מעדיף להשאר בצל

היום אבא שלי סיפר לי סוד שמור מאוד. סבא הלך לבדיקת מעקב על הגידול שיש לו בראש והסתבר שכל הטיפולים הקשים והסבל שהוא עבר לא הועילו והמחלה רק ממשיכה להתפשט. כשהוא רק אובחן הרופאים המליצו לו על ניתוח פולשני ביותר שבנוסף לסיכון הגדול שבו גם אמור היה להותיר אותו עם חור גדול במקום אוזן ימין וסבא שלי לא היה מוכן לשמוע. הוא מתמודד כבר המון שנים עם סרטן העור כתוצאה מחשיפה ארוכה מאוד לשמש ועבר ניתוחים בלי סוף, אבל היום בגיל שמונים כל מה שהוא רוצה זה לחיות את מה שנשאר לו בצורה נורמאלית.

הוא בחר בטיפול לא פולשני, בניגוד לעצת הרופאים, מתוך תקווה שזה יעצור או יעכב את המחלה. מסתבר שזה לא. בבדיקה היום הרופא העריך שנותרה לו שנה לחיות.

קשה לי לחשוב על החיים בלעדיו. קשה לי לחשוב על החיים בלי סבים/סבתות. הם תמיד שם ותמיד היו. גם כשאני לא מתקשר, גם כשאני לא מבקר אותם מספיק הם חלק מהחיים ובשבילי זה כמעט מובן מאליו שהם שם. הייתה להם השפעה גדולה על איך שגדלתי ומי שאני היום והם גם מהווים מעין גשר ביני לבין העבר, ביני לבין שאר המשפחה, כמו עוגן יציב בעולם תלוש.

כבר הרבה זמן שאני מדחיק את המחשבות האלו וכתוצאה גם את הרגשות שנובעים מכך. הידיעה שהסוף יגיע ושהוא קרוב מתמיד שם כל הזמן והיא ממשית הרבה יותר ככל שהשנים נוקפות. ובכל זאת השתדלתי להתעלם מכך, עד עכשיו.

שנה לחיות זה לא הרבה ובמצב קליני כזה המילה לחיות מקבלת פרשנות רחבה מאוד. הסבים שלי עדיין חיים בדירה שלהם, אותה הדירה בה הם גרים קרוב לארבעים שנה. הם פעילים, ניידים ובסך הכול במצב הרבה יותר טוב מרוב המבוגרים בני גילם. הם לא זקוקים לטיפול סיעודי או משפחתי צמוד וזה מזל שאין להרבה מבוגרים. מבחינתי לשכב במיטה במוסד כלשהו ללא יכולת לתקשר או להיות מודע לסביבה שלך זה לא לחיות, וזה יכול להגיע הרבה לפני תום השנה המוקצבת.

סבתא שלי לא יודעת. זה הסוד הגדול. גם היא כבר לא במיטבה והיה לה קשה מספק להתמודד עם התקופה בה הוא עבר את הטיפולים. החשש הגדול הוא שהיא פשוט תתפרק אם היא תדע את המצב האמיתי כבר עכשיו. כרגע כל מי שיודע על זה שותק ומחכה להחלטה של סבא. בלעדיו כבר יהיה הרבה יותר קשה.

לא יכול לחשוב על משהו יותר הולם מזה

זה מכבר – לאה גולדברג

זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?

אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?

הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני -
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.