הלחץ בעבודה בשבועות האחרונים רק הולך ומתגבר ושואב את הזמן שלי במהירות לתוך איזה חור שחור מסתורי ללא דרך חזרה. פתאום התחלתי לשים לב לכך שפה ושם דקות הולכות ונעלמות לי מהיום. ניסיתי לנהל מעקב קטן ומאולתר אחרי הזמן אבל העבודה שהלכה והצטברה הפריעה לי להתרכז ובסוף איבדתי אותו באחד המסדרונות בבניין. ניסיתי למהר ולהשיג אותו אבל כל מה שהצלחתי לראות זה את קצה הזנב שלו משתלשל בדלת של מדרגות החירום וזהו.
ישבתי עם עצמי לרגע כדי להבין למה זה קורה וגיליתי שמפילים עליי יותר מדי תיקים דחופים ואני פשוט לא מצליח ליצור שום סדר עדיפות וזה מוציא אותי לגמרי מאיפוס. באותו ערב גיליתי שהלכו לי לאיבוד כמעט מאה ועשרים דקות תמימות והחלטתי שאני כנראה מאבד את שפיות דעתי. הבחנתי שאם פעם הייתי יוצא בשעה סבירה מהעבודה מתוך מחשבה שיש לי עוד נסיעה ארוכה הביתה אז בימים האחרונים אני יוצא הרבה יותר מאוחר ומגיע הביתה מותש, ללא אנרגיות ורצון לעשות כלום. העייפות המצטברת והמתגברת גרמה להקדמה שיטתית של שעת השינה שלי בשבועות האחרונים ויחד עם הלחץ בעבודה היכולת שלי לעקוב אחרי המתרחש בישרא נפגעה קשות ואני נאלצתי לוותר על העדכונים השוטפים מהשטח.
הקטע המטורף הוא שלמרות שלכאורה הוספתי בממוצע כמעט שעתיים למנוחת הלילה שלי, היקיצה הלכה והפכה לקשה יותר מבוקר לבוקר כאילו אני לא באמת מצליח לנוח בלילה והרגשה מחורבנת, כמו האנג-אובר, איימה להשאיר אותי במיטה לכל היום. חשד התגנב לליבי שלמרות שהשעון מראה על שבע שעות שינה תמימות, מישהו, או משהו, גונב את הזמן היקר שלי ממש מתחת לאפי. התחלתי לישון עם עין חצי פקוחה כדי לתפוס את גנבי הזמן על חם אבל הם, בני שטן, לא עשו אותם באצבע והמתינו בסבלנות עד שלא אחזיק יותר מעמד וברגע ששקעתי בשינה עמוקה ביצעו את זממם. כשהשעון המעורר בישר את תחילתו של יום חדש ומתיש הבנתי שזו מלחמה אבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
