מעדיף להשאר בצל

כמעט כולם כבר הלכו הביתה והקומה הייתה שקטה לגמרי. יצאתי מהמעלית ופניתי ללכת חזרה אל המשרד שלי בדיוק כשיעל, עם התיק על הכתף ועטופה במעיל ארוך הגיעה לתפוס אותה בדרך החוצה.

יעל הגיעה לחברה לפני חודשים ספורים ועובדת בקבוצה אחרת ואנחנו נתקלים אחד בשנייה לעיתים די רחוקות, אבל כבר בהזדמנות הראשונה שיצא לי לדבר איתה היה לי ברור שיש בינינו קליק. לפעמים יש את הרגע הזה, תוך כדי שיחה, שמסתכלים אחד לשני בעיניים ונוצרת מין אינטימיות כזו וברור לך שיש עניין. מאז יצא לי להחליף איתה מילה עוד כמה פעמים בהם היא ביררה מה מצבי ועוד פרטים שהבהירו לה שזה לא יקרה.

יעל נעצרה מולי וחייכה. "מה אתה עושה פה בשעה כזו?" היא שאלה.

לא רגילים לראות אותי שם בשעות כאלו. אני משתדל  לצאת מוקדם בדרך כלל כי יש לי דרך ארוכה ופקוקה עד הבית ואין לי חשק לשרוף את כל היום שלי בלי להשאיר משהו קטן ממנו לעצמי.

"הגעתי היום מאוחר לעבודה אז אני נשאר עד מאוחר" עניתי.

"מה, אתה עובד לפי שעה?!" היא התפלאה.

"לא, ממש לא. פשוט יש לי עוד הרבה מה להספיק"

"אז אתה עובד לפי מצפון" היא חייכה לעברי שוב. היא נראית ממש טוב, הזכרתי לעצמי שוב.

"לא חשבתי על זה קודם, 'עובד לפי מצפון'. אהבתי!" חייכתי גם כן, העיניים שלה בשלי.

"המצפון הזה סתם עושה בעיות. עדיף היה בלעדיו" התבדחתי.

"לא, לא נכון" היא אמרה ברצינות מה ולחצה על הכפתור שמזמין את המעלית.

"למה? תחשבי כמה קל היה יכול להיות בלעדיו" המשכתי בשלי.

הייתה שתיקה קצרה ומעיקה ודלת המעלית נפתחה.

"אתה יודע מה, אתה בעצם צודק".

היא הביטה בי ונכנסה למעלית.