הינה הפרק השישי (סופסוף)!

מי שרוצה להיות קבוע שיגיד לי בתגובות :)

וגם פתחתי טבעת חדשה שמתאימה לכל מי שאוהב לכתוב, לא רק סיפורים: אוהבים לכתוב.

אתם מוזמנים להצטרף אם גם אתם אוהבים לכתוב.

פרק שישי - החתיכים מי"ב

צלצול להפסקה הגדולה נשמע בכל רחבי בית הספר.

"עמודים 182 עד 184 להגשה עד יום ראשון הבא. שמעת עומר? עד יום ראשון הבא, לא מעבר. ומי ששוכח אני אשכח להעלות אותו כיתה!" המורה למתמטיקה אמרה כמעט בצעקה, כדי להתגבר על קולות גרירת הכיסאות והדיבורים של התלמידים שניה אחרי שנשמע הצלצול. כל התלמידים צחקו.

"את לא רעבה?" עומר שאל אותי, כששנינו יצאנו מהכיתה אל הספסלים שלנו וראה שלא לקחתי אוכל מהתיק.

"לא ממש. אבל אני צמאה בטירוף!" אמרתי, "רוצה לבוא איתי לברזייה?" הוא הנהן ונגס בסנדוויץ' הגדול שלו בתאווה.

הגענו לברזייה שהייתה מלאה בילדים. באותו זמן שאנחנו הגענו הגיעו גם שני נערים מכיתה י"ב, מוכרים לי לחלוטין וכל אחד מהם נראה יותר טוב מהשני. הכרתי אותם לא בגלל שהיינו חברים אלא בגלל שהם שני הבנים הכי מקובלים בבית הספר והכי חתיכים בכל השכבה שלהם. כל הבנות או מתלהבות כשהם מתקרבים אליהן, מחייכים אליהן או סתם מסתכלים לכיוונן, או, כמו במקרה שלי, מתכווצות. אני מתכווצת ליד חתיכים מרוב לחץ וחשש שמא הם מסתכלים עליי. אני, שלא כמו כל שאר הבנות בבית הספר, לא רוצה שהם יסתכלו עליי. זה לא קורה בגלל שאני לא הייתי מאושרת אם אחד מהם היה מתחיל איתי, זה קורה בגלל שאני לא רגילה שזה קורה לי, ודיי מפחדת ממה שהם חושבים עליי. אז הייתי מעדיפה לברוח עכשיו ולחזור כשהם לא יהיו שם, ואם הם ישארו שם כל היום, אז הייתי מוכנה לא לשתות כל היום.

בדרך כלל, אם י"בניקים מגיעים לברזיות, הם מזיזים את כולם הצידה כדי לפנות לעצמם מקום לשתות, וכולם זזים כי אף אחד לא רוצה להתעסק איתם. אבל שני אלו לא נמנו עם הי"בניקים שכן היו עושים את זה. הם היו הרבה יותר בוגרים מזה, אם הם היו מציקים למישהו אז זה רק כדי להפחיד קצת את הט'ניקים שעלו בתחילת השנה לתיכון. ואיזה י"בניק לא היה רוצה לעשות את זה?

אבל בשני היב"ניקים האלה, היה לי עניין קצת יותר מאשר בכל שאר הי"בניקים. לא בגלל שהם היו חתיכים מאוד, מאוד. אלא בגלל שליהי דלוקה על אחד מהם כבר שנים, למרות שאני בטוחה שחלק מההדלקות שלה קרה בגלל שהוא כזה חתיך. כל פעם שאחת מאיתנו רואה אותם, כי הם תמיד ביחד, היא חייבת לספר לשנייה. אבל הכי חייבת, כשזה מחוץ לבית הספר.

ברגע שכולם ראו אותם ליד הברזייה, כל הילדים שעמדו שם נעשו מודעים ביותר לעצמם. אף אחד לא עשה שטויות כדי שלא יעשו לו כלום, וכל הבנות סידרו את עצמן והתחילו לעשות קצת פוזות. הם מצידם, התעלמו לחלוטין. הם דיברו בניהם מבלי להעיף מבט מסביב ונעמדו בצד עד שכל הברזייה תתפנה מאנשים ותהיה כולה לרשותם. הבנות שהיו ליד הברזייה התחילו לדבר בקול רם על כל מיני חוויות שעברו ומסיבות שהיו בהן, מנסות להרשים כמה שיותר את הבנים החתיכים שכרגע נעמדו לידן. בגלל שהיו עסוקות כל כך בלגרום לבנים להביט בהן, הן שכחו שהן ליד ברזייה ושיש אנשים שמחכים שהן יגמרו לשתות וילכו.

עומר התעצבן קצת מההתנהגות שלהן ומכך שהן מבזבזות לו את כל ההפסקה, למרות שאני חושבת שגם העובדה ששני הי"בניקים ערערו את מעמדו בתור החתיך בברזייה גרמה לו לזוז באי נוחות. גם אותי ההתנהגות שלהן עיצבנה, הרבה בגלל שהבנים עדיין עמדו מאחוריי. השמעתי אנחה שקטה והעברתי את משקלי אל הרגל השנייה, משלבת ידיים. באותו רגע שעשיתי זאת, שמתי לב מזווית עיני ששני הבנים הפסיקו את שיחתם ועברו לבחון אותי במקום. נחרדתי ושחררתי את ידיי לצידי גופי והתיישרתי, מודעת לחלוטין לכל מהלך שלי או של הבנים מאחוריי.

"אתן מוכנות להזדרז קצת יותר?" נשמע קול בס מאחוריי, "יש פה אנשים שמחכים." סובבתי קצת את הראש לכיוונם, אך לא לגמרי וראיתי את הבחור מבניהם שאמר זאת.

הבנות חייכו חיוך פלרטטני מלא שיניים לבנות והעבירו יד בשיער, "אנחנו כבר מסיימות." אחת מהן אמרה והרימה את ידייה כדי לאסוף את שיערה לקוקו גבוה בגומייה ורדרדה נוצצת, כדי שחס וחלילה לא ירטב מהמים. ובתנועה איטית אך אלגנטית התכופפה אל הפייה ושתתה. לכולן ביחד לקח קצת יותר מידי זמן ממה שבאמת נחוץ, אבל לאחר התמהמהות רבה והרבה משיכת תשומת לב בעיקר מעוברים ושבים, הן עזבו את המקום, לא לאחר שחייכו לעבר הבנים עוד כמה פעמים.

ברגע שהן עזבו את הברזייה התקרבתי אליה יותר והסתכלתי על גבות הבנות המתרחקות שעדיין המשיכו לדבר בקול רם, "אני צריכה להכיר את הבנות האלה לאמא שלי שאומרת שאנחנו לא צריכים לקנות בקבוקים קטנים לבית הספר." מלמלתי בשקט לעומר, אבל מי ששמע את זה היו אותם בנים, שלפתע עמדו מולי מצידה השני של הברזייה. אחד מהם גיחך קצת וחייך אליי, ואני קצת נבהלתי, ואז נבהלתי קצת יותר כי לא ידעתי אם הם שמו לב לזה שנבהלתי.

"את צודקת." בן קליין, החתיך שליהי דלוקה עליו, אמר ואני לא האמנתי שהוא באמת מדבר אליי. הוא חיכה, כנראה שאגיד משהו, כשלא הגבתי כפי שציפה הוסיף, "את אחות של דפנה, נכון?"

"כן." כולם יודעים מי זאת דפנה.

הוא ואלון לב התכופפו לשתות מהברזייה, "תמסרי לה ד"ש מבן קליין." הוא אמר כשסיים לשתות וניגב את שפתיו המושלמות בעזרת גב ידו.

"אוקיי." חייכתי במבוכה, כאילו שאני לא יודעת מי אתה.

"איך קוראים לך?" אלון לב שאל.

"נוגה." אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לבטא יותר ממילה אחת כל פעם.

"מה, אתה לא יודע? האחות הקטנה של דפנה רוטמן." בן קליין אמר לו וחייך אליי כאילו אנחנו מכירים שנים. אני מכירה אותו שנים, אבל עד היום לא ידעתי שהוא מודע לקיומי, או לקיומה של אחות קטנה לדפנה. חייכתי חזרה, זה הרי כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע.

"וואלה." אמר אלון לב וחייך אף הוא. איזה חיוך!

"טוב, ביי נוגה!" אמר בן קליין והסתובב חזרה אל המדרכה.

"ביי!" אלון לב הוסיף והלך אחרי חברו.

אני שתקתי. עמדתי ליד הברזייה המומה ממה שהתרחש. הם אמרו לי שלום, והם יודעים מי אני ואת השם שלי! אני הילדה עם המזל הכי טוב בעולם! הפעם, באמת יש מה לספר לליהי! זה אפילו יותר טוב מלראות אותם מחוץ לבית הספר! בן קליין אמר את שמי! 'נוגה, נוגה, נוגה, נוגה...'

"נוגה!" עומר הקפיץ אותי מחלומותיי, "מה יש לך? כבר שעה אני קורא! טוב תשתי ובואי נחזור לספסלים, כולם מחכים לנו. הם התקשרו אליי." רק באותו רגע, שמתי לב שעצרתי את נשימתי. ניסיתי לעכל את השיחה וסוף סוף שתיתי מהברזייה.

"מה?!" הצרחות של ליהי ושובל נשמעו חזק ברחבי בית הספר, אבל הכי חזק באוזניי.

"אני לא מאמינה שלא קראת לי! איזו מן חברה את?" ליהי עשתה פרצוף נעלב ונתנה לי מכה קטנה בכתף.

"מה? נראה אותך מתפקדת בלי שיבושים מול שני אלה," החזרתי לה מכה בכתף, "חוץ מזה, זה היה משהו כמו שתי שניות, לא הספקתי להגיד כלום," יותר בכיוון לא הצלחתי, "והם דיברו על אחותי. זאת הייתה אולי אחת השיחות הכי משעממות שהיו לי בחיים!" ממש לא! אבל לא רציתי לבאס אותה.

ולרי הגיעה בריצה לכיווננו ונעצרה מתנשפת ונשענת על הכתף של שובל, "שמעתי נכון? דיברת עם אלון ובן?" היא שאלה אותי עוצרת בין מילה אחת לשנייה מרוב התנשפויות. הנהנתי בחיוב. "יואו, איזה כיף לך! אני לא מצליחה לדבר איתם אפילו כשהם באים לאח שלי!" אח של ולרי, מיכאל, לומד בי"ב והוא חבר טוב של שניהם, כך שיוצא לולרי לראות את אלון ובן לא מעט.

"את חייבת להזמין אותנו אלייך הבייתה יום אחד כשגם הם יבואו!" ליהי התחננה לולרי.

"אני אבדוק מה אני יכולה לעשות. אני חושבת שמיכאל רוצה לארגן איזו מסיבת יום הולדת למישהי מהשכבה שלהם אצלנו בבית," עיניה של ליהי הבריקו, "אבל, אני לא בטוחה. כשיהיו לי חדשות בנושא, אני אעדכן את כולכן." הרגיעה אותה.

"יופי." ליהי נרגעה קצת, "אבל זה עדיין מעצבן שלא פגשתי היום את בעלי לעתיד..."

"איזה בעל? לא דיברתם אפילו פעם אחת!" שובל התגרתה.

"זה רק בגלל שהוא עדיין לא יודע שהוא אוהב אותי!" ליהי הצטדקה.

שובל עשתה פרצוף, "איך הוא ידע אם הוא אף פעם לא באמת פגש אותך?"

"אולי הוא לא פגש אותי אבל הוא בהחלט ראה אותי, כמה פעמים!" ליהי הגנה על עצמה, "והפגישה שלנו מתוכננת בקפידה בשלבים לפני ההוצאה לפועל!"

"כמה ארוכה היא, שאת מתכננת אותה כבר חמש שנים?" שובל לא הפסיקה.

"היא דורשת מחשבה!!!" ליהי צעקה, קצת מתבכיינת.

"אני לא חושבת שלספר לה היה הדבר הכי חכם מצידך כרגע..." ולרי לחשה לי, מסתכלת ברחמים בליהי ושובל מתנצחות אחת על השנייה, וליהי מפסידה.

"את חושבת?" אמרתי.

וואו! לקח לי מלא זמן לכתוב את הפרק הזה, אבל אני אהבתי!

מקווה שגם אתם! תגובות? :P

פרק חמישי - תעלומה

התעוררתי בעשר וחצי בבוקר יום שבת עייפה ומטושטשת. לא הייתי בטוחה מה קרה יום קודם, או שפשוט לא רציתי להאמין. דניאל חזר. אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו, קרוב לשנה אחרי המקרה בחג האהבה. אני חושבת שנשארתי המומה עוד מאתמול. לראות אותו, היה כל כך הזוי בשבילי ולא צפוי בכלל. חשבתי שאחרי שכעסתי עליו וניתקתי איתו כל קשר אני לא אצטרך לראות אותו יותר לעולם, אבל בהחלט לא חשבתי שאם אני אתקל בו, זה יהיה כל כך מוקדם.

שכבתי במיטה ושיחזרתי את כל השיחה של אתמול בערב, את איך שהוא נראה ואיך שהוא הסתכל עליי. אני לא בטוחה שהיה לו מבט דואג לשלומי או מצטער, אם כבר, אז היה לו מבט מלא רחמים, אפילו יותר מסולד או מזלזל. כי בעקבות מה שקרה לפני שנה, אני יודעת שלא בדיוק אכפת לו ממני. ומה שהוא אמר לי, "טוב לראות אותך", למה הוא אמר את זה? למה הוא התכוון? 'טוב לראות שאת אומללה כמו שהשארתי אותך', או 'לראות אותך עושה לי טוב'?

אני יודעת שאני צריכה לכעוס עליו ולשנוא אותו מאוד על מה שהוא עשה לי, אני צריכה לא לרצות לראות אותו יותר בחיים ולקוות שיקרו לו דברים לא כל כך טובים. אני צריכה לקלל אותו על כך שהוא בן אדם חסר רגשות. אבל אני לא. כשאני חושבת עליו, אני יכולה לראות רק את הדברים הטובים שיש בו ואת התכונות שגרמו לי להישאר איתו במשך שמונה חודשים. כשאני חושבת עליו ומדמיינת אותו איך שהוא היה אתמול, זה מעלה בי רגשות שניסיתי להדחיק במשך שנה, אבל ללא הצלחה. כי עכשיו, כשהוא שוב בסביבה, אני לא מצליחה להתגבר עליהם או להעלים אותם. והאמת, שאני לא רוצה להעלים אותם. אם ליהי הייתה יודעת על מה אני חושבת היא הייתה שוחטת אותי.

קמתי מהמיטה מעט מסוחררת, הדלקתי את האור וניגשתי לארון. במראה של הארון ראיתי שהשיער שלי קם הבוקר קצת מתולתל, אני אוהבת כשזה קורה כי אז הוא לא חלק ומשעמם, ומתולתל מחמיא לי. לקחתי חולצת טריקו קצרה ומכנסי טרנינג קצרים, עדיין לא קר בחוץ. הוצאתי חזייה מהמגירה והתפשטתי. לבשתי את החזייה ועלייה את הבגדים, פתחתי את התריסים של החלון ויצאתי מהחדר לכיוון המקלחת. התיישבתי על האסלה ושיפשפתי את עיניים בעייפות תוך כדי פיהוק. אני לא הכי מחבבת בקרים. אני מעדיפה להתעורר בצהריים, כשהיום כבר לא כזה חדש. ציחצחתי שיניים באיטיות של בוקר יום שבת טיפוסי, מתעכבת על כל שן ומעניקה לכל אחת כמה שיותר תשומת לב כדי שאף אחת לא תרגיש נחותה. שטפתי פנים וזה עזר לי להתעורר קצת. הלכתי למטבח והוצאתי בקבוק שוקו מהמקרר. הסתכלתי מסביבי שאף אחד לא נמצא בסביבה ושתיתי מהפייה של בקבוק.

"ראיתי את זה!"

קפצתי וכמעט ירקתי את כל השוקו ששתיתי על הרצפה והקיר. הסתכלתי אחורה וראיתי את דפנה הולכת לקראתי לבושה בפיג'מה ורודה ומשפשפת את עינייה. היא תפסה את הידית של דלת המקרר, דחפה אותי קצת הצידה והציצה פנימה.

"הבהלת אותי." אמרתי.

"טוב, את לא אמורה לשתות מהבקבוק של כולם." אמרה.

"מה את עושה ערה? את לא אמורה לישון עד הצהריים או משהו?" התעלמתי ממה שאמרה.

"הלכתי לישון כמעט מיד אחרי שיצאת אתמול. אבל מה זה עניינך?" חייכה, סגרה את המקרר כשלא מצאה משהו שרצתה וחטפה מידיי את בקבוק השוקו. היא הלכה לכיוון הספה והתיישבה עלייה, שותה שוקו ישר מהבקבוק.

הלכתי אחריה בשילוב ידיים מטיף. הסתכלתי עליה מדליקה את הטלויזיה ומתעלמת ממני. זה גרם לי לגלגל עיניים והחלטתי פשוט לעזוב אותה, לא היה לי כוח על הבוקר. הלכתי והתיישבתי ליד החלון שצופה על החצר שלנו. בחצר יש קצת דשא לשבת עליו וערסל ושולחן עם כיסאות. אנחנו וכל השכנים יוצאים לשם לאכול על האש בחגים. זה תמיד נחמד לשבת עם כל הילדים והמשפחות השכנות ולהנות.

ישבתי ליד החלון ובהיתי החוצה במשך רבע שעה בלי לעשות כלום, כשפתאום ראיתי את אחד הדיירים בבניין שלי יוצא אל החצר ומתיישב על אחד הכיסאות שהיו שם ובידו ספר. במקום סתם לבהות החוצה, התחלתי לבחון אותו. כשהוא עמד הוא נראה לי דיי גבוה אפילו מהקומה ממנה הבטתי בו, והיה לו שיער חום לא ארוך אבל גם לא קצר והוא היה קצת מבולגן. לא יכולתי לראות את צבע עיניו או את הפנים שלו בכלל והוא נראה לי מעט מטושטש. אבל זה רק בגלל שלא הרכבתי את המשקפיים שלי שאני צריכה כדי לראות ברור מרחוק. למרות שגם ללא משקפיים ידעתי שאני לא מכירה את הבחור הזה, ותהיתי מתי בדיוק הוא הספיק לעבור לגור בבניין שלי, כי אני מכירה כאן את כולם.

"תגידי," אמרתי לדפנה מבלי להסתובב לכיוונה, "את יודעת על מישהו שעבר לגור כאן לאחרונה?"

"איזה מישהו? את מוכנה להיות קצת יותר ספציפית?" שאלה באדישות.

"כמה אנשים כבר עברו לגור כאן לאחרונה?" שאלתי ברטוריות. "איזה בחור אחד, נראה דיי צעיר."

"אין לי מושג על מי את מדברת." אמרה בחוסר עניין מובהק.

הפסקתי לנסות להוציא ממנה מידע על השכן הבלתי מזוהה והמשכתי לבחון אותו בשקט. הוא ישב וקרא מתוך הספר שלו, מעביר דף אחרי דף. ישבתי זמן ממושך והסתכלתי עליו, חקרתי את כל תנועותיו ומעשיו, משהו בו סיקרן וריתק אותי אליו. הבטתי בו זמן רב שנראה לי כמו שעות בלי להוריד את העיניים שלי. כבר כמעט קדחתי חור במצח שלו מרוב ריכוז ונעיצת עיניים. סידרתי את המשקפיים שעל אפי, כי בשלב מסויים כבר כאב לי להסתכל עליו בלי לראות אותו כמו שצריך אז הלכתי, יותר נכון רצתי, להביא את המשקפיים מהחדר, כי לא רציתי להפסיד שום דבר. זו אחת מהתופעות הבלתי מוסברות בי, הבהייה הממושכת באנשים שלא יכולים לבהות בי בחזרה. אני עושה את זה מהחלון של הכיתה שלי וממכוניות ואוטובוסים. אני דיי בטוחה שאני יכולה להישאר ככה במשך ימים, אבל אף פעם לא באמת ניסיתי. פתאום הוא איבד ריכוז ועניין בספר שקרא והחל להביט סביבו, זה גרם לי להתעניין עוד יותר, סוף סוף הוא עושה עוד משהו חוץ מלקרוא. הוא הזיז את ראשו באיטיות ובעדינות מצד לצד, כאילו הוא מחפש משהו שאיבד או מישהו שהוא מחכה לפגוש. הוא החזיק את הספר כמעט סגור בידו השמאלית כשאחת מאצבעותיו בפנים כדי לא לאבד את הדף שבו הפסיק לקרוא, ועיניו התחילו לטפס במעלה הבניין, כשבסוף נעצרו על החלון ממנו אני צפיתי עליו. נבהלתי וטרקתי את התריסים בבת אחת במכה קולנית וצליל גבוה וצורמני נפלט מגרוני.

"מה יש לך?" דפנה התעצבנה.

הבטתי בה לכמה שניות לא מבינה מה היא רוצה ממני ואז חזרתי אל החלון ופתחתי אותו לאט. הצצתי החוצה בדיוק אל המקום בו הבחור המסקרן ישב, אבל הפעם הוא לא ישב שם יותר. לא הבנתי לאן הוא נעלם כל כך מהר ופתחתי את החלון עד הסוף, אך לא היה לו זכר. לא לו, לא לספר שקרא וגם לא לזווית בה ישב על הכיסא. תעלומה. עניין אותי מאוד מי הוא היה אבל עוד יותר לאן הוא נעלם. אני אפילו לא יודעת באיזו קומה הוא גר שלא לדבר על מספר דירה. לא היה לי אכפת לתצפת עליו שוב יום אחד, אבל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לפגוש אותו אי פעם פנים אל פנים.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת שהקפיצה אותי בטירוף. הוא בא אליי! הוא ראה אותי וקלט באיזו קומה ודירה אני גרה והחליט לבוא להגיד לי להפסיק להסתכל עליו ואם לא, הוא יחטוף אותי ויהרוג אותי! הבטתי בדלת מפוחדת, המחשבה הזאת נרקמה במוחי במהירות וכל שניה שעברה התווספו לה עוד ועוד תסריטים מסוכנים שמתקבלים על הדעת, וגם כאלה שלא, כשהסוף של כולם זהה.

"אל תפתחי!" אמרתי לדפנה ברגע שראיתי אותה קמה מהספה כדי ללכת לפתוח את הדלת. היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה מוחלט וקצת כאילו היא מדברת עם משוגעת, ואני דיי בטוחה שהיא האמינה בכך גם בלי המקרה הספציפי הזה.

"תגידי, הם נתנו לך משהו אתמול בערב?" אמרה והתקדמה לעבר דלת הבית, "אני תמיד אמרתי לאמא ואבא שמשהו לא נראה לי במתן הזה!" הוסיפה בציניות. היא סובבה את המפתח במנעול ופתחה את הדלת באיטיות, עוד אפקט דרמתי לסיפור שרק גרם ללב שלי לצנוח עוד כמה סנטימטרים לכיוון התחתונים.

"היי דפנה!" ליהי נכנסה לביתי. נשפתי אוויר החוצה במהירות ובאמת הרגשתי הקלה.

"אה, טוב שבאת. אולי את תצליחי להוציא ממנה מה היא לקחה אתמול בערב." דפנה אמרה וחזרה אל הספה.

"מה? לקחת משהו ולא נתת לי גם?" ליהי צחקה.

חייכתי חיוך עקום וציני וגררתי את ליהי אחריי לחדר. אני חייבת לספר לה מה קרה, רק למקרה שפתאום אני אעלם מעל פני האדמה, ואז היא תדע בדיוק את מי להאשים.

ת'אמת את הפרק הזה לקח לי מלא זמן לכתוב, כי פרק 6 היה אמור בהתחלה להיות פרק 5 אבל הוא הרגיש לי לא במקום אז הייתי צריכה לכתוב פרק 5 חדש. אז רק בגלל זה לקח הרבה זמן עד שהעלתי אותו.

אבל לא לדאוג, ההמשך מוכן ומעניין!

מקווה שבכל זאת אהבתם!!!

אם אתם רוצים להיות קבועים תרשמו לי בתגובות!!!