חזרתי מהעבודה ונכנסתי הביתה. החתולה המנוולת שלנו כבר חיכתה לי ליד הדלת וכרגיל היא הייתה נרגשת למדי. אולי קצת יותר מדי נרגשת: היא התפנקה ורצה ושוב חזרה והתלטפה על הקיר...
הנחתי את התיק על הכורסא בסלון וכשהרמתי את הראש ראיתי מחזה מבעית, כמעט פוגרום- הקיר היה מגואל בדם, כתמים וטפטופים אקראיים עיטרו את צבע השמנת השליו. קשה לומר שנשארתי אדיש כשקלטתי שגם הקיר ממול מוכתם דם מעל לציור הנוף הממוסגר ושחלון הזכוכית הענק מרוח לגמרי אף הוא. לשנייה הייתי בשוק מהסצנה שכאילו נלקחה היישר מאיזה סרט של טרנטינו והודבקה אצלי בסלון.
לא משכתי את הרגע יותר מדי והבטתי למעלה. בפינה, על מוט הווילון המעוטר לשלשת והמנוקד ארגמן, נחה לה יונה סטנדרטית למראה וללא שום עלה זית במקור כאילו זה היה השובך הקבוע שלה.
לרגע לא ידעתי מה לעשות ופשוט בהיתי בה. לאחר כמה שניות התעשתי והתקרבתי כדי לאמוד את מצבה. כשהבנתי שהיא לא בהיסטריה ולא מתכוונת לפצוח במטס מטורף ואחוז פאניקה ולזרוע הרס ברחבי הבית הלכתי לאמבטיה והבאתי את המגב. בניגוד ליונה, החתולה שלי התחילה לגלות סימני עצבנות הולכים וגוברים וביללות קרב הסתערה על הספות בסלון בתקווה שהיונה תגיע למטה לסיבוב ציד נוסף. תוך שתי שניות תפסתי אותה, הכנסתי לחדר וסגרתי מאחוריה את הדלת, משאיר אותה להמשיך ליילל ולקרוא לציפור המסכנה. כבר עמדתי להוריד את היונה מהווילון כשהקטנה נכנסה הביתה.
בואי יש לי הפתעה בשבילך, קראתי לה. היא צעדה פנימה ונעצרה בבת אחת אחוזת הלם וגועל. תוציא אותה! היא פלטה צעקה חנוקה ועניתי שזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.
פתחתי את החלון הענק וקירבתי את המגב אל היונה מתוך תקווה שהיא תעבור לעמוד עליו ואוכל להוציא אותה החוצה בקלות אבל במקום זה היא עפה לרצפה ומשם לעמדה על התמונה על הקיר.
לבסוף, לאחר מאבק קצר, הצלחתי לשכנע את היונה המסכנה לעוף החוצה וחלק א' של הסאגה הזו תם.
חלק ב' היה גרוע הרבה יותר – לנקות את כל הדם מהקירות, החלון והרצפה. על הספה היה כתם לשלשת גדול ואת אהיל הנייר העגול נשאר רק לקפל ולהשליך. מסתבר שלנקות את כל הג'יפה הזו זה קשה הרבה יותר ממה שחשבתי.
- תזכורת לעצמי: פעם הבאה שאני מתכנן לנסר איזו גופה בסלון – לכסות הכול טוב טוב בניילונים כי לנקות את החרא הזה זו עבודה מצחינה.
מה לא עשינו? ממטליות ניקוי של סנו ועד לאקונומיקה אבל הכתמים העקשנים לא רצו לרדת. בקושי לדהות. שפשפנו במרץ את הקירות והרצפה. גושים של דם קרוש עם נוצות היו דבוקים על הבלטות וסירבו בעקשנות מפתיעה להיפרד מהם וכשניקיתי את הכתמים מהחלון עלה מהם סירחון חמוץ ואופייני שלא עשה לקיבה שלי יותר מדי טוב. כל הזמן חשבתי על כל מני סרטי פשע בהם מנסים הפושעים הפסיכופאתים לטשטש עקבות מצוות זיהוי פלילי וכמה זה קשה בעצם להסתיר ולהסוות את העקבות.
היה מגעיל. הכתמים לא ירדו מהקירות, רק דהו קצת, וכנראה ביום שישי נאלץ לסייד את הקירות בסלון. גם הווילונות לא במצב מעורר תקוות. עכשיו אני יושב בסלון ומתענה מהתחושה שכל הבית חשוף ללא המחיצה הזו שמסתירה אותי מהבתים ממול ומהרחוב, וכנראה שאיקאה ירוויחו עלינו שוב כמה מאות שקלים על הוילונות המעפנים שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
