו הזזתי את עיני והבטתי בה.

"כי אמרתי." ציוותה, "וחוץ מזה את יותר קטנה אז את צריכה לעשות את זה."

"מה הקשר?" התעצבנתי, "דווקא בגלל שאני יותר קטנה את צריכה לוותר לי."

"נראה לך?! אני רק עכשיו חזרתי הבייתה אז אני עייפה." אמרה. עברו כמה שניות ועוד כמה צילצולים בדלת ואז היא הביטה בי. "נוגה, לכי לפתוח את הדלת! אני שתי שניות בבית וכבר את רוצה שאני אתחיל לעבוד? נו, קומי. אני בצבא כל השבוע, ואת, אפשר לחשוב מה את עושה!" היא החליטה לחרפן אותי לגמרי. כאילו שזאת אשמתי שאני צריכה ללכת ללמוד.

קמתי מהספה בעצבים, עושה כל צעד לכיוון הדלת בכוח כדי שישמעו את קול הצעדים שלי ברחבי הבית. שמעתי קול ציחקוק מכיוון הספה שהרתיח אותי עוד יותר, אבל התעלמתי. הגעתי לדלת ועוד צילצול נשמע.

"רגע!" צעקתי וסובבתי את המפתח בחור המנעול. פתחתי את הדלת ודמותה של ליהי נגלתה למולי.

"הכל בסדר?" ליהי משכה את המילה האחרונה בחשש שמא אני אתנפל עלייה כל רגע ואחנוק אותה עד שתקבל צבע כחול.

"אחותי מעצבנת!" סיננתי לעברה והיא חייכה.

"שמעתי את זה!" אחותי התגרתה מכיוון הספה, שכבר הספיקה להתפרס עלייה אחרי שקמתי.

"איזה כיף לך!" סיננתי כמה שיותר בלחש, כדי שאת זה היא לא תישמע. חיוכה של ליהי התרחב. סימנתי לעברה בראשי שתיכנס לבית וסגרתי אחריה את הדלת.

דפנה סובבה את הראש וחייכה. "היי ליוש! מה שלומך?" אמרה בנחמדות.

"בסדר. איך החיים שלאחר התיכון?" ליהי שאלה.

"מעייפים ביותר. עצה שלי, אל תסיימי תיכון לעולם." דפנה השיבה.

"כמה נחמד! עצות בשקל תשעים." התערבתי כדי לקטוע את השיחה בניהן, לא התחשק לי שדפנה תשתלט לי החברה, "את באה לחדר שלי?"

ליהי הנהנה ואמרה לדפנה שלום. דפנה, מצידה, רק גיחכה יותר.

"אז מה את עושה כאן?" שאלתי את ליהי כשהתיישבנו על המיטה בחדרי.

"באתי להוציא אותך מהבית. זה סוף שבוע, אל תתחילי להתנתק לי מכולם. היית חסרה בשבוע שעבר." אמרה.

"אמ... איך באמת היה לפני שבוע?" לא באמת התעניינתי.

"סביר... בלעדייך." היא ניגנה לי על המצפון. אם יש משהו שליהי באמת טובה בו, זה מניפולציות ריגשיות. אם היה מקצוע שמלמד את הנושא או קריירה שאפשר לפתח, הייתי ממליצה לה לעבוד בזה. היא הייתה עושה מיליונים. ואני הייתי החברה הכי טובה של המיליונרית המניפולטיבית.

"אין לי כוח לצאת." אמרתי את האמת. אני לא יודעת למה אבל השנה הזאת פשוט התחילה בצורה ממש גרועה בשבילי. לפני שנה הייתי יוצאת כל הזמן, הייתי זאת שתמיד מארגנת, ואם לא אז זאת שתמיד מזמינים ראשונה. השנה זה לא ככה. כלומר, ברור שמזמינים אותי, אבל אני בדרך כלל מסרבת.

"אין דבר כזה!" קולה של ליהי עלה, "היום את יוצאת ביחד איתי. כולם כבר מתגעגעים אלייך. אנחנו כבר לא זוכרים איך את נראית!"

צחקתי במרמור.

"אני רצינית! מתן בדיוק אמר לי בטלפון, שאם הוא יעבור לידך ברחוב, הוא לא יזהה אותך!" המשיכה.

"הוא ראה אותי אתמול!" עיקמתי פרצוף.

"לא, הוא ראה מישהי שמזכירה אותך. את האמיתית כלואה פה בפנים ומתה לצאת!"

"די, תפסיקי." השיחה התחילה כבר קצת להעיק.

"נו, נוגה!" קולה נעשה מתבכיין, "את החברה הכי טובה שלי! כבר מהחופש הגדול, אנחנו לא יצאנו ביחד. אני בקושי יכולה לתפוס איתך שיחה אחרי הלימודים, שלא לדבר על סופי שבוע! איך את חושבת שאני מרגישה? את חסרה לי." אמרתי או לא? מלכת המניפולציות.

נאחנתי. היא הסתכלה עליי במשך דקה ארוכה, פניה נעשו רציניים ומבינים.

"זה שגיא, נכון?"

"לא!" התפרצתי, "לא הכל קשור לשגיא הזה. לא כל פעם שאני במצב רוח חרא, זה בגלל שהוא עוזב בחופש הגדול! אני בן אדם, ויש לי עניינים אחרים חשובים ומדכאים חוץ מהחברים שלי, אוקיי?! שגיא בכלל לא קשור לזה! אז מספיק להעלות את הנושא שלו כל פעם שאת כן תופסת אותי לשיחה. חשבת, שאולי בגלל זה נמאס לי כבר לדבר איתכם? אתם כל הזמן מסתכלים עליי כאילו אני איזו בובת חרסינה שבירה שלא יכולה לעמוד בלחץ גבוה מידי." לקחתי נשימה, "שגיא לא קשור! שילך לעזאזל מצידי!" לא באמת התכוונתי.

היא השפילה את עיניה, ואז הסתכלה עליי. "אז אם הוא לא קשור לזה, בואי. בואי בשבילי, אני צריכה אותך שם. תאמיני לי שזה יעשה לך רק טוב!" היא דיברה ברכות ובהבנה. "ואם זה מפריע לך, אני לא אעלה את הנושא הזה יותר, רק כשנוח לך."

לקחתי את ידה בידי ולחצתי אותה, והיא לחצה בחזרה.

"אבל את רק צריכה להבין, ששגיא הוא גם חבר שלי, וגם לי קשה עם העובדה שהוא עוזב בסוף השנה. אני אצטרך לדבר על זה עם מישהו, והייתי מאוד רוצה שזה יהיה עם החברה הכי טובה שלי."

הצטערתי שהתפרצתי עליה ככה, וכאב לי שכואב לה. לחצתי את ידה שוב וחייכתי כמה שהצלחתי. אחרי הכל גם היא נפרדת מחבר.

"עכשיו," אמרה בקול מעודד יותר, "אם המצב רוח שלך באמת לא קשור אליו או אלינו, את תבואי איתי לגן משחקים ליד הבית של שובל, כי כולם יהיו שם והם באמת מתגעגעים אלייך. לא אמרתי סתם."

חייכתי אליה והיא חייכה חזרה ואז קמה ופתחה את ארון הבגדים שלי. "יאללה בואי. צריך להוציא אותך מהפיג'מה המזוויעה הזאת!" אמרה ועשתה פרצוף.

"את קנית לי אותה!" אמרתי טיפה מופתעת.

היא הסתכלה על הפיג'מה הסגולה זוהרת שלבשתי ועיקמה את שפתיה, "את בטוחה?"

"כן." אמרתי.

"מה חשבתי לעצמי?" לא האמינה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

איך? אהבתם? אני אשמח לשמוע את דעתכם!

הגר :)

היי לכול מי שקורא!

אני הגר וזה בלוג הסיפורים שלי. יכול מאוד להיות שמישהו מכם כבר ביקר כאן בעבר, ואפילו קרא פה סיפור או שניים. האמת, לבלוג יש לא מעט היסטוריה בישרא ואת זה אפשר לראות לפי המספר הדיי ישן שלו.

כמו שבטח הבנתם, אני אוהבת לכתוב, ואחרי תקופה ארוכה שנמנעתי מלעשות זאת מכל מיני סיבות שונות, אני חוזרת לזה כי החלטתי שזה ממש חסר.

לכן, אני אעלה לכאן סיפור חדש שהתחלתי. אני מקווה מאוד שתתעניינו, תקראו ותגיבו בהתאם למחשבות שלכם.

נתחיל כבר עכשיו בפרק הראשון.

תהנו!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק ראשון - עזיבה

שיעור היסטוריה. אחד המקצועות הכי משעממים וחופרים שתלמיד יכול להתקל בהם במהלך שנות לימודיו ובכלל. זה שיעור שבו הזמן לא קיים והשיעמום מגיע לרמות חדשות, שאפילו המדענים והחוקרים הכי מנוסים בעולם לא הצליחו לנתח. אתה מסתכל על השעון שתלוי על הקיר מעל הלוח כשהשיעור רק מתחיל, עוברת חצי שעה ארוכה גדושה בפיהוקים בלתי פוסקים שאתה אפילו לא מצליח לנשום בניהם, וכשאתה מסתכל שוב בשעון אתה קולט שעברו בקושי חמש דקות מסכנות וזה הכי מתסכל. הדיבורים של המורה שותפים ומרגישים כמו נצח, אתה שומע אבל לא באמת מקשיב, לפעמים זה נראה כאילו גם שאר התלמידים בכיתה לא מקשיבים בדיוק כמוך אבל שניה אחרי שהמחשבה עוברת לך בראש אתה שומע אותם מביעים את דעתם בנושא המדובר, שלך אין מושג מהו. אפילו התלמיד הכי מפריע בכיתה יודע את החומר הנלמד טוב יותר ממך ואתה רק מרגיש יותר ויותר חסר ביטחון לגבי הבגרות שצריך לעבור בסוף השנה. אני, מהרגע שבו אמרו לי שאני אצטרך ללמוד היסטוריה, ידעתי שהציון הסופי שלי יסתובב קרוב ל-70. לא כל כך מעל, אבל גם לא בהכרח מתחת. אמא שלי תמיד אומרת לי, שאם אני אעשה יותר מרק ללמוד שלושה ימים לפני המבחן עצמו, אני אצליח הרבה יותר. אבל זאת קצת בעיה כי למורה שלי יש כישרון בלעזור לאנשים להירדם גם כשהם בדיוק קמו מהמיטה. אז כדי לשמור על מצב רוח רענן אני תמיד מציירת בזמן השיעור. השארתי חוצץ שלם במחברת רק בשביל זה.

ישבתי בשיעור היסטוריה, חודשיים אחרי תחילת כיתה י', מציירת כוכבים קטנים וספירלות בכל מיני צבעים כדי לא להירדם. המורה להיסטוריה עמדה בקידמת הכיתה ליד הלוח שמתחת לשעון, שעיניי טיילו לעברו בערך כל שתי דקות, ודיברה על... אני לא בטוחה על מה היא דיברה באותו שיעור. היא דיברה על היסטוריה, אני כהרגלי לא הקשבתי לה.

למרות שהיו הרבה ילדים שכל פעם מחדש הפתיעו אותי בהקשבה שלהם, ידעתי שאני לא לבד בסירה המרחפת שלי בזמן שיעור היסטוריה. שגיא, שכני בכיתה שישב בשולחן מימיני, התנדנד בכיסאו בלי הפסקה ואוזנייה לבנה שיצאה מתוך צווארון חולצתו הייתה מחוברת לאוזנו השמאלית. הוא תופף על השולחן באצבעותיו ורקע ברגליו בשקט, כנראה בקצב השיר ששמע, והביט בתיק של מי שישב לפניו. המורה להיסטוריה כנראה לא שמה לב לכך, כי לא אמרה לו דבר. את שגיא הכרתי כל חיי ועברתי איתו הכל, מהגן לכיתה אל"ף לאורך כל בית הספר היסודי, ומהיסודי במעבר לכיתה ט' בתיכון ועכשיו, בכיתה י' ועד סופה. רק עד סוף י' בגלל ששגיא עוזב עם משפחתו את הארץ ועובר לגור באירופה. הוא לא אמר לנו למה או לאן, רק מתי. אנחנו תמיד היינו ביחסי חברות טובים מאוד, בערך מאז שהכרנו. ולי, בתור חברה מאוד טובה שלו, קשה עם המעבר הצפוי. אבל כדי לא לגרום לו להרגיש אשמה או געגוע טרום-נסיעה, החזקתי את עצמי ולא אמרתי מילים מיותרות כשהוא סיפר לי על כך, השתדלתי להראות רק את הצד התומך ולא את זה שכואב ומתגעגע ואפילו קצת כועס.

אני זוכרת שבמשך שלוש שנים בחיי הייתי מאוהבת בו עד כלות הנשמה. כל פעם שראיתי אותו לא יכולתי לנשום וכל פעם שהוא הביט בי התעופפו לי פרפרים בבטן כאילו הם שיכורים, בכבדות ובלי הפסקה. מעולם לא סיפרתי לו את זה, לא באותה תקופה ולא אחריה. יכול להיות שהתביישתי או שפחדתי מהתגובה שלו, וגם לא רציתי שאחרים ידעו מזה שאני מאוהבת. בכיתה ד', אם היה זוג כולם היו מדברים עליו וזה היה יוצר מבוכה רצינית, ובטח היינו נפרדים מהלחץ אחרי איזה יום. אני לא יודעת איך זה נגמר בדיוק ואני לא יודעת אם הוא ידע על זה, אבל זה הפך אותו להיות אחד החברים הכי חשובים שיש לי. וזו בעיה, כי זה הופך את העזיבה שלו ליותר קשה ויותר רצינית. אני מניחה שעם ידיעה כזאת, ששגיא עוזב את הארץ בסוף השנה, צריך יותר שיעורים כמו היסטוריה, אין בעיה של זמן כי הם אף פעם לא באמת נגמרים.

הוא הפסיק לתופף עם אצבעותיו על השולחן וגם הרגליים הפסיקו לזוז. הוא הסתכל עליי כמה שניות ואז כיווץ את גבותיו זו אל זו. "נוגה?"

התנערתי לפתע ממחשבותיי והסתכלתי עליו, כנראה בהיתי בו בלי לשים לב, "מה?"

"הכל בסדר?" הוא שאל וחיוך קטן התגנב אל פניו.

"כן, גם אני מעוניינת לשמוע את התשובה!" נשמע קולה של המורה להיסטוריה, ושנינו קפצנו במקומותינו והסתכלנו עליה.

"אה..." גימגמתי והעברתי את המבט שלי ממנה אל שגיא ובחזרה.

"אני מחכה. וגם כל הכיתה מחכה רק לך." אמרה בקול צורם ומטיף.

"הכל בסדר." אישרתי בשקט האופייני לי.

"אני מלמדת חומר חשוב מאוד עכשיו. חומר שאת, גבירתי הצעירה צריכה ללמוד לקראת הבגרות שתהיה לך בסוף השנה! ובמקום להקשיב לי את מתעסקת בדברים אחרים שלא קשורים לשיעור ועכשיו את מבזבזת את הזמן היקר של כולנו!" המשיכה עם הטפת המוסר שלה. במקום להמשיך בשיעור וללמד את המקשיבים שבנינו היא החליטה לבזבז עוד קצת מהזמן היקר שלה ולהיטפל אליי. "מה, יש לך דברים יותר חשובים לעשות עכשיו?" אולי ללכת הבייתה לישון, או לאכול, לחטט לי קצת באף או כל דבר אחר שהוא לא לשבת פה ולשמוע את הזיבולי שכל שלך.

"לא, אין לי שום דבר אחר לעשות." שמעתי ציחקוקים מאחורי.

"אז בבקשה תשבי בשקט ותקשיבי לי." היא הביטה בי במבט הרציני שלה, עם עיניים פקוחות לרווחה ושפתיים מכווצות.

"אני מקשיבה." אמרתי ברוגע וכמעט נתתי לצחוק להתגלגל במעלה גרוני.

המורה להיסטוריה לא השיבה, רק הביטה בי באותו מבט במשך כמה שניות וחזרה ללמד את הכיתה.

רק אז הרשתי לעצמי לחייך. הסתכלתי שוב על שגיא שגם חייך והסתכל עליי. ראיתי שהאוזנייה כבר לא בתוך אוזנו ועכשיו היא מונחת על חזהו, תלוייה מתוך החולצה. המשכנו להביט אחד בשני בלי להגיד דבר או להזיז את העיניים שלנו במשך כמה דקות - את זה ידעתי כי העיניים שלי קפצו ממנו ישר אל השעון. אחרי שהפסקתי להסתכל חזרתי אל המחברת שלי ואל הציורים, מזווית העין שלי ראיתי שהוא עדיין ממשיך להביט בי אך אני העמדתי פנים שאני לא שמה לב. מהר מאוד שכחתי משגיא ושקעתי בציורים המוזרים שלי ובמחשבות עד סוף השיעור.

כשגם שלושת השיעורים הבאים נגמרו והגיעה ההפסקה הגדולה, הוצאתי את הסנדוויץ' שלי מהתיק והלכתי לכיוון אחד הספסלים שנמצאים מול הכיתה שלי. זה היה המקום הקבוע שאני והחברים שלי מהשכבה החלטנו שנשב בו בהפסקות. המקום תיצפת טוב מאוד על כל מרכז בית הספר, ראו משם הכל; את השכבה שלי, את המדרכה שהובילה אל כיתות י"ב, את חדר המורים שהיה בדיוק ממולנו וצמוד אליו את הכיתות של שכבת י"א והספסלים שלהם, ככה שהנוף היה תמיד טוב. גם את כיתות ט' יכולנו לראות משם, אבל בואו נודה באמת, ממרומי גילי כבר לא היה אכפת לי מהם כל כך.

החברים שלי כבר ישבו בספסלים צועקים ומרעישים כמו שרק הם יודעים ואני התקדמתי לעברם מחייכת קצת. נעמדתי לצד הספסל וניסיתי להקשיב לשיחה.

"למה אפונה?" היה הדבר הראשון שהצלחתי לקלוט, "כאילו, לא אכפת לי שתקרא לי מוח אפונה, אבל למה דווקא אפונה?"

"כי זה גם קטן וגם נמעך בקלות." מישהו אחר החזיר תשובה, זה היה עומר החבר הכי טוב של שגיא.

"תלוי אם זו האפונה הקפואה ששמים במקפיא." התערב קול אחר, הפעם קול נשי.

"למה?" שאל עומר.

"כי אז היא קפואה וקשה יותר למעוך אותה." שובל השיבה כמובן מאליו.

"מה, יש אפונה לא קפואה?" ליהי, חברתי הקרובה ביותר שאלה.

"אני מתארת לעצמי..." ענתה שובל.

"איזה דפוקים!" שגיא גיחך ובאותו רגע הוא שם לב שאני עומדת לידם וחייך. חייכתי חזרה ואמרתי לכולם שלום.

"מה קורה, אחותי?" שובל שאלה.

"בסדר." השבתי בחיוך.

"תגידי, מה היה כל הקטע הזה בשיעור היסטוריה?" שאל מתן, הצעיר שבחבר'ה. בגלל שהוא נולד כמעט שנה אחרי כולם אנחנו כל הזמן הצקנו לו על כך, הוא היה מתעצבן ואנחנו רק צחקנו מזה יותר. אבל בסוף הוא תמיד היה נרגע ומתחיל לצחוק ביחד איתנו.

"סתם, התחרפנה על כל השכל האישה הזאת. נוגה לא הוציאה מילה עד שאני פניתי אליה." אמר שגיא.

"היא לא נורמאלית. אחותי הזהירה אותי ממנה, תמיד היו להן בעיות אחת עם השנייה כשהיא למדה אצלה. אחותי הייתה צריכה לנסוע ללשכת גיוס פעם אחת אז היא פספסה מבחן, ואחר כך האישה הזאת עשתה לה מלא בעיות והורידה לה מלא בציון רק בגלל זה. היא אפילו לא ניסתה למצוא פתרון." אמרה ליהי.

"כן, אמרת לנו את זה כבר." אמר מתן.

"אז הינה אני אומרת שוב. חייבים להיזהר ממנה, כי בסוף כולנו נידפק בציון!" המשיכה.

"בסדר אז נחכה עוד שנה, עד לצו ראשון ואז נראה מה יקרה."

"לא! צריך למנוע את זה כבר עכשיו! שלא יקרה מצב שזה יחזור על עצמו!" ליהי כבר התחילה לצעוק.

"אז מה את מציעה בעצם?" שובל נכנסה לשיחה ונשמעה משועממת ביותר.

"לדבר עם מישהו..."

בקטע הזה כבר הפסקתי להקשיב לשיחה שלהם ונדדתי לים המחשבות שלי. וכמעט כמו כל פעם מאז החופש הגדול, הן הגיעו אל הנושא של שגיא. הוא עוזב, אבל לא סתם עוזב, הוא עוזב את הארץ. מתי בדיוק תהיה לי אפשרות לראות אותו שוב, כמו שצריך לא דרך מצלמה או מסך מחשב. ואיך בדיוק אני אמורה להיפרד ממנו? הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי, חלק ממני. כל הזמן ראיתי אותו בסביבה, הוא חלק מהיומיום, מהחלק הטוב שבשיגרה. והוא תמיד מעלה לי חיוך על הפנים, גם כשפחות טוב.

אני חושבת על עומר. מעניין איך הוא מתמודד עם זה בפנים, הם הרי החברים הכי טובים מאז כיתה ג', כשעומר רק עבר לגור פה. זה בטוח קשה לו, אבל הוא לא רוצה ששגיא ידע בדיוק כמוני. אני לא יודעת איך אני אסבול את זה.

שגיא חייך אליי והעיניים שלו נצצו כמו שני כוכבים חומים בוהקים. שוב תפסתי את עצמי בוהה בו תוך כדי מחשבות. פעם שנייה ביום, אני בטוחה שאפילו בשביל שגיא זה מוזר, למרות שלא היה שום רמז לכך בתווי פנים. חייכתי חזרה וחזרתי להקשיב לשיחה שאיכשהו הספיקה להגיע אל "למה מתחפשים בפורים הקרוב", אך לא התעקבה על הנושא זמן רב בגלל שעומר זכר להעלות את הגיל של מתן וכל הנוכחים עברו להתבדח על חשבונו בזמן שהוא מחליף צבע לאדום ומתפרץ בצעקות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תודה שקראתם, אני מקווה שאהבתם!

הגר