מעדיף להשאר בצל
שמישהו יכבה כבר את השמש! |
| 10/2010
אני ז'אן סול פרטר
בן שלושים ושש, יליד ישראל
מתגורר בעיר גדולה למדי, נגיד בפריפריה
נשוי לקטנה ואבא לשני ילדים
עובד הייטק מזה עשר שנים
מובטל מזה חודש.
אי אפשר לומר שאני לא מודאג מהעובדה שחצי מההכנסה החודשית שלנו עומדת להעלם בעוד זמן קצר אבל אני לא יכול להכחיש שקיים חלק בתוכי שכלל לא אכפת לו. לא זו בלבד אלא שחלק זה נהנה מאוד מהמצב ומהשהיה בבית ומחוסר מהמעש החלקי. בעצם, לאט לאט, החלק הזה שולח פנימה זרועות ונימים ומנסה לדחוק החוצה את השני, זה שרוצה לעבוד ולפרנס ולהיות אחראי ומבוגר ורציני. לאט לאט אני פחות עושה דברים יותר לא עושה. זו תחושה מוזרה מאוד ללכת לישון בסוף היום ולדעת שלא עשית בו שום דבר, כאילו הזמן לא קיים ואין לו מחיר. כאילו שוב הייתי בן עשרים ואחת. הזמן מתפורר ומאבד משמעות וחוזר רק אחר הצהריים כשמגיעה השעה לאסוף את הילדים מהגן והיום עולה להדרן ראשון ואחרון,הזמן מתקשה ונדחס שוב עד שהולכים לישון.
אבל אני יודע את המחיר של אובדן הזמן. לומדים את זה עם השנים ודרך כל מי שאי פעם הכרת בחיים - הילדים שגדלים והחברים שמשתנים ולפעמים נעלמים והמבוגרים שמתים אחד אחד - ורק אתמול הם היו סבא וסבתא שלך ולא מזמן הם היו בני שישים וקצת, כמו אבא שלך היום. הזיכרון. ארועים שמתרחקים וילדות שמתעמעמת ומאפשרת לנו לקבל את החיים האלה של המבוגרים שיודעים שזמנם קצוב.
ואני עדיין עומד במקום. אני לא מחפש עבודה כי אני לא רוצה. אני לא רוצה לעבוד שוב במקצוע הזה לעולם ולא בשום דבר שקשור להייטק. אבל אני כן מחפש עבודה, אחרת. לא בעיתונים או באתרי משרות ודרושים אלא מחפש אותה אצלי. וזה קשה.
כשאתה עובד נדמה לך שכל האופציות בידיך גם אם אתה יודע שלא כך מתנהל העולם. הרי לעולם לא אוכל לחזור להיות בן עשרים ואחת, מלא בפוטנציאל שממנו אוכל לממש רק חלק, וללא דאגות ממשיות או הבנה למשמעות האמיתית של הבחירות שאנו בוחרים.
ולכן מרחב התמרון שמצבי החדש מאפשר מצומצם למדי ומה שתוחם אותו בעיקר הוא המחיר שכל בחירה שאעשה מעתה ואילך. ואני מוכן לשלם מחיר וגם אישתי מוכנה לשלם עד גבול מסויים וכמו כל גבול גם עליו ניטשים סכסוכים וחוסר הסכמה שלרוב קשורים לישובי הקבע שמתווספים כל הזמן - שני ילדים ותשלומים רבים מנשוא וכמובן סלע המחלוקת הגדול מכולם - ההרגל. ההרגל לחיות טוב לצרוך את החיים בזמינות ובאיכות גבוהה. ככל שאני חושב על זה אני מבין שאם אי פעם תקרה פה איזו קטסטרופה איומה כמו רעידת אדמה או משהו בסיגנון לערבים בעזה יהיה הרבה יותר קל להסתדר מאשר לנו. ככה זה כשאתה גדל בספרטה.
אז אני עומד במקום ועושה סיורי גישוש כאלו ואחרים אבל לא מספיק. אני חייב לדכא את החלק ההוא שבתוכי, זה שאוהב לעמוד במקום וניזון מאבק הזמן ולא סובל ממנו, כאילו.
כשהחלק הזה ישב לו באיזו פינה כמו איזה קישוט סנטימנטלי על מדף מאובק רק כדי להזכיר לעצמי שגם אני פעם הייתי ילד, רק אז אצליח לעשות צעד משמעותי כדי להחליט או אולי להבין את מה שבאמת חסר לי. כדי שלא אעמוד כל היום מול המדף ואחלום כל היום איך הייתי פעם ילד.
| |
| כינוי:
בן: 51
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
