היי כולם, הינה הפרק העשירי בסיפור!

אבל לפני זה אני רוצה להזכיר שפתחתי טבעת לכל מי שאוהב לכתוב - אוהבים לכתוב. וכולם מוזמנים להצטרף אליה!

אם אתם מעוניינים להיות קבועים בבלוג, תגידו לי בתגובות. על כל פרק שעולה, אני מעדכנת את הקבועים בבלוגם :)

ולפרק...

פרק עשירי – האישה המפחידה מהקומה למטה

שלוש בדיוק על השעון, יצאתי מביתי וירדתי לכיוון הקומה שלמטה, כולי חוששת ומעט רועדת בידיים. הגעתי לקומה שלמטה והלכתי לכיוון הדלת

לא היה שלט על הדלת. אז כנראה שבאמת אין לה אף אחד, כמו שחשבתי. בגלל זה היא לא תלתה שלט עם השם שלה, כדי שהקרובים ידעו היכן היא מתגוררת. לקחתי נשימה עמוקה ועוד אחת, ועוד אחת. ודפקתי חלושות על הדלת. חיכיתי קצת. חיכיתי הרבה, וכשהרמתי את ידי כדי לדפוק בשנית, היא נפתחה עד לכדי חריץ, שממנו הציצו עיניים כהות, בוהקות, בערך בגובה הכתף שלי. לא ידעתי מה לומר, אך לאחר שתיקה קצרה ומביכה שנראתה לי ארוכה כמו שיעור היסטוריה, אמרתי "שלום." חיכיתי לתשובה שלא הגיעה, לכן הוספתי, "אני נוגה... הבת של אלונה. מהקומה למעלה." הדלת נטרקה בפניי. נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, אך מיד שמעתי רשרוש לא ברור מבפנים וכמה שניות לאחר מכן, הדלת נפתחה לרווחה. עכשיו יכולתי לראות את כל פניה וגופה של האישה קטנת הקומה שהפחידה אותי עד שד עצמותיי כל השנים האלה, ומאוד הופתעתי. תמיד היא נראתה לי מאיימת וגבוהה. אפילו אתמול כששגיא ואני עברנו לידה במדרגות הבניין, היא נראתה לי לפחות מטר שבעים. כנראה שהפחד משבש את המציאות. פניה היו קטנות ומקומטות וגבה כפוף, היא לבשה סוודר, למרות החום הישראלי שבחוץ וחצאית ארוכה שהגיעה כמעט עד לרצפה. למרות הסוודר העבה, יכולתי לראות שהיא הייתה אישה רזה ביותר, גם זה מעט הפתיע אותי. היא לא הוציאה מילה מפיה, פשוט הסתובבה עם גבה אליי ונכנסה אל תוך הבית החשוך. עמדתי עוד כמה שניות במסדרון, קצת מהססת, אם להיכנס או לא. ידעתי שאני חייבת ולא קיימת אפשרות בריחה שקרצה לי יותר ויותר מרגע לרגע. לכן פסעתי פנימה. לפני שסגרתי את הדלת הבחנתי פתאום שלא תלויה על המשקוף מזוזה. בתור אדם חילוני לגמרי, אני אף פעם לא שמה לב לדברים כאלה. אני לא דתייה וגם לא מסורתית ולא ממש אכפת לי אם תלויה מזוזה או לא. אבל משום מה, הפעם העובדה שאין מזוזה בפתח הבית, קפצה לתשומת ליבי. סגרתי את הדלת מאחוריי ונשארתי לעמוד לידה, להשאיר את כל האפשרויות שלי פתוחות. בתוך הבית היה חשוך כמעט לגמרי; החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים, וילונות כהים היו מוסטים על חלק מהחלונות וריח חזק של אבק ומעט ריקבון היה תלוי באוויר. פרט לאור אחד שבקע מאחד החדרים בבית. אני שיערתי שהוא היה מחדר האמבטיה.

החדר היה מבולגן מאוד. לא מבולגן של נער מתבגר שאין לו זמן או כוח לסדר את החדר שלו, אז הוא יסדר כשיחזור מבית הספר או שאימא תעשה זאת. מבולגן שנים. הוא היה מלא לכלוך ועל הרצפה היו זרוקים דברים שכל בן אדם נורמאלי אחר היה זורק לפח מיד אחרי השימוש. כל הלכלוך וערימות הזבל שכיסה את רצפת ביתה ורהיטיה, גרם לבית להראות קטן מאוד, שבכלל לא הייתי בטוחה שהיא יכולה לזוז פה. כל דירה בבניין שלנו זהה לדירה שלידה, כך שהגודל הוא שווה בין כולן, וזה מה שהכי הפתיע אותי בבית- הגודל שלו היה בדיוק כמו הגודל של הבית שלי, והבית שלי היה גדול. אך הבית הזה, בכלל לא. אחרי סריקה ממושכת של מה שהתברר כסלון, עיני קפצו לעבר דמותה הקטנה והחשוכה של האישה שעמדה בדיוק מולי. עמדנו שתינו בצורה כזאת, במשך דקות. אני חיכיתי להוראות ממנה כדי להתחיל להרוויח את שכרי, והיא עמדה מולי, מחזירה לי מבט סוקר בלי שום סיבה ברורה לעין, או לי.

"אז..." פציתי את פי לבסוף, נחרדת מהצליל שיצא. "מה..." כחכתי בגרוני, "אני צריכה לעשות?"

היא לא ענתה מיד, אך לאחר כמה שניות הצביעה על ערימות הלכלוך שעמדו בביתה ואמרה מילה קצרה ולא ברורה.

"מ-מה?" ניסיתי להבין אותה.

היא חזרה על המילה הלא מובנת, וגרמה לליבי לצנוח קצת לכיוון דרום. היא לא מבינה מילה בעברית.

"את לא מדברת עברית?" נבהלתי קצת. איך אני אמורה לעזור לה אם אני לא יכולה להבין אותה? רגע, אז איך אימא שלי דיברה איתה כדי לסדר לי את העבודה הזאת?

"איך דיברת עם אימא שלי?" פניתי אליה שוב.

היא אמרה משהו בשפה הזרה, אך הצלחתי לקלוט שהיא מדברת ביידיש. אימא שלי יודעת קצת יידיש מההורים שלה. ידעתי שאני צריכה ללמוד גם. החלטתי לוותר על החלק של ההבנה ופשוט לגשת לעניין, כדי לסיים עם זה הכי מהר שאפשר.

"טוב... אז נראה לי שאני אתחיל לנקות, ואם יש בעיה פשוט תגידי... גפילטעפיש. טוב?" הרמתי אגודל כדי לקבל את אישורה למהלך. היא לא ענתה במילים וגם לא הגיבה בשפת הגוף, לכן נאלצתי פשוט להתחיל במלאכה.

ניגשתי בהיסוס לכיוון הארוניות של המטבח וחיפשתי שקית זבל כדי לאסוף את כל מה שצריך לאסוף ואי אפשר בעזרת מטאטא. מצאתי ערימת שקיות ריקות אך משומשות בתוך הארון שמתחת לכיור המטבח, בפרצוף מעט נגעל ותקווה שהיא לא תראה אותו, לקחתי שקית אחת גדולה וסגרתי חזרה את הארון. במגע אחד בדלת הארון הקטן הרגשתי כמה אבק היה עליו וידעתי שזה לא אבק של שבועיים-שלושה. ניקיתי את האבק מאצבעותיי והסתובבתי כדי להתחיל לנקות. כמה דקות לאחר שהתחלתי בעבודה כשהיא עומדת בדיוק במקום בו עמדה מההתחלה ומביטה בי, היא הסתובבה ונכנסה למסדרון של ביתה בשקט מוחלט, וכמה שניות אחרי כבר לא יכולתי לראות אותה יותר, נשמעה סגירת דלת. האמת, שהרגשתי הרבה יותר טוב כשהיא לא עמדה לי על הגב, ואפילו יותר טוב כשהיא כבר לא נעצה בי את עיניה המפחידות. בערך דקה לאחר שהיא הסתגרה בחדרה, ניגשתי להדליק את האור בסלון כדי שאוכל לראות טוב יותר. הסתנוורתי מהאור שהתפשט בשנייה ברחבי כל הסלון המטונף. הוא גילה לי דברים שלא רציתי לגלות ובלית ברירה המשכתי לעבוד. הרמתי המון זבל מהרצפה, עיתונים ישנים, קליפות של פירות, שיערות שנשרו ועוד דברים בלתי מזוהים. התחרטתי שלא הבאתי איתי כפפות. ומצד שני, איך יכולתי בדיוק לדעת?

כל הזבל שהרמתי משך אותי לפינות שונות של הבית. עברתי בכל רחבי הסלון עד שלאחר שלוש שעות, בהן האישה שהתה בחדר הסגור ואני החלפתי שבע שקיות זבל שונות, הגעתי למסדרון הבית ונעמדתי מול אחד החדרים שהיה היחיד שדלתו הייתה פתוחה. האור ההוא שראיתי בבית כשרק נכנסתי אליו הגיע מהחדר הזה. עמדתי מול פתח החדר, סוקרת אותו מבחוץ בלבד. הוא היה החדר הכי נקי שראיתי בבית הזה מאז שנכנסתי אליו. הוא לא היה מצוחצח אבל הוא היה אור לעיניים אחרי הסלון של האישה הזאת. היה הרבה פחות לכלוך בתוכו והרצפה טוטאה לא מזמן. המיטה הייתה מבולגנת כאילו מישהו ישן בה בלילה הקודם ולא הייתה עליה טיפת אבק כמו על הארון ההוא שבמטבח. אם החדר של האישה הוא החדר שבקצה הבית... אז של מי החדר הזה? כנראה שטעיתי, וכן יש מישהו שגר איתה? כי הייתי בטוחה במאה אחוז שמישהו ישן במיטה הזאת עד לפני זמן קצר. עמדתי מול החדר שקועה במחשבות כשפתאום ראיתי תזוזה קטנה בזוית העין. הסתובבתי לימיני וראיתי את האישה הקטנה מביטה בי, כאילו במבט נוזף ועשיתי צעד מהיר ומבוהל אחורה. היא לא הפסיקה להסתכל עליי ואני לא ידעתי מה לומר. אך בסוף, "אה... אני אלך עכשיו. אני אחזור ביום רביעי..." עשיתי עוד צעד אחורה ועוד אחד. "אני אקח את האשפה..." הסתובבתי והרמתי במעט קושי את שבעת השקיות הנוספות שהיו מונחות במרכז הסלון שלה, שלחתי חיוך מבוהל אחורה ופתחתי את הדלת עם כל השקיות בידיי. לפני שסגרתי אותה הצלחתי לראות שהאישה לא זזה ממקומה שלצד דלת החדר והיא המשיכה להביט בי בעיניים מפחידות, ואני סגרתי את דלת הבית והמבט נשאר איתי למשך כל אותו היום.

אני מאוד אוהבת את הפרק הזה. מקווה שגם אתם!

תגובות?

פרק חדש! כולם מוזמנים לקרוא ולהגיב, אני אשמח מאוד!

למי שלא יודע פתחתי טבעת, אוהבים לכתוב, לכל מי שכתיבה היא חלק בלתי נפרד מחייו, אז אתם מוזמנים להצטרף.

בטבעת כבר יש 11 בלוגים! הרבה יחסית להתחלה! אז בואו נגדיל את המספר, אם אתם מתאימים לתיאור הטבעת ואתם אוהבים לכתוב, לא רק סיפורים אלא גם דברים מהלב או שירים, תבקשו להצטרף ואני אאשר אתכם מיד!

אז עכשיו לפרק... :)

פרק תשיעי - שיעור אנגלית

המורה לאנגלית עמדה בראש הכיתה ודיברה על עבודה גדולה שנצטרך להכין השנה ולהגיש לה לציון. העבודה היא חשובה מאוד לציון הסופי שלנו ושנה הבאה אנחנו נצטרך להיבחן עליה בבגרות בעל פה שתהיה לנו. את העבודה צריך להכין בזוגות ובגלל שהחברה היחידה שהייתה לי בהקבצה באנגלית היא ולרי אז החלטנו שאנחנו נעבוד על זה ביחד. ולרי היא היחידה מבין כל החברים הכי קרובים שלי שלא לומדת איתנו באותה כיתה, אבל לי ולה יש כמה שיעורים שאנחנו כן לומדות ביחד, אנגלית הוא אחד מהם.

"המורה אמרה שאנחנו צריכים להכין את העבודה גם בבית ולא רק פה. אז אני חושבת שכדאי שניפגש אחרי בית הספר כדי לעבוד עליה." ולרי לחשה לי באמצע שיעור אנגלית, בזמן שהמורה עדיין דיברה.

"כן. מתי את פנויה?" שאלתי אותה בלחש.

"בגלל שאני עובדת באמצע השבוע חוץ מימיי שלישי, אז אני פנוייה רק בסופי שבוע בשעות סבירות שנוכל להיפגש בהן. מתי נוח לך?" השיבה.

"ביום חמישי נראה לי שהכי טוב. אבל אם את רוצה אפשר שביום שלישי את תבואי אליי וביום חמישי אני אלייך." הצעתי.

"מעולה. אני אבוא אלייך מחר בערך בארבע ואת תבואי אליי מבית הספר ביום חמישי." סגרה.

"אנחנו גם צריכות לבחור נושא..." אמרתי.

"נוגה? אני מבינה שאת מאוד מתרגשת לקראת העבודה הזאת, נכון? כי אם לא, אז מה כל כך דחוף לך לדבר עליו באמצע ההסבר שלי?" המורה לאנגלית קטעה את השיחה שלי ושל ולרי. זאת רק אני או שלכל המורות יש את אותו משפט מעצבן למקרה שתלמיד מדבר בשיעור בלי רשות?

"מאוד מתרגשת! כמעט משתינה במכנסיים!" אמרתי. כולם צחקו בשקט.

המורה לאנגלית עשתה פרצוף זועף, "אז את יכולה ללכת לעשות במכנסיים שלך בשירותים או בחוץ!"

"אמרתי כמעט." התחכמתי. ולרי שמה לי מרפק בכתף.

"עופי החוצה!" המורה לאנגלית צעקה עליי.

יצאתי החוצה, קצת מתחרטת שעשיתי את מה שעשיתי, והתיישבתי על ספסל מול חדר אנגלית. אחרי כמה דקות קיבלתי אסמס. לקחתי את הפלאפון שלי ובדקתי ממי האסמס, וראיתי שהוא מולרי. היא כתבה: 'אוח נוגה זה כל כך את לעשות קטע כזה בשיעור חשוב... אבל לא משנה אני אעדכן אותך על מה שהיה בהמשך. רק תצפי לנאום ארוך מהמורה, היא נראית לי רותחת!'

האסמס גרם לי לגיחוך קל ושלחתי לה 'סמיילי צוחק, תודה' בחזרה.

מיד אחרי ששלחתי לולרי את האסמס, הגיע אסמס חדש ועוד אחד אחריו. שניהם היו מאמא שלי. הייתי מאוד מופתעת בגלל שאמא שלי אף פעם לא שולחת לי הודעות או מתקשרת אליי בזמן בית ספר כדי שזה לא יפריע לי באמצע שיעור. היא בכלל חושבת שאני משתיקה אותו או מכבה לגמרי. כן אמא, ברור...

בגלל שהיא לא נוהגת לעשות זאת בדרך כלל או בכלל, הבנתי שזה חייב להיות נושא דחוף. מעניין מה קרה ועל מה כל הדחיפות הזאת.

פתחתי את ההודעה וראיתי את הכתוב- 'היי מתוקה, את בטח תראי את ההודעה שלי רק אחרי הלימודים, אז אני שולחת אותה עכשיו כדי שלא תגידי לי שלא הודעתי מראש-' אוח אמא- 'אני יודעת שאת רוצה להרוויח קצת כסף, אז-' פה נקטעה ההודעה הראשונה שקיבלתי ממנה.

"אז, מה? אז, מה?" עניין אותי לדעת, אני כבר הרבה זמן מנסה להיכנס לעולם המתפרנסים, לכן הנושא הזה היה לי לחוץ. פתחתי את ההודעה השנייה שנשלחה לי ממנה במהירות וקראתי את הכתוב- 'מצאתי לך עבודה כמה פעמים בשבוע אצל בלה לייבוביץ' במשך חודש וחצי. זה מתחיל כבר היום אחרי הלימודים אז בהצלחה!' לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ולא ידעתי אם לצפות לאסמס נוסף או לא, לכן החלטתי להתקשר.

"נוגה?" שמעתי את אמא שלי מעבר לקו.

"היי אמא."

"מה שלומך, מתוקה שלי?"

"בסדר. התקשרתי בגלל האסמסים ששלחת. על העבודה שהשגת לי."

"כן, אצל בלה לייבוביץ', היא זקוקה לעזרה בביתה, כנראה בעיקר ניקיון. כמה פעמים בשבוע, 75 שקלים ליום. היום כבר קבעתי לך ללכת אליה אבל את תצטרכי לקבוע איתה לפעמים הבאות כדי שיהיה לך נוח."

"אוקיי..." אמרתי בהיסוס.

"הכל בסדר, מתוקה? שמעתי קצת היסוס בקול שלך. חשבתי שתשמחי יותר כשתשמעי."

"לא, זה טוב באמת, תודה."

"אין בעד מה, אהובה שלי. אז הכל בסדר אצלך?"

"כן. רק דבר אחד..."

"מה?"

"מי זאת בלה לייבוביץ'?"

"אהה..." היא צחקה, "את מכירה אותה, היא הייתה נותנת לך עוגיות כשהיית בגן. בלה היא השכנה המבוגרת מהקומה למטה." הלב שלי צנח היישר לתחתונים מבלי להסס או להתעכב בדרך.

"אה..." בקושי יצא לי קול. לא מספיק שאני מפחדת מהאישה הזאת פחד מוות, עכשיו אני גם מגלה שהייתי אוכלת את העוגיות שלה! ועוד יותר, אני צריכה להיכנס אליה לתוך הבית כמה פעמים בשבוע, במשך חודש וחצי, החל מהיום!

בלעתי רוק בקושי רב.

"אז אל תעשי לי פאדיחות, כן?" אמא שלי צחקה.

"אהא..."

"זה בשלוש, אל תשכחי."

"תהיי בטוחה שלא..."

"אוקיי מתוקה, ביי."

כמעט ניתקתי לה כששמעתי את קולה בוקע מהפלאפון שוב.

"רגע נוגה! למה את בעצם מדברת איתי עכשיו? אמור להיות לך שיעור בדיוק ברגע זה!"

התאפסתי על עצמי, "מה? לא..."

"כן, נוגה! יש לי ממש פה מול העיניים את המערכת שעות שלך, ועכשיו את צריכה להיות בשיעור!" שתיקה. "יש משהו שאת לא מספרת לי? למה את לא בתוך שיעור?!"

"אהה... אמא אני אדבר איתך מאוחר יותר!" "נוגה!!!" "אני חייבת ללכת דחוף!" "מה יותר דחוף מלדבר עם אמא שלך?!" "באמת, אסור לי להתעכב, אני אדבר איתך כבר בבית!" "נוגה!!!" "ביי אמא!" "נוג...-"

ניתקתי הכי מהר שיכולתי ועטפתי את הפלאפון שלי בידי, כאילו שזה מה שישתיק אותו מלצלצל שוב. חיכיתי כמה דקות ארוכות כדי להיות בטוחה שאמא שלי לא תתקשר שוב, וכשהצלצול לא הגיע, נרגעתי קצת. אך מיד נחרדתי שוב כשמחשבותיי נדדו חזרה לנושא של בלה לייבוביץ', או כפי שאני נוהגת לכנות אותה 'האישה המפחידה מהקומה למטה'. שנים שאני כבר חוששת שהיא תכלא ותאכל אותי כמו המכשפה ב'עמי ותמי', ועכשיו אני אמורה להתקרב אליה במכוון. כל הילדים בבניין שלי פוחדים ממנה בדיוק כמוני, אבל המבוגרים, משום מה, לא. היא לא אדם חברותי במיוחד, היא לא מגיעה לשום ערבי חג שמארגנים למטה על הדשא, או יוצאת הרבה מהבית. אני לא חושבת שיש מישהו שמכיר אותה באמת ואני לא חושבת שיש לה משפחה. הדבר היחידי שאני יודעת עליה זה שהיה לה בעל פעם והיא התאלמנה לפני קצת יותר מעשור. ושהיא מפחידה ילדים. יכול להיות שבגלל שהיא איבדה את בעלה, היחיד שהיה לה, היא כזאת מתבודדת ומפחידה. אבל כנראה שאין לי ברירה אלא ללכת אליה היום בשלוש בצהריים, כי הרי אסור לי לעשות פאדיחות לאמא שלי ולהבריז לשכנה המפחידה מלמטה.

צלצול ארוך וחזק קטע את מחשבותיי. קולות של תלמידים החלו להישמע מכל עבר ודלת נפתחה, ממנה יצאה המורה לאנגלית, הצביעה עליי באצבע הארוכה והמאיימת שלה בפרצוף זועם שעשה לה קמטים מכוערים בפנים, והורתה לי לבוא אליה. יש לנו שיחה ארוכה כאורך ההפסקה של החמש דקות לקיים.

אמאל'ה!

מקווה שאהבתם!

תגובות?