מרוב טעמים אינני מרגישה כלל טעם. לא מר, לא מתוק, לא חמוץ ומר וגם לא את הטעם החדש הזה שנמצא בעגבניות.
הטעמים התפוצצו לי על הלשון, גרמו ללשון להיות חסרת תחושה.
אז צמתי.
מאז הגיוס אני בצום מתמיד, בצום מהחיים שלי.
יודעים איך זה שכל העולם משתנה ואתה מרוב לחץ לא יכול לנשום לרווחה ומרגיש שאתה חייב לשנות כל מושג במילון שלך ולהתאימו לחיים החדשים האלה שמכתיבים לך. קצת הולך לאיבוד בכל החדש הזה, קצת מרשה לעצמך להסחף ולהאמין שזה מה שטוב לך באותו רגע והשינוי הזה נחוץ.
הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי, תורמת למדינה "שנתנה" לי כל חיי.
הרגשתי גאווה לעלות על מדים ולא התבכיינתי לרגע על כמה שקשה, בכל אופן לא לפני אנשים שלא מאמינים בי.
הייתי צריכה להתנתק מכל מה שהכרתי, מכל החברים שלי, מכל השגרה, מהעבודה, מלהרוויח כסף, מלצאת למסיבות כל שישי, מלהתמסטל כל היום, מלשכב אצל בחור שונה כל לילה. כל זה שמתי מאחורי. יהיו בינכם כאלו שיגידו "כל הכבוד" ו"זה הכל לטובתך" ומשו בסגנון של "עדיף ככה" ותאמינו לי איפושו עמוק בליבי גם אני מאמינה שזאת הדרך הנכונה. אבל ראבק, כל מה שהכרתי צריך להמחק כביכול.
אבל פתאום איפושו בתחילת הדרך הכל החל להתפורר
נשברתי. ליום אחד בלבד נשברתי.
אך יום זה גרם לי לפחד, לא באמת השתנתי.
כאילו, לא יהיה נכון להגיד שהדברים שעברתי לא גרמו לשינוי כולשהו, אבל לא למה שציפיתי.
ציפיתי שכל צורת חשיבתי תשתנה ואני אפילו לא אתגעגע למה שהיה פעם, כמובן שכל זה היה שקר תמידי שהייתי צריכה לספר לעצמי.
לא עובר יום שאיני חושבת על חיי שהיו, ועם כל החרא שהיה בהם-אני מתגעגעת.
אני מבינה שלא את הצבא אני צריכה להאשים אלא את החיים.
ומה זה להאשים? אין את מי להאשים. זה מה שנקרא להתבגר.
לקחת את עצמך בידיים. החיים הם לא מסיבת טבע אחת גדולה.
הרי בשלב כולשהו אני צריכה להתקדם... מלפני עוד לימודים ועבודה רבה ועדיף להתעורר מוקדם מאשר מאוחר.
אבל אוף כמה שאני מתגעגעת לטעם האסיד בסופשים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
