מעדיף להשאר בצל

האוטו הראשון שלי היה טנק אמריקאי כבד העונה לשם שבי נובה. הייתי אז חייל בודד ואת רישיון הנהיגה שלי הוצאתי במהלך השירות הצבאי. אמנם בתיכון לקחתי שיעורי נהיגה כמו כל החברה'  והייתי אפילו דיי בסדר אבל אז אבא שלי קיבל הצעת עבודה בחו"ל שכללה מעבר של כול המשפחה ותוך פחות מחודש ארזנו הכול ונסענו. לפני שעזבנו לחצתי על המורה שלי להקדים את הטסט כי רציתי להגיע לשם עם רישיון ולא להיאלץ ללמוד נהיגה ותיאוריה בשפה זרה אבל כמובן שנכשלתי. ברור שמרפי לא יכול להסכים לכאלה צ'ופרים. מה הוא פראייר?

כשהגיע הזמן השארתי את המשפחה מעבר לים וחזרתי לארץ לעשות את השירות כמו ילד טוב. כשהפסקתי להיות טירון חזרתי לקחת שיעורי נהיגה וקיבלתי רישיון. באותו הקיץ ההורים שלי באו לחופשת מולדת ובאחת מארוחות הערב אצל חברים שלהם אבא שלי שאל כבדרך אגב מה שלום המכונית האמריקאית הענתיקה שתמיד חנתה בחוץ והשיחה קלחה לה.

בסוף הערב כשיצאנו החוצה לרחוב אבא שלי שלח את אמא שלי לאוטו, הכניס יד לכיס והושיט לי צרור מפתחות קטן וישן ואמר לי מזל טוב על האוטו הראשון שלי. קשה לתאר את התחושה שאחזה בי- שימחה מעורבת בפליאה ובעיקר תחושת הקלה לנוכח העצמאות המוטורית שסוף סוף צפויה לי.

הסתבר שאבא שלי יצא עם החבר לראות את האוטו ומפה לשם הוא קנה אותו מהם באלף ₪ אחרי שהוא סירב בתוקף לקבל אותה מהם במתנה. נכנסנו לאוטו ונהגתי בעצמי בפעם הראשונה מאז הטסט ואת הנסיעה הראשונה הזו לא אשכח לעולם. זו הייתה חוויה מפחידה שמשאירה הרבה רכבות הרים מאחור. 

השבי הייתה ישנה והיא הייתה כבדה והיא הייתה בדיוק כמו בסדרות המשטרה האמריקאיות הישנות עם המרדפים וחריקות הצמיגים בסיבובים. היה לה ספסל קדמי ארוך ששלושה ישבו בו בנוחות אבל גם ארבעה נדחקו אליו בשעת הצורך. היה לה המון כרום די מבריק, היו לה הילוכים אוטומאטיים עם ידית על ההגה, דוושת אמברקס וידית שחרור שבורה ותאבון בלתי נשלט לשמן מנועים ובנזין. היה לה מזגן מסכן ווישרים מסכנים אפילו יותר שמדי פעם הפסיקו לעבוד דווקא כשירד גשם. אחיזת הכביש שלה הייתה איומה ולא פעם מצאתי את עצמי על גבול איבוד השליטה והיה לה בגאז' עם מקום לארבע גופות לפחות כשהוצאת את הגלגל-ספר ואת ערמות הג'אנק שלא טרחתי לפנות כשקיבלתי אותה. והיה לה מנוע. ענק. מנוע שיכול לפרנס ארבע סובארו ג'אסטי ולהשאיר עודף לאיזה טוסטוס.

לאט לאט התרגלתי למפלצת הענקית וזוללת הדלק הזו, אפילו התרגלתי לביקורים הקבועים במוסך ובתחנות הדלק אבל הזמן לא היטיב עם מפלצת הפלדה והכרום שלי. מצב הפח שעטף את מרכב המשאית הקטנה הזו החל להתפורר ומדי פעם הגשם חדר מבעד לריפוד של התקרה כדי להרוס לי את הג'ל בשיער והמנוע היה במצב נוראי למרות שהוא סחב לא רע רק עם ארבע בוכנות פעילות מתוך השש שהיו לו. המצתים היו מתמלאים בפיח ומפסיקים לתפקד.

בסופו של דבר נשברתי. עבדתי בשמירה במקביל ללימודים וכל מה שהרווחתי יצא על הגרוטאה הענקית שתפסה חנייה וחצי היוותה מקור קבוע להתמרמרות וקיטורים של השכנים ומכרתי אותה. בכסף שקיבלתי קניתי שתי מנות פלאפל ונסיעה חזרה הבייתה במונית ספיישל.

בסיכומו של חשבון הכסף שהוצאתי על התחזוקה השוטפת שלה במשך ארבע (!!!) השנים שהיא הייתה אצלי היה יכול להסתכם לדעתי באיזו ג'אסטי או לפחות באינוצ'נטי שהיתה עולה לי הרבה פחות בשוטף אבל גם עם הרבה פחות כיף וקלאסה - של אוטו פשע.