מעדיף להשאר בצל

עוד במכונית יגאל הזהיר אותי שבני, הבחור שקבענו להיפגש איתו, מטורף על כל השכל. מה זאת אומרת מטורף שאלתי אותו. הוא פסיכי לגמרי הבהיר יגאל, בזמן שחייג אליו כדי לקבל הוראות וכיוונים. בדיבורית הוא באמת נישמע משונה ויגאל התאפק שלא להתפרץ בצחוק לתוך הטלפון. הוא עצר את האוטו בצד וניסה להסביר לו שכנראה פנינו בצומת הלא נכונה ושאנחנו צריכים לחזור אבל בני, שנשמע קצת מבולבל ובקול נלהב יתר על המידה המשיך לכוון אותנו כאילו לא קרה כלום. לבסוף הוא אמר לנו לא לזוז כי הוא מייד מגיע כדי לכוון אותנו למקום, וניתק. יגאל ואני הבטנו אחד על השני ופרצנו בצחוק אדיר. הוא באמת פסיכי לגמרי אמרתי ויגאל התחיל לחקות את הדיבור המשונה שלו, חיתוך דיבור של פעם, כאילו הוא מחקה בצורה גרועה את אריאל שרון,

הבטתי מסביב. כבר יצא לי לנהוג באזור הזה אמרתי וכיוונתי אותנו למקום. עצרנו ליד בניין מגורים בדיוק כשמישהו חצה את הכביש ונכנס פנימה. זה בטוח הוא אמר יגאל, פתח את החלון ודרך האוזן שלי צרח לו שיחזור. טיפוס מזדקן עם שיער מדובלל, לבוש במעיל טייסים מהוה ומשקפיים של פעם שמכסות על זוג עיניים קטנות דידה חזרה החוצה מקומת העמודים והחל לכוון אותנו בחנייה הריקה ממכוניות. התחלתי לחשוב שזו הייתה טעות גדולה להגיע לשם בלילה הסוער הזה.

מאוד הופתעתי שיגאל התקשר אליי אחרי כמה חודשים של נתק. נשרף לי פיוז והייתי חייב להירגע הוא אמר. האמת שלא היה לי כוח להתווכח איתו על הצורה שהוא החליט להעלם מהלהקה. גם ככה המתופף החליט להעלם קצת אחר כך ולי לא היה כוח להתחיל את הכול שוב מההתחלה. דיברנו כמה פעמים בטלפון והוא סיפר לי על איזה זמר שהוא מצא באחד הפורומים ולמרות שהוא טען שהוא בן עשרים ותשע הוא נשמע לו יותר כמו בן ארבעים ותשע וגם קצת לא נורמלי. יגאל רצה שניפגש כדי לשמוע איך הוא ואפילו סיפר שיש לו איזה מקום של חבר שאפשר לנגן בו. החלטתי להתעלם מהרצון המיידי לסרב לרעיון המפוקפק הזה והסכמתי לפגישה.

יצאנו מהמעלית ובני הוביל אותנו אל דלת של אחת הדירות. "צוקרמן את מנחם עורכי דין" רמז לנו השלט שהתנוסס על הדלת שלא מדובר בסתם דירה של חבר. נכנסנו פנימה. המחשבה שאנחנו הולכים לנגן במשרד של עו"ד באמצע הלילה שעשעה אותי למדי, בעיקר לנוכח הטפט האפור שכיסה את הרצפה וקירות המשרד ואוסף התמונות שעיטר את הקיר שלידו התיישבנו:  בגין, רבין ובן-גוריון הביטו עלינו בהשתאות בזמן שיגאל חיבר את מגבר הבס לחשמל ואני הוצאתי את הגיטרה אקוסטית והתחלתי לנגן.

באור הניאון של המשרד בני נראה לי אפילו יותר מבוגר ממה שחשבתי וכשהוא סיפר שראה את ההופעה של סוזי והבאנשיז ב83' ועוד כמה הופעות מכובדות באותו העשור הבנתי שזו לא אשליה אופטית. הוא באמת זקן. בזמן שיגאל ואני קצת קשקשנו עם הכלים בני הוציא מתוך שקית ניילון שהביא איתו רדיו-דיסק וכמה דיסקים וחיפש איפה לחבר אותו כדי להשמיע לנו שירים שהוא רוצה שננגן. הוא היה נרגש וקופצני ולא ממש מצא את עצמו ואת השקע.

ככל שהזמן חלף התברר לי יותר ויותר עד כמה בני שקוע בעולם המוזיקה. ההתלהבות שלו הלכה וגברה ונדמה היה שלא ניתן לעצור את שטף הדיבור שלו ואת רצף פרטי הטריוויה על להקות ואמנים מכל התקופות, חברות תקליטים, שיטות הקלטה וניתוח הסגנונות השונים. דיסקים הוחלפו ובני החל לפנטז על אילו שירים ננגן בלהקה, באיזה אולפן באנגליה נקליט סינגל ואיפה נופיע. הלך והסתמן שהוא ממש אנציקלופדיית רוק מהלכת וכל מה שהוא עושה בחיים שלו זה לאסוף ולשמוע מוזיקה. ממה שהוא נראה לי בני עדיין חי עם אמא שלו ולא ממש עובד או מתפקד. בעיניי הוא היה פשוט תימהוני וכל כך תלוש שהיה לי קשה להביט לו בעיניים.

ואז הכתה בי המחשבה המצמררת שלא היה חסר שגם אני אגמור בצורה כזו. לא פעם יוצא לי לדבר עם אנשים על מוזיקה וככל שאנחנו מעמיקים פרטי הטריוויה נשלפים, סיפורים על טכניקות הקלטה, סאונד ומיקס ונגינה... מה, גם אני נשמע תימהוני לאחרים כמו שבני נשמע לי?! הרי ברור לי שאם הייתה בידי האפשרות גם אני הייתי כל היום שומע מוזיקה וקורא על מוזיקה ומנגן. טוב את זה אני עושה בלי שום קשר. פלא שהקטנה מתעצבנת עליי שהיא לא מבינה על מה אני מקשקש כשאני מתחיל לספר לה בהתלהבות על איזשהו שיר ששמעתי שלשלום באוטו?

בסוף  הערב כבר היה לי ברור שאני לא מתכוון לנגן עם בני למרות הפנטזיות שלו על קריירה בין לאומית ולמרות ההערכה הגדולה שלי לידע העצום שלו במוזיקה לא יכולתי להדוף את הרתיעה שחשתי, הפחד מהטוטאליות המוחלטת שלו והחשש שמא הוא יהפוך לאובססיבי כלפינו. הוא פשוט נראה לי כאילו נפל מהירח. יצאנו מהבניין ונעמדנו ליד האוטו. בני נפרד מאיתנו לשלום, עדיין אחוז התלהבות מהשיחה הארוכה על מוזיקה והמחשבה על העתיד המזהיר שצפוי לו. יגאל לחץ לו את היד ונכנסנו לרכב.

כשיצאנו מהחניה הבטתי בבני מבעד לחלון. נדמה היה שכל ההתלהבות שאחזה בו כשישבנו ביחד נעלמה, כמו פגה השפעת כישוף כלשהו והוא חזר להיות כפוף ומרוט, שקית הניילון בידו והשיער המדובלל מתנפנף ברוח הקרה. הוא דידה לאיטו, הולך ונעלם ברחוב החשוך.