הפרק ה-13 הגיע!

לא לשכוח, פתחתי טבעת חדשה של כתיבה שמיודעת לכל מי שאוהב לכתוב: אוהבים לכתוב! כל מי שמזדהה עם הטבעת מוזמן להצטרף!

רוצים להיות קבועים בבלוג? תכתבו לי בתגובות ואני אעדכן אתכם בכל פעם שעולה פרק חדש!

אז עכשיו הפרק!

פרק שלושה עשר - סוד

"טוב, אז בקיצור, אנחנו צריכות למצוא שיר על הנושא ולענות על השאלות שנמצאות בדף." ולרי אמרה וקראה מהדף ברפרוף.

גלגלתי עיניים, "אין להם משהו יותר טוב ללמד אותנו? זה כאילו נגמרו להם הנושאים, אז הם פשוט זרקו את העבודה הזאת עלינו." אמרתי וזרקתי את מחברת האנגלית שלי הצידה, מתיישבת על הריצפה לצידה של ולרי ונשענת בגבי על המיטה. ולרי חייכה בלי לענות.

שמענו דלת נפתחת ונסגרת ממקום אחר בבית.

"מי זה?" ולרי צעקה וחיכתה לתשובה שהגיעה לאחר מספר שניות.

"אח שלך!" מיכאל. מיכאל החתיך. אחיה הגדול של ולרי שמבוגר ממנה בשנתיים והוא במקרה גם חבר של בן קליין ואלון לב, החתיכים מי"ב. הוא מאלה שאפשר פשוט להסתכל עליהם ולהסתכל ולהסתכל, ככה למשך כל החיים. אם לא הייתי צריכה לאכול ולשתות כדי להתקיים אז הייתי ממשיכה לבהות בו בלי לעצור להפסקת נשימה אפילו. ואם כל זה, הוא לא השתווה לבן ואלון. איתו תמיד הייתי מסוגלת לדבר חופשי ולהגיד לו שלום ולחייך בלי שהחיוך שלי ירטוט ממבוכה ובלי לשנות צבע פנים. אני לא יודעת אם זה היה בגלל שלדעתי הוא היה פחות חתיך משניהם או בגלל שהוא פשוט היה אח של ולרי, אז לגמרי הוצאנו אותו מהמשוואה.

האמת על ההכרות שלנו עם ולרי בתחילת שנה שעברה היא מיכאל. כולם ידעו שיש לולרי אח חתיך שלומד, באותה תקופה, בכיתה י"א. כל הבנות בשכבה דיברו על זה וממש התלהבו שקיים קשר בינן לבין הילד החתיך הזה עם השיער הבלונדיני והעיניים הבהירות שהיה כל כך חסון ומפותח, ועדיין כזה. היה לו מן מראה בוגר, לא כמו הבנים בשכבה שלנו שהיו ממש תינוקות וגם נראו עדיין בני שלוש עשרה עם שפם בר מצווה כל כך לא מושך. זאת הייתה אחת הסיבות שהתלהבנו ממנו כל כך. הוא היה כמו האביר על הסוס הלבן וכל הבנות עברו הדלקות עליו במהלך השנה ההיא. אני דיי בטוחה שעדיין כמה בנות דלוקות עליו, אבל פחות. עכשיו זה תורן של הט'ניקיות החדשות.

הכרנו את ולרי משיעורי מתמטיקה. אני, ליהי ושובל למדנו באותה הקבצה שלה במתמטיקה וידענו, כמו כל השכבה, שזאת אחותו של החתיך מכיתה י"א. החלטנו שאנחנו נתקרב אליה כדי להכיר אותו. רצינו להיות חברות שלה כדי לבוא אליה הבייתה ולראות אותו יותר טוב. כן, זה נשמע ממש מגעיל, אבל זה נעשה לגמרי מתמימות. לא התכוונו לפגוע בה או להעליב, גם לא התכוונו להיקשר אליה יותר מידי, רק רצינו להיות הט'ניקיות שיכירו את אח שלה. וזה אכן קרה, הכרנו את מיכאל ועוד יותר את ולרי ופשוט התאהבנו בה. הפכנו לחברות טובות, הצגנו אותה לבנים ומאז היא לא עוזבת אותנו. ואנחנו גם לא רוצים שזה יקרה.

אף פעם לא סיפרנו לולרי שזאת הסיבה שהתחלנו לדבר איתה בכיתה, כך שמבחינתנו היא לא יודעת מזה, למרות שאני דיי בטוחה שהיא כן.

מיכאל הופיע בפתח דלת חדרה של ולרי, כולו מדהים, והניד את ראשו לכיוונה של ולרי. הוא לבש בגדי ספורט קצרים ונראה קצת מזיע. אבל הוא נראה טוב ככה.

"למדת עד מאוחר?" ולרי שאלה אותו.

הוא הניד בראשו לשלילה, "שיחקנו כדורגל במגרש." עניין אותי לדעת מי זה 'אנחנו'. הסתכלתי עליו בעיניים זוהרות, כנראה שאני עדיין קצת מושפעת מלראות אותו ושאחרי שמישהו נדלק על מישהו אחר תמיד תהיה איזושהי תגובה כשרואים אותו. הייתה תקופה לפני שנה שהייתה לו חברה. אני זוכרת שזה ממש שבר אותנו לדעת שהוא נתפס על ידי איזו פוסטמה בת גילו ושהוא כבר בלתי ניתן להשגה. באותו זמן שהוא היה תפוס, שובל התחילה להוריד מערכו ואמרה שהוא לא כזה חתיך ושאנחנו מגזימות לגמרי, אבל ידעתי שהיא סתם אומרת את זה, ומבין שלושתינו היא הייתה זאת שהכי רצתה אותו. לאחר חודש בערך הוא נפרד מחברה שלו והעינוי שלנו הסתיים. ההדלקות שלי כבר הייתה בסופה וליהי כמובן הייתה נעולה על בן קליין כבר מספר שנים, רק שובל נותרה להסתכל עליו. נהגנו לשבת הרבה ולצחוק על עצמנו ועל ההתרגשות הטיפשית שהייתה לנו כשראינו אותו, והיחידה שלא עשתה זאת הייתה שובל. עם הזמן, הבנו שהיא כנראה באמת התאהבה בו, לכן הפסקנו להעלות את הנושא. בסופו של דבר זה נודע לולרי, שרק צחקה על שלושתינו ואמרה שהיא כבר רגילה שחברות שלה נדלקות על אחיה, אבל זה תמיד עובר להן. גם הבנים גילו והם לא הפסיקו לרדת עלינו בגלל שהתבאסנו כשהייתה לו חברה. התגובות של כולם כנראה גרמו לשובל להירתע מכל העניין ולהיפגע לכן היא השאירה את הכל מאחור ולא חזרה אל הנושא הזה יותר. מרגע זה היא הפכה להיות שובל העוקצנית והצינית שאנחנו מכירים היום. לפעמים, כשאנחנו פוגשות את מיכאל בבית הספר או אצל ולרי בבית, נדמה לי שהיא עדיין אוהבת אותו, אפילו אם זה רק טיפה.

מיכאל הביט בדפים ובמחברות שמילאו את ריצפת חדרה של אחותו הקטנה.

"אנחנו עובדות על הפרוייקט באנגלית." ולרי ענתה בלי שהוא ישאל.

הוא הרים את גבותיו, "איזה כיף לכן..."

"זה מה שבאת להגיד לי?" ולרי נראתה מעוצבנת.

"לא..." זה לא נראה כאילו זה הזיז לו במיוחד, "סתם באתי להגיד שלום לנוגה." הוא אמר וחייך אליי חיוך נוצץ מדהים. חייכתי חזרה חיוך אמיתי. הוא הסתובב כדי ללכת ואז נעצר ופנה אלינו שוב, "אה כן," הוא אמר וזרק על ולרי חולצה מלוכלכת שהחזיק, "לא כדאי שאני אמצא עוד מהבגדים שלך בתוך המגירות שלי, אחרת..." הצביע על החולצה. ולרי החזיקה את החולצה מול פניה ונאנקה. החולצה הייתה של להקה שולרי מאוד אהבה והיא הייתה מלוכלת ומלאה בוץ ומים.

"מה עשית לזה?!" ולרי צעקה על אחיה.

"לקחתי אותה למשחק. את יודעת, הבד הזה מאוד רך ונוח לניגוב הזיעה..." מיכאל היה מאוד רגוע לעומת אחותו.

"מה?!" ולרי זרקה את החולצה מידייה בגועל וקמה ממקומה, "מיכאל!!!" הוא סגר את דלת החדר במהירות והותיר את ולרי להיאבק בדלת שנסגרה בפתאומיות בפניה. היא צעקה בכעס ברוסית ופתחה את הדלת לאחר כמה שניות של היאבקות נגדה. ולרי רצה לחפש את אחיה שהספיק להיעלם בתוך אחד החדרים בבית, והשאירה אותי לשבת בחדרה המומה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. שמעתי דפיקות חזקות על משהו קשה ואת ולרי צועקת בזעם מילים לא מובנות. ניחשתי שהיא מצאה את מיקומו באחד החדרים ועכשיו היא דופקת בחוזקה על הדלת כדי שהוא יפתח לה אותה. אני מכירה התגרויות של אחים גדולים על חשבון האחים הקטנים, יש לי דוגמה מאוד טובה מהבית שלי, אבל עדיין היה לי מאוד מביך להיות שם בזמן המקרה הזה. לאחר כמה דקות שנמשכו באותה צורה, נשמע קולו של מיכאל צועק חזרה. הם המשיכו להתווכח בלי הפסקה, שוכחים שאני בכלל נמצאת בבית. קול שלישי הצטרף, קול כבד של אישה מבוגרת יותר, פחות חזק משני הקולות האחרים ויותר סימפטי. אמא של ולרי ומיכאל ניסתה לפייס בין השניים או לפחות להשתיק אותם. לא שמעתי אותה נכנסת בכלל, אבל אני בספק אם גם שניהם שמעו. הצעקות פסקו בהדרגה, כל פעם מישהו אחר היה מעיר משהו או חוזר לצעוק כמה מילים על השני כדי לסיים את הריב ב"ניצחון" לטובתו.

ולרי חזרה, מעוצבנת ביותר לחדר ולרגע הייתי בטוחה שהיא לא שמה לב שאני יושבת על המיטה שלה. הסתכלתי עליה, קצת בשוק, אבל לא אמרתי מילה. גם היא הביטה בי בשקט, מרימה גבות כאות התנצלות.

"אחים..." אמרה לבסוף. חייכתי חיוך קטן לקראתה, מבינה לגמרי.

עברו כמה שעות והתקדמנו קצת בעבודה אבל בעיקר דיברנו על כל מיני נושאים שעלו לשיחה.

"אז מה את מתכוונת לעשות עם דניאל?" ולרי שאלה לפתע. הבטתי בה, קצת המומה מהשאלה שהפנתה אליי בפתאומיות.

"אני לא יודעת..." אמרתי לבסוף, "זה לא כאילו אסור לו להיות פה, הוא הרי גר כאן." היא הנהנה בהבנה. "אני פשוט אקווה לא להתקל בו יותר." אבל משהו בי כן רצה.

"אני לא יודעת מה אני הייתי עושה אם מישהו שאני אוהבת היה עושה לי דבר כזה..." אמרה בכנות. זה לא היה המשפט הכי מעודד שאמרו לי אי פעם אבל ידעתי שהיא לא מתכוונת לפגוע. "זאת אומרת, בטוח הייתי נפגעת וכועסת בדיוק כמוך, ולחשוב שזה היה מישהו שאת אהבת ונתת לו להתקרב אלייך, קשה לי לתאר את ההרגשה..." היא אמרה מהורהרת אך רצינית, "צריך להיות באמת בן אדם שפל כדי לעשות את זה. למרות שדניאל בכלל לא נראה שפל, הוא ממש אהב אותך אני בטוחה בזה!" עודדה אותי כשראתה שאני קצת על הפנים. "ומצד שני, לא כל כך הכרנו אותו לפני. כמו שאנחנו מכירים את עומר..."

הרמתי את ראשי, "מה?"

ולרי נבהלה וקפצה במקומה מעט חיוורת לשאלתי, "מה?" היא נראתה מתחמקת, אבל לא היה סיכוי שאחרי זה אני אוותר לה.

"מה הקשר לעומר?" ניסיתי להבין. היא לא הביטה בעיניי והסתכלה על כל דבר אחר שהיה בחדר חוץ מעליי. מאיפה היא הביאה את עומר עכשיו? מה זה בדיוק קשור אליו, חוץ מזה שאנחנו חברים טובים והוא היה איתי באותו יום אהבה? ניסיתי לתפוס את עיניה של ולרי שהמשיכה להתחמק מבלי לענות ובדקתי אם אני יכולה להבין מה פשר הדבר רק מהתנהגותה והבעת פניה. "ולרי?" אולי אם אני אלחץ עליה קצת היא תישבר, אבל היא נשארה נחושה.

"מה הקשר בין דניאל לעומר?" החלטתי להסיק מסקנות בעצמי בקול רם ואולי התגובה שלה תסגיר את התשובה. "כאילו, דניאל היה חבר שלי ואהבתי אותו... ואז הוא פגע בי... אבל הוא אהב אותי... בן אדם שפל... שלא הכרנו... כמו שמכירים את... עומר..." בהיתי בה המומה במשך זמן רב בלי לומר דבר. גם היא לא אמרה מילה ונראתה כאילו פישלה בגדול כשפלטה סוד שלא הייתי אמורה לגלות. היא הרימה את ידיה אל פניה והסתירה אותם כאילו תוכל להיעלם מאחוריהן. היא הציצה מבעד לאצבעותיה, הפעם כן מביטה בפניי כדי לאמוד על דעתי, אבל אני רק נשארתי בשקט עדיין מנסה להבין עד הסוף. היא נראתה פוחדת מהתגובה שלי ורק מתכווצת יותר מפני.

"את אוהבת את עומר?"

"א-אנ... אני..." גימגמה במבוכה.

"עומר?" הופתעתי שהיא אוהבת אותו ומעולם לא שמתי לב לזה. היא הסתכלה עליי, לא יודעת איך להגיב לשאלה שלי, מחכה שאני אגיד קצת יותר מאת השם שלו. "הוא יודע?"

היא הנידה בראשה.

"טוב, אם הוא היה יודע אז הגיוני שגם אנחנו היינו יודעים כבר." אמרתי והיא צחקקה בתגובה. חייכתי אליה. ולרי אוהבת את עומר. בחיים לא הייתי מנחשת שהיא אוהבת דווקא אותו. האמת, שאף פעם לא שמעתי אותה מדברת על מישהו בצורה כזאת, ידעתי שהיו לה חברים בעבר אבל לא שמעתי אותה או ראיתי את זה קורה בעיניים שלי.

"אל תספרי לו, אוקיי? אני רוצה שהוא ישמע על זה ממני." היא ביקשה בשקט.

"ברור." אמרתי.

"ואל תספרי לליהי!" היא הביטה בי ברצינות. היא ממש מכירה אותי. "אני יודעת שאתן מספרות הכל אחת לשניה וזו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתספרי לה. לליהי יש..." היא שקלה את דבריה, "פליטות פה מיותרות לפעמים..." זה עידון של הדברים. לליהי יש פה ענק! גם אם זה לא בכוונה, היא נוהגת לומר דברים שהיא לא אמורה לומר.

"תסמכי עליי!" הבטחתי לה. היא עדיין לא נראתה משוכנעת שאני באמת אשמור את זה בסוד, אבל היא לא הוסיפה מילה בנושא. רציתי להוכיח לה שזה לא יצא ממני, דווקא בגלל חוסר האמון שלה בי.

"אז... אני היחידה שיודעת?" שאלתי, מעט מרוצה מעצמי.

"כן..." היא נראתה פחות מרוצה.

"מגניב."

היא הביטה בי במבט שהיה בדיוק ההפך מ'מגניב'. התעלמתי, ואמרתי להתראות.

יצאתי מהבית של ולרי נרגשת ונסערת מהידיעה המרעישה שגיליתי בזה הרגע. כמה חבל שאסור לי לספר לליהי...

מקווה שאהבתם :)

תגובות בבקשה,

פרק חדש הגיע! לכל מי שחיכה לפרק 12, הינה הוא כאן!

אל תשכחו שפתחתי טבעת במיוחד לכל מי שאוהב לכתוב, בדיוק כמוני - אוהבים לכתוב! כולם מוזמנים להצטרף!

כל מי שרוצה להיות בקבועים, שיגיד לי ואני אוסיף אותו מיד. אני מודיעה לכל הקבועים בבלוגם כשעולה פרק חדש בסיפור!

הוספתי תיבת מסרים בבלוג, כולם מוזמנים להגיב גם שם.

ועכשיו... הפרק!

פרק שנים עשר - פולש

חזרתי הבייתה בסוף יום הלימודים של יום רביעי ושוב הייתי צריכה ללכת לביתה של בלה לייבוביץ'. פתאום הופתעתי להבין שאני מאוד מסוקרנת ממנה. אני רציתי לדעת למה הבית שלה נראה כפי שהוא נראה. רציתי להכיר את הסיפור האמיתי מאחורי האישה הזאת, לדעת איך היא הייתה לפני שבעלה נפטר. מדוע כל השנים האלה לא למדה עברית, ומה לעזאזל עובר לה בראש בכל פעם שהיא רואה אותי.

האישה הייתה בודדה במשך שנים, שזה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי ילדה קטנה מאוד כשבעלה נפטר לכן אני לא זוכרת איך היא הייתה לפני. אני עדיין מקבלת צמרמורת רק מלחשוב על להיכנס לתוך הבית שלה שוב, היא נשארה האישה המפחידה מהקומה למטה. אבל עכשיו, במקום להרתיע אותי לגמרי, אני דווקא יותר מעוניינת להבין אותה ולהתקרב אליה.

צלצלתי בפעמון שבצד הדלת החלקה שנפתחה מספר שניות אחר כך. נכנסתי לדירה המטונפת, כמעט נחנקת מחוסר האוויר בבית ושמחתי להיווכח שהיא לא התלכלכה עוד יותר מלפני יומיים אפילו נראתה נקייה יותר. נעמדתי באמצע הסלון והסתכלתי על בלה לייבוביץ' שהסתכלה עליי באותו מבט מקפיא ולא ברור. כשהבנתי שהיא לא מתכוונת להגיד שום דבר, שבואו נודה שאין צורך כי במילא לא הייתי מבינה אותה, חייכתי בעצבים ואמרתי, "אז אני אמשיך מאיפה שהפסקתי, כן?" ובלי לחכות לתשובה שלא תבוא, ניגשתי למטבח והוצאתי שקית מהארון שמתחת לכיור. הפעם זכרתי להביא כפפות.

התחלתי לנקות את הסלון מכל הלכלוך שנשאר שם מהפעם הקודמת. לא נשאר הרבה ואני כבר ראיתי את האור שבקצה המנהרה. למרות שידעתי שאחרי איסוף הזבל, צריך לטאטא את השאריות הקטנות ואז לשטוף את הריצפה לפחות פעמיים, אחר כך לנקות את הקירות והחלונות והרהיטים המאובקים, את הכלים המלוכלכים, בתוך הארונות ואת השירותים. צריך גם לפתוח חלון, את זה ידעתי שאעשה ברגע שהיא תצא מהחדר.

לאחר מספר דקות, היא נכנסה לאחד מחדרי הבית ויצאה ממנו כשבידה מעיל חורפי והתקדמה לעבר דלת הכניסה. היא נעצרה מולי ולבשה את המעיל על הבגדים הגם ככה חמים שהיו עליה והצביעה לכיוון הדלת. היא כנראה רצתה לומר לי שהיא יוצאת מהבית. הנהנתי בראשי להראות לה שאני מבינה ואמרתי לה להתראות למרות שידעתי שהיא לא מבינה אותי. היא יצאה מהבית ואני נשארתי לבד, חושבת על כמה שאני לא רוצה להיות לבד בבית הזה אבל גם לא חושבת שהאישה הזאת היא הטיפוס הכי טוב להישאר איתו בבית כמו זה. היא גם כנראה סומכת עליי אם היא משאירה אותי פה לבד. כן, כאילו שמישהו ירצה לקחת מהבית הזה משהו. ת'אמת, שזו סיבה טובה להשאיר בית מבולגן ומלוכלך כמו זה - אף גנב לא ירצה לגנוב מפה.

מיד ניגשתי אל החלון שליד המטבח ופתחתי אותו. האור שהציף את הבית באותה שניה כמעט גרם לי להתעוור. אפילו לא קלטתי כמה חשוך אצלה בבית. הרגשתי רוח ואוויר צח לנשימה שנכנסו דרך החלון הפתוח לרווחה והכו בפניי, פתאום כבר לא הרגשתי שאני עוד מעט נחנקת. הלכתי לחלון שבסלון ופתחתי גם אותו, נותנת למחנק שהיה בבית לצאת החוצה ולאוויר להיכנס ולמלא אותו. הבטתי החוצה דרך החלון בדיוק בזמן כדי לראות את בלה לייבוביץ' יוצאת אל מחוץ לבניין שלנו בדרך למקום לא ידוע. רציתי לדעת לאן.

חזרתי לעבודת הניקיון. מילאתי שתי שקיות של לכלוך רק מהסלון והבנתי שהגיע הזמן לטאטא את כל השאר. חיפשתי את המטאטא בסלון ובמטבח וכשלא מצאתי אותו נכנסתי לחדר האמבטיה ולחדרים האחרים. המטאטא לא נמצא, ונשאר לי רק חדר אחד לחפש בו. החדר שלה. לא ידעתי אם הוא מחוץ לתחום בשבילי ואם אני אמורה להיכנס גם אליו באיזשהו שלב ולנקות אותו. נשארתי בדילמה קשה אבל בסוף החלטתי שאני רק אציץ כדי לראות אם המטאטא שם או לא. ניגשתי אל הדלת והנחתי את ידי על הידית, עדיין יכולה להתחרט. נו באמת נוגה, היא לא תדע כי את לא תגעי בשום דבר ואת לא תגידי לה, כי היא גם ככה לא תבין מה את אומרת. שכנעתי את עצמי וסובבתי את הידית. החדר היה נעול. וסיבוב נוסף של ידית דלת נשמע, אך זו לא הייתה הידית של החדר הזה. הסתובבתי במהרה לכיוון דלת הכניסה לבית וראיתי שהיא נפתחת באיטיות. הדמות שנכנסה הייתה גבוהה ורחבה יותר מהאישה, בלי לראות יותר מזה חמקתי במהירות לחדר הפתוח הקרוב ביותר למקום שבו עמדתי, החדר הנקי והמואר מהפעם הקודמת. גם הפעם הוא היה נקי ומואר יותר מכל מקום אחר בבית, אך זה לא היה לי אכפת כי אני הייתי עסוקה מידי בלחפש כלי נשק כנגד הפולש הבלתי רצוי. שמעתי אותו מהסלון, מתהלך בתוך הבית מזיז את שקיות הניילון הרעשניות שהשארתי שם. חיפשתי בחדר משהו שיכול לגרום לפולש נזק בלתי הפיך והחלטתי שהמחבט בייסבול שנשען על הארון הוא הדבר הכי טוב. מאיפה לאישה יש מחבט בייסבול ולמה, אני ממש לא יודעת. וכרגע זה גם לא הדבר הכי דחוף לי לברר. התקרבתי לדלת, מתכננת איך להפתיע את הפולש ולרתק אותו לריצפה בדרך הכי טובה שיש ואיך להכות אותו לפני שהוא יכה אותי, ולקוות שזה גם יצליח.

נשענתי על המשקוף והלב שלי פעם בטירוף. הרגשתי חולשה ברגליי וידיי ונשמתי מהר בלי יכולת לשלוט בנשימותיי. הייתי בטוחה שאני עוד מעט אתחיל לבכות, ולמרות הפחד לא התכוונתי לרדת מהתוכנית שלי. ידעתי שלא צריך להתקרב לאישה הזאת, רק עשיתי את זה וכבר אני יכולה להיות בסכנת חיים, ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מלעבוד אצלה. הצצתי על הפולש מהחדר שבו הייתי וראיתי את גבו. זה בהחלט היה גבר. והוא היה גבוה מאוד, לבוש שחורים. זה טוב שהוא עם הגב שלו אליי, יש לי את אלמנט ההפתעה.

נשמתי עמוק ככל שיכולתי מבלי לרעוד ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון. התקדמתי לאט וברעד לעברו של הפולש והחזקתי את המחבט קרוב לראשי, מוכן להנפה מהירה. פתאום הפולש הסתובב אליי ואני ראיתי את פניו והנפתי את המחבט בבהלה, פולטת צווחה קטנה. הוא נראה מופתע ומבוהל בדיוק כמוני והרים את ידיו אל מול גופו, כמתגונן.

"וואו!!!" הוא צעק בבהלה. המחבט שבידיי נשאר מונף באוויר, הבנתי שאני בעמדת הכוח. "לא צריך מחבטים, ילדה, אני לא אעשה לך כלום!!!" ידיו עדיין היו מול גופו והוא ניסה להרגיע אותי. הוא נראה לי מוכר מאיפשהו, אבל לא היה לי מושג מאיפה. כשראה שאני לא משתפת איתו פעולה אמר, "את יכולה להוריד את המחבט, אני מבטיח, לא יקרה לך כלום! זה בסדר, אני גר פה!"

"מה?" הופתעתי מדבריו והורדתי את המחבט. הוא נראה רגוע יותר כשהמחבט כבר לא היה באוויר והביט בי קצת המום. "מה זאת אומרת אתה גר פה?"

"זאת אומרת," עיניו סקרו אותי בזמן שדיבר, "שאני בעל המקום, ושאת, פלשת אליו." הוא דיבר בשחצנות מעט ילדותית וניסה להוכיח אותי.

מבטו ודבריו הכעיסו אותי קצת. לפני רגע הוא היה הפולש, ועכשיו זאת אני? לא נראה לי. "לא נראה לי," אמרתי באותו טון כשלו, "אתה לא גר פה, בלה לייבוביץ' גרה פה, ואני לא פלשתי אני עובדת כאן."

"כן, בלה לייבוביץ' גרה פה," הוא לא התכוון לוותר, "ואני לא חושב שאת עובדת פה, כי אם כן אני הייתי יודע."

"אם אני לא עובדת פה אז איך זה שאני כן פה?" אבל גם אני לא התכוונתי.

"זה בדיוק מה שאני מנסה להבין. מה ילדונת כמוך עושה בתוך הבית שלי." ילדונת?! מי הוא חושב שהוא?

"זה לא הבית שלך! ואני ממש לא ילדונת, אני עובדת פה!"

"אם זה לא הבית שלי, אז למה יש לי את המפתח?" הוא הוציא מפתח מכיס מכנסיו והציג אותו מול פניי. שתקתי ובהיתי במפתח מבלי לדעת מה לומר. הוא נראה מרוצה מכך והחזיר את המפתח לכיסו.

"נו?" הוא עמד מולי כמו טווס שחצן שחושב שהכל שייך לו, בבית הזה, כנראה שהוא צדק. "את מתכוונת לצאת לי מהבית או שאת מצפה גם לקפה ועוגה?"

התעצבנתי, "אתה יודע, יחסית לגיל שלך, אתה מתנהג ממש כמו תינוק!" אמרתי והסתובבתי חזרה לכיוון החדר.

"למה, את יודעת מה הגיל שלי?" כנראה שהצלחתי לעצבן אותו. הוא הלך אחריי לתוך החדר.

"שלושים?" אמרתי מבלי להסתובב.

"עשרים ושבע!" הצטדק בחיוך מנצח.

"עדיין... תינוק!"

"מה בדיוק את יודעת?" הוא נשמע מתבכיין. הסתובבתי אליו והוא נעמד מולי בשילוב ידיים.

"אולי אני לא יודעת הרבה, אבל אני יודעת שככה, "הצבעתי על כולו בבוז, "גבר בן עשרים ושבע לא צריך להתנהג."

"אבל בכל זאת קראת לי גבר!" אמר בקול רגוע כל כך, שגרם לי לרצות להעיף אגרוף ישר לפרצוץ המרוצה שלו.

"סליחה, מצטערת, טעות שלי!" השבתי.

"סליחה! זה בסך הכל מה שרציתי לשמוע ממך. זה היה כל כך קשה?" הוא צחק לי מול הפנים. האחיזה שלי במחבט התהדקה.

"אתה מודע לזה שאני זאת שמחזיקה את המחבט, נכון?" אמרתי במרירות.

"המחבט שלי." אמר בחיוך מרוצה ומשך את המחבט מידי. "עכשיו, את יותר ממוזמנת ללכת."

"אני עובדת כאן. בשביל בלה לייבוביץ', ואתה כבר אמרת שהיא כן גרה פה אז אין מצב שאני הולכת מפה, אלא אם כן היא תגיד לי ללכת." התיישבתי על המיטה שבחדר כאות מחאה.

הוא הבין שאין בידיו יותר מה לעשות כדי לגרום לי ללכת, לכן פשוט עזב אותי יושבת על המיטה לבד. שמעתי רשרוש מהסלון ואז דלת נפתחת ונסגרת. ושוב הייתי לבד בבית של בלה לייבוביץ'. לפתע נזכרתי מאיפה האיש הזה כל כך מוכר לי. זה אותו בחור צעיר שראיתי דרך חלון הבית שלי באחד הימים. רק שאז הוא היה הרבה יותר נחמד ושקט והרבה פחות כאב ראש. כבר אמרתי שידעתי ששום דבר טוב לא יצא מלעבוד פה?

אני מאוד מקווה שאהבתם את הפרק, אני יודעת שאני כן. חיכיתי מלא זמן לפרק הזה ואני מקווה שהתגובות חיוביות.

יש עיצוב גם חדש לבלוג, תודה רבה ל-mix4u על העיצוב המדהים! תגובות עליו יתקבלו בברכה.

אז, תגובות בבקשה :)